להיות סבר פלוצקר
ימים לא קלים עוברים על הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר. כאילו שלא די בסבך האינטרסים והאג'נדות של מקום עבודתו, פלוצקר נאלץ להתמודד עם דילמות אישיות ומקצועיות. מי אני? מה אני? בעד מי אני? האם אני נגד רפורמות כלכליות או בעד הרפורמות? העיתון שלי בעד יאיר לפיד או בעד עופר עיני? האם ראוי שאתקוף את בנק לאומי, רגע אחרי שטסתי על חשבונו? האם יאה שאקטול את נוחי דנקנר, אחרי שהוא פינק אותי בכל כך הרבה שיחות אוף דה רקורד?
חודש בלבד לפני שמיכאל רוכוורגר חשף ב"דה מרקר" כי רקפת רוסק-עמינח עומדת לוותר לדנקנר על 150 מיליון שקל מחובו הפרטי לבנק לאומי, המריא פלוצקר על חשבון אותו בנק ממש לטיול מפנק בארצות הברית. קוראי "ידיעות", בתמורה, זכו ל"ראיון מיוחד", חנפני למחצה ("האוצר לא חזק כמו שהיה בימיך, נכון?") עם יו"ר הבנק, דוד ברודט. כעבור שבוע החמיא פלוצקר במגזין "ממון" לסניף בנק לאומי בעמק הסיליקון ("היחיד המשרת את קהילת דוברי העברית, ומשרת אותה 'טוב מאוד' לדברי נציגיה"). פרשת רקפת-נוחי תפסה את הפרשן הכלכלי של "ידיעות" כשהוא מקיים בו זמנית קשר הדוק (מדי) לא רק עם הצד של הכלה, אלא גם עם הצד של החתן. לאורך השנים היה פלוצקר אורח רצוי במשרדי איי.די.בי. הוא נפגש עם דנקנר מחוץ לשעות העבודה (ומחוץ למקום העבודה), ערך איתו שיחות טלפון ממושכות ואפילו סעד איתו בארוחת ערב משותפת במסעדה מזרחית גלילית. עם או בלי קשר, הקפיד לאורך השנים לסקר את דנקנר באופן אוהד, והעניק לו בין השאר את הסופרלטיבים "הבן יפה התואר" ו"הישראלי היפה". באוגוסט 2011 אף התארח בחוות רונית, בחתונת בתו של דנקנר, רונה. בטקס החופה, אגב, נכח מו"ל "ידיעות", נוני מוזס, חבר קרוב של דנקנר. בקיצור, שקשוקה במיטבה.
בטוריו מסוף השבוע שעבר – כשבנק לאומי כבר נטה לסגת מהסדר מחיקת החוב לדנקנר – דמה הפרשן הכלכלי של "ידיעות", לפרקים, ללוליין שהולך על חבל דק ומתאמץ לא ליפול. ההסכם עם דנקנר, על פי פלוצקר, "טוב כלכלית, אבל רע מוסרית". להנהלת לאומי היו "כל הסיבות להניח שההסדר יתקבל בהבנה", ולמרות זאת "הציבור הישראלי יצא מגדרו מרוב זעם". ביחסו של הרחוב לדנקנר יש "אלמנטים מסוכנים של קנאה ושנאה", אבל גם "יסוד בריא של תחושת הצדק הטבעי". אחרי הכול, חשוב לנסות שכולם יהיו מרוצים.
סבך הקשרים של פלוצקר מתגמד לעומת מפת האינטרסים של "ידיעות". יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, הוא פרח מוגן בעיתון. שר האוצר, יאיר לפיד, לעומת זאת, הוא פוליטיקאי הבית (ר' בהמשך הטור). אז איך פותרים את הפלונטר בגיליון כמו היום (חמישי), כאשר חבר המערכת עיני מאיים להשבית את המשק בגלל הגזירות של חבר המערכת לפיד? איזה מזל שיש את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאליו אפשר "לסובב את האש", ככותרת מאמרו היום של פלוצקר. ההפניה לטור בעמוד השער, אגב, נושאת את הכותרת "המניפולציה של ביבי". לעיתים רחוקות, אגב, באורח פלא, מצליח איכשהו להשתחל ל"ידיעות" טקסט בעד מהלכים של נתניהו. לפני כשלושה חודשים הראה גונן גינת ב"ישראל היום" כיצד בוקר אחד, במוסף "ממון", חלק פלוצקר שבחים לגידול בגרעון – אך למחרת, באורח פלא ובאותו מוסף ממש, מתח ביקורת על הגידול בגרעון.
גם החיבה שרוחש "ידיעות" ללפיד מותירה אחריה עקבות. בחודש שעבר פרסם פלוצקר טור עצות לשר האוצר החדש, והמליץ לו "אל תעשה רפורמות", בנימוק כי "הגיעה העת לנוח מהן". אלא שהשבוע, כשלפיד הכריז על "מהפכה", הפך הלוליין פלוצקר לאקרובט, ביצע פליק-פלאק לאחור ונטפל להבדל סמנטי בין המילים "מהפכה" ו"רפורמה". "נכון עשה לפיד כשכינה את השינויים 'מהפכה' ולא 'רפורמה'", כתב אתמול. "הציבור עייף מרפורמות ורוצה שינויים מהותיים בסדרי עדיפויות". היום ציין שוב כי "לפיד נמנע במפורש משימוש במילה 'רפורמה' והעדיף את 'מהפכה'". ומה יקרה ביום שבו (חלילה) תיפלט ללפיד המילה "רפורמה"?
יש, כמובן, גם כאלה שאינם מתרגשים מההבדלים בין הטורים השונים של פלוצקר. "סבר הוא פרשן מצוין ורציני", אומר פלוצקרולוג חובב. "השינויים בעמדות שלו הם טבעיים עבור מי שנאלץ להגיב במהירות של עיתון יומי פופולרי ונמצא בסביבה כבר ארבעים שנה".
סבר פלוצקר מסר בתגובה: "אינני נוהג להסביר את מאמריי, הם אמורים לדבר בעד עצמם, אך בשל אירוע אישי משמח שעשה לי טוב חרגתי השבוע ממנהגי. החלטתי גם להתעלם מהרמזים והחשדות בניסוח השאלות. להלן הערותיי, לפי סדר החשיבות.
1. כתבתי מאות מאמרים שבמרכזם שרי אוצר. לפעמים ביקרתי את החלטותיהם, לפעמים שיבחתי, הכול לפי עניין. הערכתי מאוד את ד"ר יובל שטייניץ, שר האוצר הקודם ואיש ליכוד בולט. השר החדש לפיד זכה ממני לכמה מקלחות קרות וכמה טפיחות על שכם. שוב: הכול לפי העניין.
2. שני מאמרי הפרשנות שלי שהוצגו ב"ישראל היום", אמצעי תקשורת המצטיין באובייקטיביות, לא רק שלא סתרו זה את זה אלא השלימו זה את זה: מדיניות הפחתת המסים הרב-שנתית שנתניהו הנהיג הייתה הגורם העיקרי ליצירת הגירעון בתקציב 2012 (דו"ח בנק ישראל אישר זאת), אך אסור היה לתקן את הגירעון באותה השנה על ידי קיצוץ גדול בהוצאות, שהיה רק מעמיק את המיתון.
3. "רפורמה" באה לתקן את המצב הקיים, "מהפכה" באה לשנותו. לכן, למשל, את מדיניותו של נתניהו כשר אוצר ב-2003 כיניתי "מהפכת נתניהו".
4. טסתי לארה"ב להשתתף ברב שיח עם קהיליית ההייטק הישראלית המתגוררת שם, שאורגן על ידי הסניף המקומי של בנק לאומי. השתתפתי בעבר ברבי שיח כלכליים שאורגנו על ידי גופים ממשלתיים, ציבוריים, אוניברסיטאיים ועסקיים. הכול בתיאום מלא עם עורכי העיתון ובאישורם. האם בשל כך הייתי צריך לגזור על עצמי שתיקה ולא לבטא מעל דפי העיתון את דעתי הביקורתית החריפה על הסדר החוב של בל"ל? אולי. אני שקלתי את האפשרויות וחשבתי שלא נכון להיעלם ולהשתתק. מישהו אחר רשאי לחשוב אחרת. אשאיר את השאלה פתוחה.
5. "הקשר" שלי עם נוחי דנקנר היה והינו מקצועי-עיתונאי, כמו קשר בין כותב לבין נושאי הכתיבה שלו, אליהם אני משתדל תמיד להתייחס באנושיות . בעיניי דנקנר הוא איש עסקים (אינני מכיר אותו בחייו הפרטיים) מורכב, מרתק, רב צדדי, לא שחור ולא לבן. הוא שתי וערב של צבעים. מי שעקב אחר מאמריי בנושא איי.די.בי יודע שנהגתי באובייקטיביות ולא הסתרתי את דעותיי. וכן, הדעות השתנו כשההתנהלות של דנקנר השתנתה. לעתים הוא קיבל החלטות עסקיות, ניהוליות והשקעתיות מצוינות, לעתים קיבל החלטות גרועות במיוחד. פעמים היה ראוי – לעניות דעתי – לשבח, פעמים לגינוי. הכול לפי העניין.
6. מטעמי נימוס נעניתי פעם אחת להזמנתו של נוחי דנקנר לבוא לחתונה משפחתית ואיני מצטער על כך לרגע".
ישראל היום: 100 אחוז בעד נתניהו. 90 אחוז נגד לפיד
מי מקבל עיתונות חיובית יותר: בנימין נתניהו או יאיר לפיד? תלוי איזה עיתון אתם קוראים.
ביום שני האחרון מלאו בדיוק שלושה חודשים ליום הבחירות. סיבה טובה לבדוק כיצד טיפלו שני היומונים הגדולים בפוליטיקאים האהובים עליהם: "ישראל היום" בפטרונו בנימין נתניהו, ו"ידיעות אחרונות" בבן יקיר לו, יאיר לפיד. תזכורת קצרה: בשבועות שלפני 22 בינואר בדקנו כיצד סיקרו שני העיתונים את נתניהו. התוצאות היו חד משמעיות. "ישראל היום" הפגין אהדה ניכרת כלפי ראש הממשלה, בעוד ש"ידיעות" הפציץ בכותרות נגדו. האם בתקופה שחלפה מאז הבחירות השתנה משהו לטובה? ובכן, לקראת סופם של מאה ימי החסד, להלן התוצאות ועיקרן תחילה:
נתחיל ב"ישראל היום". בשלושת החודשים שחלפו מאז הבחירות ועד יום שני האחרון הדפיס העיתון 75 גיליונות יומיים. נתניהו הוזכר ב-36 מעמודי השער (48%). 21 מהאזכורים היו חיוביים, 15 היו ניטרליים ואפס היו שליליים. בניכוי האזכורים הניטרליים יוצא שמאה אחוז מההתייחסויות לנתניהו ב"ישראל היום" היו חיוביות, ואילו אפס אחוז מההתייחסויות היו שליליות. לפיד, לעומת זאת, אמנם הוזכר בעמודי השער של "ישראל היום" קצת יותר מנתניהו, 39 פעמים (54%), אולם 19 מהאזכורים היו שליליים, 18 היו ניטרליים ושניים חיוביים. בניכוי האזכורים הניטרליים יוצא ש-90 אחוז מההתייחסויות ללפיד ב"ישראל היום" היו שליליות ועשרה אחוז מהן היו חיוביות. סיכום: ב"ישראל היום" נתניהו מנצח, ובגדול. תודו שהוכיתם בתדהמה.
ידיעות: 100 אחוז נגד נתניהו. 89 אחוז בעד לפיד
ומה ב"ידיעות"? גם שם, כמובן, הדפיסו מאז הבחירות 75 גיליונות יומיים. נתניהו הוזכר ב-36 מעמודי השער (48%). 18 מהאזכורים היו שליליים, 18 היו ניטרליים ואפס חיוביים. בניכוי האזכורים הניטרליים יוצא שמאה אחוז מההתייחסויות לנתניהו ב"ידיעות" היו שליליות, ואילו אפס אחוז מהן היו חיוביות. לפיד, לעומת זאת, אמנם הוזכר בעמודי השער של "ידיעות" קצת פחות מנתניהו, 35 פעמים (47%), אולם 16 מהאזכורים היו חיוביים, 18 ניטרליים ושניים שליליים. בניכוי האזכורים הניטרליים יוצא ש-89 אחוז מההתייחסויות ללפיד ב"ידיעות" היו חיוביות ואילו 11 אחוז מהן היו שליליות. לסיכום: ב"ידיעות" לפיד מנצח, ובענק.
שורה תחתונה: למרות שהבחירות חלפו להן מזמן – עדיין כל אחד משני העיתונים הגדולים דוחף את הפוליטיקאי שלו. ובכל זאת, קיים הבדל אחד בין "ישראל היום" ל"ידיעות", והוא מגיע דווקא מגזרת הצילומים. בשלושת החודשים שחלפו מאז הבחירות הופיעו בעמוד השער של "ישראל היום" 59 תמונות של נתניהו ולפיד, ביחד ולחוד. ב-32 מתוכן (54%) הופיע נתניהו, ב-27 מהן (46%) הופיע לפיד. סביר לגמרי כשלוקחים בחשבון את העובדה שנתניהו הוא בכל זאת ראש הממשלה. ב"ידיעות", לעומת זאת, פורסמו בסך הכול בשערים השונים 50 תמונות של נתניהו ולפיד, ביחד ולחוד. 30 מתוכן (60%) היו של לפיד, ורק 20 מתוכן (40%) היו של נתניהו.
אז האם אפשר להאמין למה שכתוב ב"ידיעות" על יאיר לפיד? בוודאי. בדיוק כמו שאפשר להאמין למה שכתוב ב"ישראל היום" על בנימין נתניהו.
רבותיי ההיסטוריה חוזרת
ביום שישי שעבר, שלושה ימים אחרי יום העצמאות, הקדיש דרור אידר את טורו ב"ישראל היום" לקורות הכפר הערבי פג'ה במלחמת השחרור. על חורבות הכפר, שערב קום המדינה מנה 1,500 תושבים, הוקמה קריית יגאל אלון בפתח תקווה. אידר תיאר בהתרגשות את אחד מביקוריו במקום: "כשפניתי ללכת, הסתובבתי ונתקפתי בהלם. מולי ניצב גל אבנים מוקף גדר. זה מה שנותר מפג'ה... דקות ארוכות עמדתי מסומר למקום ולא ידעתי את נפשי. בקושי ניתקתי עצמי מהמקום. כל הלילה תהיתי לפשר תגובתי הרגשית. כשעלה הבוקר הבנתי. כשעמדתי שם על גל האבנים החרב של פג'ה, הכתה ההיסטוריה בפניי וניערה אותי. לא דפים מהוהים מספרים ישנים, לא סיפורים מימי קדם – בדידי הווה עובדא, בי היה המעשה, כלומר בכולנו. מה שהיכה בי באותה שעת ערב מוקדמת היה ההכרה המחרידה, שבמהלך הפוך של ההיסטוריה, יכול היה לעמוד היסטוריון ערבי ליד חורבות מה שהייתה פעם המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל, ולתעד את ניסיונם הכושל של היהודים להיאחז במקום, ניסיון שבני עמו הערבים הצליחו לסכל בדם ואש ותימרות עשן".
הסיפור על פג'ה נשמע מוכר. ואכן, לפני שנתיים, ארבעה ימים לפני יום העצמאות, הופיע סיפורו של הכפר במילים דומות עד זהות. הכותב, אגב, היה לא אחר מאותו דרור אידר, שפירסם את הסיפור באותו מוסף של "ישראל היום". וכך כתב אידר במאי 2011 (מצאו את ההבדלים): "הסתובבתי וקיבלתי שוק. מולי ניצב גל אבנים לא גדול, מוקף גדר. צמחים הציצו בינות לאבנים. זה מה שנותר מהכפר הערבי פג'ה... עמדתי מרותק אל האבנים הללו ולא ידעתי את נפשי. בקושי ניתקתי עצמי מהמקום כשהמחשבות מציפות את חזי. כל הלילה תהיתי מדוע הגבתי כך, ובבוקר הבנתי. כשעמדתי שם על גל האבנים החרב של פג'ה, הכתה בי ההיסטוריה בפנים. לא דפים מהוהים, לא סיפורים מימי קדם – בדידי הווה עובדא, בי היה המעשה, כלומר בנו. מה שהיכה בי באותו יום הייתה ההכרה שבמהלך הפוך של ההיסטוריה, יכול היה לעמוד שם היסטוריון ערבי ליד גל אבנים של חורבות, מה שהייתה פעם המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל, ולתעד את ניסיונם של היהודים להיאחז במקום, ניסיון שבני עמו הערבים הצליחו לסכל בדם ואש ותימרות עשן".
אידר, רק את עצמי למחזר ידעתי?
"נכון, נכון, נכון. פרסמתי את הסיפור הזה בעבר בקצרה, ועכשיו הרחבתי אותו יותר. זה היה בעצה אחת עם העורך שלי. הפעם הטור היה יותר מורחב, עם יותר פרטים, כי בעקבות המאמר הקודם הגיעו אליי עוד עדויות, וגם עשיתי את זה מתוך הנחה שעם השנים נוספו עוד הרבה קוראים לטור שלי. ובאמת, ראיתי מהתגובות שקיבלתי שרבים לא הכירו את הסיפור. תראה, המאמרים מהסוג הזה הם מאמרים היסטוריים, שנועדו ללמד. זה לא סקופ עיתונאי, וחוץ מזה: גם הצד השני חוזר על הסיפור של הנכבה כל שנה מחדש".
רכבת ההפתעות של צביקה פיק
פעם, לא כל כך מזמן, יכלו סלבים למיניהם לספר למדורי הרכילות שנהג פרטי הסיע אותם ברולס רויס מפוארת לפגוש את מלכת אנגליה שפרשה עבורם שטיח אדום. איש לא יכול היה להפריך זאת. מקסימום, אם הסיפור נחשד כצ'יזבט, אפשר היה לוותר על פרסומו. אלא שהימים הללו חלפו. היום לכל נודניק יש סמארטפון, והרבה יותר קשה להמציא סיפורים. תשאלו את שלמה שרף, שכתב ל"ישראל היום" פרשנות על משחק כדורגל, למרות שבעת שידור המשחק – כשהיה אמור לשבת מול מסך הטלוויזיה עם פנקס הערות ביד – הוא שהה בכלל בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה.
השבוע הגיע תורו של צביקה פיק. ביום שני פרסם צחי קומה במדורו "העלוקה" שבמוסף "24 שעות" של "ידיעות" כי פיק וזוגתו שירה מנור היו אמורים להמריא בטיסה ישירה לאמסטרדם, אך בגלל השביתה של אל על הם קנו כרטיס לבלגיה ומשם "תפסו מונית שהובילה אותם היישר לאמסטרדם ועלתה לא מעט כסף". הכול, אגב, כדי להספיק להגיע להופעה של ביונסה. מה יש לומר, הכי רוק סטאר.
אפשר להניח, בסבירות גבוהה, שלא נהג מונית בלגי הוא שהדליף את המידע המסווג לקומה, אלא פיק בכבודו ובעצמו. זה יכול היה לעבור חלק מבחינתו של הזמר, אבל מה לעשות ששליח "מי נגד מי" באירופה, עם סמארטפון ביד, ראה את פיק וצילם אותו ואת זוגתו שירה (בתמונה) עולים עם מזוודותיהם לרכבת, כאחד האדם. זה, אגב, בדיוק גם מה שפרסם הסקופר של "ישראל היום", ערן סויסה, במקביל לקומה מ"ידיעות".
שירה מנור, יכול להיות שלא באמת לקחתם ספיישל מבריסל לאמסטרדם, אלא נסעתם ברכבת?
"בוא נעשה כזה דבר: תתקשר אליי בעוד שעה, בסדר?".
מנור, זה שוב אני. חלפה שעה.
"לאור השביתה, הטיסה לאמסטרדם התבטלה והספקנו להקדים אותה לבלגיה. משם לקחנו רכבת לכמה תחנות, ולאחר מכן מונית למלון ולהופעה של ביונסה. היה נפלא".
קומה, מה תוסיף?
"אני מעדיף שלא להגיב".
ובינתיים ב"מעריב": נמשכים ניסיונות ההחייאה
מצבו הכלכלי הקשה של "מעריב" מוכר למרבה הצער. רק לפני שבועיים וחצי, ב-9 באפריל, הפיץ מנכ"ל העיתון, ישראל גולדשטיין, מכתב שבו בישר לעובדים כי כל מי שמשתכר מעל 5,000 שקל ייאלץ לקבל את שכרו בשתי פעימות. שלשום הודתה הנהלת העיתון כי המקומון "זמן תל אביב" נמצא על סף סגירה. שני אירועים נוספים שהתרחשו בשבוע החולף מעלים חשש כבד כי עתיד "מעריב" לוט בערפל.
ביום שישי שעבר פורסמה בתחתית עמוד השער של "מעריב" הודעה למנויי העיתון. "בשל תקלה לא צורף היום לעיתון גיליון של 'מעריב לילדים'", נכתב. "בשבוע הבא יצורף גיליון נרחב של 'מעריב לילדים'. עמכם הסליחה". אלא שלא רק "מעריב לילדים" לא צורף לגיליון באותו סוף שבוע, כי אם גם מוסף "סגנון", שכבר נשלח לדפוס. הסיבה להיעדרותם של שני המוספים: חוב כספי של "מעריב" לבית הדפוס. אז למה בהודעה למנויים לא הוזכר גם "סגנון"? פשוט מפני שמעטים הקוראים שיודעים מתי המוסף אמור להיות מצורף ל"מעריב". בעוד ש"מעריב לילדים" הוא שבועון – "סגנון" מצורף לעיתון רק פעם בחודש ומעטים הקוראים (אם בכלל) שמסוגלים לעקוב אחרי תדירות הפצתו. אם לא יהיו הפתעות נוספות – צפוי המוסף להיות מצורף לעיתון של מחר.
מצבו הקשה של "מעריב" לא נעצר בפרינט. בתחילת השבוע נחת בעיתון מכתב מהחברה שמפעילה את השרתים עבור אתר הבית nrg. במכתב נאמר שאם החוב של "מעריב" לא ישולם עד יום שישי, החברה תפסיק את ההתקשרות עם העיתון.
אריאל שקרצ'י, סמנכ"ל טכנולוגיות ב"מעריב", החוב שולם?
"החוב שולם לא בעקבות המכתב. היה לנו איזשהו עיכוב טכני, ולאחר מכן שילמנו".
ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.
איי לייק לייק (2)
בשבוע שעבר הצגנו כאן שלושה אייטמים שעלו באתר "דה פוסט" וגרפו – באופן משונה – מספר מוגזם ביותר של 750 לייקים לכל אייטם. מקבוצת "ישראל פוסט" נמסר אז בתגובה כי "ללא שום עוררין, מדובר בתקלה טכנית" וכי "כמות הלייקים עודכנה ושבה לקו השפיות".
והנה, ביום ראשון, התברר כי קו השפיות שוב התרחק, ושלוש כותרות שונות אחרות באתר "דה פוסט" (שבקושי קיבלו, אם בכלל, טוקבקים) זכו ללא פחות מהמספר הפנטסטי של 846 לייקים כל אחת. הראשונה (למעלה), של קרני אלדד, עסקה בחשיבות של ימי הזיכרון (ללא שום טוקבק). השנייה (באמצע), של רן אדליסט, פירטה את חשיבותו של הציבור הדתי-לאומי (וקיבלה שלושה טוקבקים). ואילו השלישית (למטה), של מנחם גשייד, ניתחה את אופיו של הרב עובדיה יוסף (וזכתה לשני טוקבקים).
מקבוצת ג'רוזלם פוסט נמסר גם הפעם "מדובר בתקלה שתוקנה, ללא כל יד מכוונת או כוונת זדון".
מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (19)
מיהי העיתונאית שהתאבדה לאחר שקראה את ספרו של אמנון דנקנר?
לפני קצת יותר מחודשיים סיפר דנקנר על ידידותו עם תמר גולן, שהסתיימה בתחושת חמיצות. גולן הייתה שליחת "מעריב" באפריקה, ואחר כך בפריז, ולימים שגרירת ישראל באנגולה. היא עשתה דוקטורט עם התמחות באפריקה באוניברסיטת קולומביה ובכלל הייתה אשת העולם הגדול. בעת שהותה בפריז בשנות השמונים הגיע אליה דנקנר לשלושה חודשים כדי לכתוב ספר על חייה בהזמנת הוצאת ספרים. ההתחלה הייתה אופטימית, אבל עד מהרה הופרה האידיליה. מי יודע? אולי אם דן בן-אמוץ היה מתקשר בזמן לתמר גולן הייתה נחסכת ממנו עוגמת נפש.
"את ארוחת הבוקר הייתי אוכל עם תמר בשבע בבוקר, ועבדנו במרץ", תיאר דנקנר את קורותיו עם גולן בעיתון "סופהשבוע". "ככל שהתקדמנו בעבודה כך גברה המתיחות בינינו... הגיעו רגעים של הכרעות קשות. מה להכניס לספר ומה לא. באופן טבעי לחצתי על גילוי מקסימלי ותמר התגוננה באגרסיביות. אם מותר לי לשפוט ממרחק של שנים הייתי די מטומטם וחסר רגישות. קל להיות חושפני וגלוי לב עד הסוף כשמדובר בחיים של הזולת. הזולת עצמו, לעומת זאת, זהיר הרבה יותר ובצדק, והוא שצריך לקבוע. והיא באמת קבעה. אחרי הכול הספר הזה היה שלה ואני הייתי רק הכתבן. דבר הוליך לדבר וצצו עוד מתחים ומריבות. היה לנו קשה לשאת זה את זה... מכל מקום לא נפרדנו כידידים. הספר יצא והצליח והיא הודתה לי, אבל מאז לא התראינו ולא שוחחנו, והדמות יורקת האש שביער האדום עם השמלה הלבנה הלכה והיטשטשה עד שפגה מזיכרוני כמעט כליל, ואם עלתה זה היה בדרך כלל מלווה בלגלוג קל ובמשיכת כתף".
לפני כמה חודשים, כאשר תמר גולן כבר לא הייתה בין החיים, התקשרו לדנקנר מ"עובדה" וביקשו שיתראיין ויספר עליה. "סירבתי", כתב דנקנר. "אני יודע איזה טיפוס אני וחששתי שייפלט לי משהו שלילי צורב שיקלקל כתבה חיובית על האישה שבערה באש מוסרית שהניעה את דעותיה הפוליטיות הנחרצות וחייתה במשיכות מכחול עזות. אבל אז מהעבר השני של הקו הובעה פליאה על הסירוב וסופר לי משהו שכל כך הפתיע אותי עד שהסכמתי... תמר גולן התאבדה בחדרה במלון בחיפה והשאירה מכתב שבו כתבה שאינה יכולה עוד לסבול את כאבי הגוף שלה ולא את המדינה שהשתנתה לרעה כל כך בגלל הכיבוש. מה שהכתב רוני קובן מ'עובדה' סיפר לי היה כי הדבר האחרון שהיא עשתה בחייה היה לסור לחנות ספרים ולקנות את ספרי שיצא אז טרי מהדפוס, 'מגע הקסם של הבל גאגין'. היא עלתה לחדרה, נכנסה למיטה עם הספר, ובשלב זה או אחר בלעה את הכדורים שהביאו למותה".
הסצנה הזו, הודה דנקנר לבסוף, לא יוצאת לו מהראש. "תמר גולן שוכבת במיטה במלון, רעמה אדומה על הכר, לבושה בשמלה הלבנה הנצחית והספר שלי שמוט לידה. הפואנטה הזאת של מפגש דרמטי וקובע שלא היה לו המשך, והיא מגיעה אחרי 25 שנה, מביכה ומבלבלת אותי. פואנטות, מתברר, שלא כמו ברוב הסיפורים שלי, בוודאי בסיפורים שהופיעו בספר ההוא שתמר גולן קנתה לה ביום האחרון לחייה, הן לא תמיד ברורות וחדות וגם לא תמיד משעשעות".
תחקיר מיוחד על טיסה מפנקת ומלון מפואר
"אבא, חבר אמר לי לכתוב שיר עליך", הכריז הילד כשאספתי אותו משער בית הספר בדרום חולון. גשם חזק ניתך ושבוע עבודה שלם ונטול אייטמים עוד ציפה לי, מה שרק הגביר את כאב הראש שסחבתי מהבוקר. "שב, ילד, שב. אני אומר לך שב", ביקשתי ממנו כשנכנסנו לרכב, והילד ציית לשם שינוי. איך שהתחלנו לנסוע צלצל הסלולרי. על הקו היה הקונספירטור.
"אז מה, הורביץ, איפה אני תופס אותך?", הוא ניסה להפגין עניין.
"באוטו עם הילד", עניתי בלקוניות. "אתה על ספיקר והוא שומע אותך, אז רצוי שתשקול מילים".
"בטח, בטח", ענה הקונספירטור בקול מתיילד. "ילד, נכון שכיף להיות עם אבא? וגם תדע לך שכל דקה שבה הוא מבלה איתך ולא ב-mako היא רווח נקי לבוסים שלו".
"טוב, מה רצית?", קטעתי אותו בחוסר סבלנות.
"מה זאת אומרת?", היתמם הקונספירטור. "להציע לך בונבוניירה איכותית כמובן".
"אני מקשיב", אמרתי בענייניות.
"מדובר כמובן באייטם פצצה. אני מדבר על פרויקט חדש ומוצלח, שגם עושה כבוד ליזמות הישראלית וגם הפך לשיחת היום בתערוכת הרכב הגדולה בשנגחאי".
"אכן, גאווה ישראלית", אמרתי בהתפעלות מסוימת. "אבל איך זה קשור אליי?".
"לצערך זה לא קשור ולא יהיה קשור אליך", הפטיר הקונספירטור ביובש. "אבל מה שכן עשוי לעניין אותך הן הטיסות המפנקות לסין שקיבלו עיתונאים מסוימים, כמו אודי עציון מ'ממון' והלל פוסק מ-ynet, ללא גילוי נאות כמובן. היית מאמין, למשל, שהמכונית עברה בהצלחה את המבחן האובייקטיבי של עציון, גרפה ממנו מחמאות ("מאיצה בזריזות") וקצרה שבחים ("תפורה לשוק הסיני"), למרות שהייתה גם ביקורת עוקצנית ("מרווחת מאוד מאחור")?".
"אני בטוח שמדובר בצירוף מקרים", אמרתי בהיסוס. "וחוץ מזה, סין היא מחוץ לגבולות הגזרה שלי. בתור דרום חולוני, אני משתדל לכתוב בעיקר על מה שקורה בישראל".
"אם ככה, יש לי בונבוניירה מיוחדת שמותאמת במיוחד בשבילך", המתיק הקונספירטור סוד. "אבל בשביל זה אתה צריך קודם למצוא את 'ממון' של יום חמישי. אחר כך תתקשר אליי", סיכם וטרק.
כעבור חמש דקות הגעתי הביתה, מצאתי את המוסף וחזרתי לקונספיטור. ״פתח בעמוד 10", הוא אמר במסתוריות. דפדפתי במהירות וכשהגעתי ליעד נעתקה נשמתי. עמוד יפהפה ניצב מולי, עם ארבע תמונות מושקעות של מלון מקסים שהוקם בהרי ירושלים ושאמור להיפתח לקהל הרחב בעוד כחודש וחצי. "מה יש במלון הכי מפואר בארץ", שאלה הכותרת, ואילו כותרת המשנה הבטיחה כי מדובר ב"אחד המלונות המושקעים ביותר שנבנו בישראל".
"איזה מלון יפה", אמרתי לקונספירטור בעיניים נוצצות. "גם אני רוצה להתארח בו".
"שכח מזה", גדע הקונספירטור את חלומי. "רק אנשים אמידים או כתבי תיירות מפונקים כמו דני שדה יכולים להרשות את זה לעצמם. רצוי, כמובן, שהם ידגישו בכתבה, כפי שדני עשה, שמדובר ב'מלון ספא מפואר' וב'מלון חלומות' שמכיל 'חדרים מרווחים ביותר'. בעצם, למה להכביר מילים? הנה שלוש שורות לדוגמה שדני כתב. תקשיב טוב, כי מדובר בשירה, לא פחות: 'בחדרים יש רצפה מעץ מלא, והארונות עומדים על רגליים, כך שאת המזוודות מניחים מתחת לארון והן לא נתקעות באמצע החדר'. או המשפט: 'מול המיטה יש מערכת בידור מדהימה'. או המשפט: 'בחלק מחדרי האמבט יש גם הפרדה בין האמבטיה למקלחת ולחדר השירותים. יש גם חדרים עם מקלחת כפולה שמתאימה לשני אנשים, עם טוש גשם'. מה אתה אומר, הורביץ?".
"באמת תיאור יפה", החמאתי.
"לא סתם יפה, אלא אימפרסיוניסטי", אמר הקונספירטור בקול מצועף. "תיאור רב צבעים שצויר ביד אמן. חבל שגם אתה לא מסוגל לפרגן ולכתוב ככה, אלא תמיד מחפש רק את השלילי. אולי אם היית יודע לכתוב כמו דני היית גם אתה מוצא כמה בתי מלון שיעשו לך טובה. למה שלא תברר איך דני הצליח לפרוש על פני עמוד שלם תשדיר שירות מהלל למלון במסווה של ידיעה עיתונאית?".
"אין לי ספק שמדובר בלא יותר מצירוף מקרים", אמרתי בהסתייגות. "דני הוא לא מישהו שיכתוב משהו בעיתון רק בגלל אירוח חינם במלון או נסיעות מפנקות'".
"אל תרגיז אותי, הורביץ", אמר הקונספירטור בקור. "שכחת שאתה לא יכול לספר לי סיפורים כאלה? מה, אתה חושב שאני לא זוכר איך לפני עשור התנכלת לדני רק בגלל שהוא הרבה להזכיר לטובה ב'ידיעות' את כפר הנופש הטורקי 'טופקאפי'?".
"אתה צודק", עניתי בנוסטלגיה. "אבל גם אז זה היה רק צירוף מקרים. תגיד, לא כדאי שנספר לקוראים הסקרנים שלנו ב-mako מה שמו של המלון המקסים?".
"עזוב", אמר הקונספירטור. "קודם תגיד לאיתן מהיח"צ שייצור קשר עם עומר ממחלקת המודעות. אחר כך אני כבר אסתדר איתם על סופר-קומישן".
ואם כבר קומישן, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".