מי אמר שמשפחה לא בוחרים?
מתנגדי "ישראל היום" טוענים שהוא עיתון מגויס, שמשרת אדם אחד. זה לא מדויק. השבוע (שוב) התברר ש"ישראל היום" משרת שני אנשים.
אבל לפני הכול גילוי נאותצ'יק: לפני כשלוש שנים ערכתי עבור "קשת" תכנית קטנה שנקראה "מיהו ישראלי". הפורמט (החדשני והמקורי, אגב. בקרוב ב"מיפ"): עיתונאים מוכרים מראיינים מפורסמים מתחומים שונים ושואלים אותם, בין היתר, מה ישראלי בעיניהם. בשלבי ההכנה הראשוניים עלה הרעיון (היצירתי והמפתיע, ברור) להפגיש את טלי ליפקין-שחק, הכתבת הצבאית הראשונה בישראל, עם בר רפאלי, שהשתמטה מגיוס לצה"ל.
בר, כמובן, לא הייתה זמינה. אז התקשרתי למלכה האם, ציפי רפאלי, סיפרתי לה על התוכנית ושאלתי האם יש מצב. רפאלי הקשיבה בעניין וביקשה שאשלח לה בכתב את כל הפרטים, כולל שמות המרואיינים האחרים והמראיינים האחרים. עשיתי כמצוותה, ודקות ספורות אחרי ששלחתי לה מסמך מפורט (רהוט להפליא, כמובן), היא טלפנה ונתנה תשובה חיובית. שמחתי מאוד. קצת פחות שמחתי למחרת, כשראיתי שכל, אבל כל, הפרטים ששלחתי למשפחת רפאלי מופיעים בהרחבה בידיעה בולטת ב"מעריב". מי שהיה חתום על הידיעה הוא ערן סויסה, אז כתב הבידור של "מעריב", היום כתב הבידור של "ישראל היום", ותמיד סקופר לא קטן.
נזכרתי בסיפור הזה בשישי האחרון, כאשר סויסה הביא לראשונה את תגובתה של בר רפאלי למבקרים שתקפו אותה על כך שהעזה להביע את תפילתה לביטחונם של שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, במבצע "עמוד ענן". סויסה מקורב זה שנים למשפחת רפאלי, מה שאיפשר לו בעבר לפרסם עשרות ידיעות בלעדיות על השם הכי חם בעולם הבידור. אלא שבכל הנוגע לבר רפאלי סויסה הוא בעצם לא רק עיתונאי, כי אם גם סוג של דובר המשפחה. לסויסה עצמו, אגב, אין שום בעיה עם זה. "מבחינתי משפחת רפאלי זו לגמרי המשפחה השנייה שלי", אמר בעבר לחיים אתגר בסרט שהכין (ושנגנז) לערוץ 10. "אתה יודע מה, לא 95 אחוז מהידיעות שלי על בר חיוביות, אלא מאה אחוז. אם נורא מפריע לבר רפאלי שאני אפרסם דבר כזה או אחר, כי זה עוד לא נחתם – אז אני לא אעשה את זה".
סויסה, מה בפיך?
"מאחל לכולם וגם לך חברים כמו משפחת רפאלי".
ועכשיו התנצלות כנה בפני כל מי שנכנסו לקרוא את הטור רק בזכות ההפניה הלוהטת והתמונה של בר רפאלי: האייטמים הבאים הרבה פחות מרתקים ויוזכרו בהם כוכבנים מסוג רינה מצליח, שלמה בן-צבי ועמירה הס. מעדיפים שנינויות של נטע חוטר? צודקים. לחצו כאן.
נתן זהבי עובר דירה
אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, השבועון החדש של אלי עזור ייצא לאור כבר בשישי הבא, תחת השם המפתיע והמקורי "סוף השבוע".
ואם זה לא מספיק, גם נתן זהבי, בעל הטור המיתולוגי "זהבי בשטח" ב"זמן תל אביב", בדרך לשבועון. זהבי משדר שנים רבות את תוכניתו הפופולרית "זהבי עצבני" ב"רדיו ללא הפסקה", התחנה שאלי עזור מבעליה. אתמול פורסם שהתחנה נקנסה ב-80 אלף שקל על ידי הרשות השנייה, בעקבות המלצתו החמה של זהבי, למאזינה שעצבנה אותו, שתמצוץ לעו"ד יורם שפטל ("הטעות היחידה שלי הייתה שכשאמרתי לאלמונית 'תמצצי לו', שכחתי להוסיף בעידנא דריתחא את המילים 'את הרגליים'", פירט זהבי בדיעבד). לא נורא. הנייר סופג הכל, ועל שבועונים אין רגולציה.
זהבי, אתה עובר גם לכתוב אצל אלי עזור?
"אין תגובה".
מו"ל אחד גדול מול כל השמאל
העיתונאי חגי סגל (אבא של עמית שיוזכר בהמשך הטור, שלא בטובתו) מגיש בערוץ הכנסת תכנית בשם "ראש בראש", שבה הוא נוהג לארח בכל פעם מרואיין אחר ולהתווכח אתו, אבל בדרכי נועם. ביום ראשון בצהריים שודרה התוכנית בערוץ 2 (וזו גם ההזדמנות להתוודות בפני הוועדה הישראלית למדרוג: כן, כן. זה אני שצפיתי). המרואיין היה מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. סגל ביקש לברר האם הקו הפוליטי של העיתון – בעיקר כפי שהוא משתקף בכתבותיהם של שניים מהעיתונאים המזוהים ביותר עם "הארץ", לטוב ולרע – אינו משפיע לרעה על מצבו הכלכלי. תגיד, שאל את שוקן, אתה לא משלם מחיר כבד מדי בשביל ההעסקה של גדעון לוי ועמירה הס?
תשובתו של שוקן הייתה חד משמעית. "כמה עיתונאים יש בישראל שמכסים באופן אקסקלוסיבי איך נראים החיים של הפלסטינים בתפר הזה שבינם לבין הכיבוש הישראלי?", אמר לסגל. "מעט מאוד. אני חושב שיש אולי שניים וחצי עיתונאים כאלה. ואז אתה שואל את עצמך: מהו אחד הנושאים החשובים ביותר שמשפיעים על המציאות של החיים שלנו פה? זו השכנות שלנו עם הפלסטינים. באופן נורמלי היית אומר: 'אני רוצה שלתקשורת הישראלית יהיו עשרה עד עשרים עיתונאים שבאופן קבוע מכסים את כל מה שקורה'. עכשיו, יש לנו בעצם שניים או שניים וחצי עיתונאים שעושים את זה. כשזה המצב – אז אם אתה יותר מרוצה ממנו או פחות מרוצה ממנו, זה כבר לא רלוונטי כי אין לך אלטרנטיבה".
הס, שוקן רצה לקצץ בשכרך? אני שומע שהצטיידת בעורכת דין.
"זה נכון שהוא ביקש לקצץ, וזה נכון שהתייעצתי עם חברתי אורנה לין, אבל לפני שהיה צורך שהיא תתערב במשהו מסרו לי שהנושא ירד מעל הפרק".
אני שמח לשמוע. עוד איזשהו מסר שאת רוצה להעביר לשוקן?
"כן, אני רוצה לתקן אותו: אנחנו לא השכנים של הפלסטינים, אנחנו הכובשים".
גדעון לוי ועמוס שוקן נמנעו מלהגיב.
כל אחד והלבני שלו
כבר הוסבר כאן פעם שאם תמונה אחת שווה אלף מלים, שתי תמונות יכולות לפעמים לספר את כל הסיפור. קחו למשל את התמונות של ציפי לבני שפורסמו אתמול ב"ידיעות" וב"ישראל היום". בשתיהן הופיעה אישה מטופחת, כפי שצולמה באותו מקום בדיוק, בהפרש של דקה או שתיים. ב"ידיעות" (למעלה) הציגה התמונה המחמיאה מנהיגה אנרגטית, מחויכת, שנראית להוטה לשוב ולשרת את הציבור. לעומת זאת, ב"ישראל היום" (למטה) נראתה אישה זעפנית, חושקת שיניים, עם תנועת יד שמזכירה מורה המגרשת תלמידים מהכיתה. שנאמר: כל אחד והלבני שלו.
מחווה של רצון טוב
פרשן הכדורגל אבי רצון, שכמו כל עובדי "מעריב" פוטר מ"מעריב ספורט" לאחר ששלמה בן-צבי רכש את העיתון, חוזר ביום ראשון הקרוב, ובגדול, לאותו תפקיד ממש, באותו "מעריב ספורט".
לפני חודש, עם כניסתו של בן-צבי ל"מעריב", הגיע רצון למערכת והקים מהומה בטענה שהמו"ל החדש חייב לו כמיליון שקלים. תקציר הפרקים הקודמים: לפני שש שנים מינה בן-צבי את רצון לעורך העיתון "ישראלי", שהוחזק אז בשותפות של בן-צבי ושלדון אדלסון (זה נגמר בתביעות הדדיות). כשהעיתון התקשה להתרומם, דרש אדלסון מבן-צבי להחליף את רצון בעמוס רגב. בן-צבי פיטר את רצון וכפיצוי על החוזה שנחתם עמו למשך שנה הוסכם כי יקבל מיליון שקלים. בפועל שולמו לרצון פחות מ-300 אלף שקלים, ועד היום הוא טרם קיבל את יתרת הסכום, ולכן דרש את החזר החוב. איך אמרו חז"ל? לא מספיק רצון, צריך גם יכולת. כלכלית.
רצון, זה שאתה חוזר לכתוב ב"מעריב ספורט" אומר שעניין החוב סודר?
"אני לא יודע על מה אתה מדבר. אף פעם לא הפסקתי לכתוב ב'מעריב'. מקסימום הייתי בכמה ימי חופשה".
זהירות, קונספירציה
הקונספירטור נשמע נלהב. "יש לי בשבילך אייטם שתאהב", המתיק סוד.
"מה הפעם?", שאלתי, "כנופיית הטייקונים ומלחמתה במיכאל גולן?".
"אתה לא בכיוון", ענה הקונספירטור.
"פרטים חדשים על המיליונר הסודי של בן כספית?", התעניינתי. "עוד ניסיון לא מוצלח לצנזר את רביב דרוקר? גילויים מפתיעים מהשיחה הלוהטת בין נוחי דנקנר לסבר פלוצקר?".
"לא הגיע הזמן שתצא מהקופסה, הורביץ?", השיב הקונספירטור, "שתלך לעשות מקצה שיפורים בטור שלך? שתחשוב בגדול?".
"זה קשור לבחירות?", ניסיתי.
"אתה מתקרב", השיב, "אבל לא רק בחירות, אלא תוכן סמוי ותת הכרתי בעיתון יומי נפוץ, שיכול להשפיע על התת מודע, בתזמון קריטי לפני הפריימריז בליכוד. תיאלץ להודות ששוב הבאתי לך אייטם פצצה".
"קשה לי להאמין", אמרתי.
"יש לך "ידיעות" של יום שישי?", שאל.
"כן", עניתי.
"דפדף דחוף לעמוד 13", פקד.
דפדפתי. היה שם איור שהסביר כיצד אמורה להתנהל ההצבעה הממוחשבת בפריימריז. 12 מהמספרים הודגשו בירוק – כדי להמחיש שמתפקדי הליכוד אמורים לבחור 12 מהמתמודדים. אצבע מטפורית בלטה במרכז האיור.
"מה המספר הירוק שהכי קרוב לאצבע?", היקשה הקונספירטור.
"156", עניתי.
"יפה. ומה המספר של סילבן שלום בפריימריז?".
"אין לי שמץ של מושג", אמרתי, "רגע, אתה לא באמת מתכוון?".
"ברור שכן. אלמנטרי, הורביץ, אלמנטרי", אמר הקונספירטור בשביעות רצון אופיינית וניתק את השיחה.
מיהרתי לבדוק, ואכן, 156, המספר הירוק שהכי קרוב לאצבע באיור, הוא מספרו של המועמד סילבן שלום, שאשתו, ג'ודי שלום-ניר-מוזס, היא בעלת מניות ב"ידיעות" ואחותו של המו"ל, נוני מוזס. יכול להיות שיש כאן הוכחה גרפית ליחס מועדף ששלום זוכה לו ב"ידיעות"? ואיך זה לעזאזל מתיישב עם טענותיהם של ג'ודי וסילבן שהעיתון של המשפחה בכלל מפלה אותו לרעה?
נאלצתי לעלות על מדי ב' ולצאת לשטח. במעמקי הארכיון המאובק מצאתי חיזוק לתיאוריית הקונספירציה. בפברואר 1999, שלושה ימים לפני הבחירות הפנימיות בליכוד, התלווה כתב "ידיעות" לסילבן שלום. הכותרת לאייטם, שהייתה יכולה להתחרות בקלות בכל מודעת בחירות מטעם המועמד, הייתה: "תזכרו את מספר 93".
אלא שמאז זרמו מים רבים ועכורים בין ג'ודי שלום-ניר-מוזס לבין האח הגדול.
הנה, למשל, מה ששלום-ניר-מוזס אמרה על "ידיעות" בראיון לגיליון האחרון של "ליידי גלובס": "רציתי שלסטיב יהיה סיקור הוגן, אך משום מה מעדיפים בעיתון להימנע עד לרמה שמגמדים אותו. זה כואב לי. אני לא רוצה פרוטקציה, רוצה רק פייריות ושוויון הזדמנויות".
והנה, למשל, דברים שאמר לפני ארבע שנים סילבן-סטיב-שלום-ניר-מוזס לארי שביט ב"מוסף הארץ": "פעם נחום ברנע אמר לי שבגלל שאשתי היא בעלת מניות ב'ידיעות אחרונות' הוא לעולם לא יכתוב עליי משהו טוב. החבר'ה האלה, שפוחדים כל הזמן מה יגידו עליהם, מנסים להוכיח את חופש העיתונות שלהם על גבי. לכן לא הייתה עליי אף פעם כתבה ב'7 ימים'. זאת למרות שאתה ואני יודעים שג'ודי היא לא באמת בעלת הכוח ב'ידיעות אחרונות'. אבל כשזה נוגע אליי – נזהרים. מקפידים".
אז הקונספירטור טוען דבר אחד ומבטיח סקופ מרעיש על פרסום סמוי ותת הכרתי, ואילו ג'ודי וסילבן אומרים דבר אחר. מי צודק?
הארכיון סיפק שלל ראיות לשתי האפשרויות. מצד אחד – היו זמנים, לפני עשור וקצת, שבהם ג'ודי ארגנה לסילבן סיקור חיובי עד מפנק. הוא זכה מעת לעת לכותרות אוהדות, וכאשר חש שקיפחו אותו – טלפנה ג'ודי למערכת, שמיהרה לפצות את סילבן-סטיב.
הנה שתי דוגמאות (באדיבות בועז גריילסמר): בנובמבר 2000 הושמטה מהדיווח ב"ידיעות" מעורבותו של שלום בהצעת החוק שפיזרה את הכנסת וגרמה להתפטרותו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק. בעקבות טענותיה של ג'ודי פורסמה למחרת מסגרת מובלטת מאת נחמה דואק, תחת כותרת הגג "גיבור היום" והכותרת "הכל התחיל עם סילבן שלום".
בסוף אוגוסט 2001, כשסילבן שלום כיהן כשר האוצר, הוא קיים מסיבת עיתונאים לרגל הסיכום המוצלח בין האוצר לארגוני המורים על פתיחת שנת הלימודים כסדרה. ביום פתיחת הלימודים מיקמו ב"ידיעות" את הידיעה בעמוד 6 והתעלמו ממנה בשער. שלום-ניר-מוזס, סיפרו אז גורמים בעיתון, הרימה טלפון נזעם לעורך הראשי של "ידיעות" דאז. למחרת קיבלה פיצוי, בדמות כיתוב לא חתום לתמונה מתקתקה. תחת הכותרת "השר הגאה", התפרסמה תמונת ילדיה של שלום-ניר-מוזס ואביהם השר, אשר "ליווה את ילדיו לבית הספר".
יש כמובן דוגמאות נוספות לזהירות המופלגת ש"ידיעות" נהג בסילבן שלום באותה תקופה וליחס המשפחתי החם אליו, אבל נדמה לי שהרעיון ברור.
מצד שני – יש גם דוגמאות הפוכות. כך, למשל, לאחר קרע משפחתי בתחילת 2003, סילבן וג'ודי התלוננו על סיקור עוין ומגמתי בעיתון הבית. הכתב המדיני, שמעון שיפר, פרסם אז, יחד עם נחום ברנע, ידיעה שתיארה כיצד סילבן שלום, אז שר החוץ, נעלב בקול רם מכיוון שלא הוקצה לו כיסא בשולחן הדיונים המרכזי של פסגת עקבה. בידיעה אחרת דיווח שיפר שהשר שלום ירד ממטוסו של שר החוץ הגרמני כשהוא מדבר בטלפון סלולרי ולא טורח ללחוץ את ידו של מנהל לשכת השר הגרמני. שלום, בתגובה, פתח בהליכים לתביעת דיבה נגד העיתון, אך לבסוף חזר בו. עם ובלי קשר, אבל בסמיכות זמנים, העלתה שלום-ניר-מוזס טענות שונות בקשר לנושאים הקשורים לבעלות על "ידיעות", ואף שכרה לשם כך את עורך הדין זאב שרף, ששלח בשמה מכתבים לאחיה המו"ל.
כמעט עשר שנים חלפו מאז. היחסים בין שלום-ניר-מוזס לאחיה חזרו לסוג של שגרה (לא לפני תקופת מתח נוספת: כאשר ג'ודי הייתה מעורבת מאחורי הקלעים ב"מעריב" של זקי רכיב). בכל מקרה, הימים שבהם ג'ודי הייתה מתקשרת ישירות לדסק החדשות של "ידיעות" ובפיה בקשות חלפו כנראה לבלי שוב. לכן, הסיכוי ש"ידיעות" יתגייס למען בעלה רגע לפני הפריימריז, ועוד בטכניקה תת הכרתית, קלוש עד אפסי.
ניערתי מעצמי את אבק הארכיון וטלפנתי לקונספירטור להגיד לו שאין אייטם.
"נו באמת, כל זה יפה מאוד", הוא אמר באכזבה. "אבל איך זה מסביר את העובדה שבאיור של 'ידיעות', מבין כל המספרים שהודגשו, דווקא המספר של סילבן, 156, הוא זה שהיה הכי קרוב לאצבע?".
"צירוף מקרים", עניתי.
"הורביץ, הורביץ", הוא נאנח. "אני מתפלא עליך. אחרי כל מה שכתבת, אחרי כל מה שראית, שאתה תאמין בצירופי מקרים? לא מתאים לך".
"תתפלא אתה בעצמך", אמרתי. "כנראה שבמסגרת הקיצוצים ב'ידיעות' החליטו לחסוך גם במחלקת האינפוגרפיקה. אותו איור בדיוק פורסם בעיתון גם ערב הפריימריז הקודמים בליכוד, בשנת 2008. מספר 156, זה שהכי קרוב לאצבע, היה שייך אז למועמדת נורית קורן".
"נורית מי?", הוא שאל.
"עזוב", אמרתי. "זה כבר סיפור אחר".
עוד תרגיל מתוחכם של אהוד ברק
ביום שני שוב הצליח אהוד ברק להפתיע את הכתבים הפוליטיים, כאשר זימן אותם בבהילות למסיבת עיתונאים דרמטית. עד מהרה פרחו להן הספקולציות. הכותרת ב-Ynet (למטה) הייתה: "ברק מתפטר מתפקידו, במשא ומתן על חבירה ללבני". ואילו ב-nrg היו אפילו יותר חד משמעיים, עם הכותרת (למעלה): "מסתמן: ברק יתפטר מהממשלה ויחבור לציפי לבני".
בתוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל העלה רזי ברקאי בבהילות את הכתב הפוליטי, עידן קוולר, ואת הכתב בכנסת, ספי עובדיה. "המידור של האיש הזה והיכולת להפתיע כל פעם מחדש היא פנטסטית", התפעל ברקאי מברק. "תאר לך שפתאום תורכב כאן נבחרת של גלקטיקוס של ברק, אולמרט ולבני", הפליג קוולר בדמיונו. דקות לפני מסיבת העיתונאים דיווח עובדיה: "אנחנו מעריכים שאהוד ברק יודיע כאן על התפטרותו מתפקידו כשר הביטחון", וקוולר המשיך: "יש שתי הערכות מאוד מאוד בולטות. האחת: התפטרות כללית, והשנייה: מדברים על העניין של ציפי לבני בצורה הרבה יותר דרמטית וקרובה. יש הערכה שלישית, שאני מעלה אותה רק כדי לזרוק אותה לצורך הדיון, אבל קשה לי להאמין שאחרי מבצע צבאי שאהוד ברק יוצא ממנו טוב אז הוא ילך הביתה לחלוטין" (תאמין, קוולר, תאמין).
גם בחדשות ערוץ 2 הלכו על אותו קו. למסיבת העיתונאים שוגרו הכתבת הפוליטית, רינה מצליח, והכתב בכנסת, עמית סגל. "ברק הולך להודיע על פרישה מהממשלה, כשמאחורי המהלך הזה עומד הניסיון שלו לחבור לגוף פוליטי אחר לקראת הבחירות", דיווחה מצליח בביטחון דקות לפני מסיבת העיתונאים, ואילו סגל הוסיף בידענות: "יש תמיהות רבות, במערכת הפוליטית בעיקר, על החבירה בין אהוד ברק לבין ציפי לבני. ציפי לבני הייתה המבקרת מספר אחת של הממשלה הזו. אהוד ברק היה אבן הפינה של הממשלה הזו. יהיה להם מאוד קשה להסביר איך אחרי מתקפות של ארבע שנים זה נגד זה הם פתאום חוברים".
אלא שבסוף מסיבת העיתונאים – שבה התברר שברק בכלל פורש מהחיים הפוליטיים, אינו חובר לציפי לבני ובכל מקרה מתכוון לעזוב את הממשלה רק אחרי הבחירות – מצליח וסגל החווירו בשידור חי. "אני חושבת שאנחנו חייבים התנצלות לצופים שלנו על זה שההערכות שלנו לא היו מדויקות", אמרה מצליח. "המציאות השתנתה", הפטיר סגל בחיוך נבוך, ומצליח מיהרה לסכם: "ברק כמו ברק. אם הוא הצליח להתחתן בלי שאמא שלו ידעה, אז אנחנו יכולים לקבל את זה בהבנה שהוא עושה מהלך פוליטי כזה בלי שאנחנו ידענו".
אשכנזי ומזרחי נחטפים. על מי מהם יעשו סדרה?
רגע לפני שאני לוחץ "סנד" ושולח את הטור, הקונספירטור שוב על הקו. הפעם הוא נשמע כועס.
"קראת כבר את הפוסט האחרון בבלוג של עינת קדם?", שאל, ולא חיכה לתשובה. "סוף סוף תפסתי אותך", התפרץ. "אין לך שום בעיה לספור כמו נודניק כמה מזרחיים כותבים ב"ידיעות" וגם לא לבדוק בטרחנות מעייפת כמה אשכנזים מספידים ב"הארץ" אבל כשזה מגיע ל"קשת" פתאום אתה שותק, אה? פתאום אתה לא שם לב שכל שמות המשפחה של כל הדמויות ב'חטופים' – מטליה ונמרוד קליין ועד ד"ר שמואל אוסטרובסקי, מאורי זך ועד אילן פלדמן, מעמיאל בן-חורין ועד זאב קפלן – הם או שמות אשכנזיים, או שמות עבריים. פתאום אתה לא רואה שאין בסדרה הזו אף שם פרסי, מרוקאי, תימני, גרוזיני. על זה אתה הרי אתה לא תכתוב, נכון? מכיר, מכיר אתכם בתקשורת", אמר וטרק בכעס.
ואם כבר קונספירציות, זהו כמובן המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".