מי נגד מי
מי נגד מי. טור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ

בדיקת חדשות 10? לא ממש

בשלהי מהדורת חדשות ערוץ 10 ששודרה אתמול (רביעי), שובץ אייטם מלוכלך. "בבחירות לרשויות המקומיות, אחד הנושאים העיקריים הוא כמובן הניקיון ברחובות", תיארה המגישה, טלי מורנו. "איך זה נראה ב-15 הערים הגדולות? כתבנו, עמרי מניב, עם בדיקת חדשות 10". גם בכתבה עצמה, שבה פורט כמה כסף מוציאות בשנה אחת העיריות השונות על ניקיון, הדגיש מניב, הכתב לענייני ירושלים, כי מדובר ב"בדיקת חדשות 10".

מי נגד מי
האייטם בחדשות 10. קיבלו את דין התנועה
אלא שהמציאות שונה. לפני הפרסום שלחה תנועת "התעוררות" הירושלמית, המיוצגת במועצת העיר ומתמודדת בבחירות המוניציפליות הקרובות, דו"ח שערכה בדיוק בנושא הזה: בדיקה השוואתית בין ערים, הבוחנת את השקעת הרשות בניקיון עבור כל תושב על פי נתוני תקציב 2012.  הדו"ח נשלח, בין השאר, ל"ידיעות אחרונות", חדשות ערוץ 2, מערכת "דה מרקר", אתר "וואלה!" וחדשות ערוץ 10. כמה מכלי התקשורת העדיפו לוותר על פרסום הדו"ח, משום שהוא הופק על ידי תנועה פוליטית ירושלמית שלושה שבועות בלבד לפני הבחירות המוניציפליות. באתר "דה מרקר" הועלה בשעות הערב אייטם בנושא, שייחס את הדו"ח לתנועת "התעוררות".

בחדשות 10, לעומת זאת, הלכו צעד אחד קדימה והציגו את הדו"ח כבדיקה עיתונאית מטעמם. אנשי התנועה, מצדם, זכו לשני תופינים: 1. פתיח ממושך לכתבה שבו הם צולמו מפגינים למען ניקיון העיר מול משרד הכלכלה. 2. ראיון קצרצר נוסף עם יו"ר התנועה, עופר ברקוביץ'.

עמרי מניב הפנה לתגובת חדשות 10, ומשם נמסר: ״הכתבה התבססה על נתונים מטעם תנועת 'התעוררות', בתוספת נתונים שנאספו על ידי הכתב בחמש הרשויות הגדולות בישראל. עם זה, אנו סבורים שנעשתה טעות באופן הצגת הדברים כפי שהוצגו בכתבה. העניין הובהר, מיד לאחר שידור המהדורה, לגורמים שעסקו בהבאת הכתבה לשידור".

מבחן אמריקאי: מיהי נחמה דואק?

התשובה המלאה + חליפת מכתבים בניחוח כלכלי ממתינים לכם בהמשך הטור, אבל כעת לשאלה:

מיהי נחמה דואק?

א. כתבת מוכרת המועסקת ב"ידיעות אחרונות" יותר מ-30 שנה.

ב. פרשנית פוליטית שהצליחה בגדול במקום שבו יוסי שריד נכשל.

ג. עיתונאית פעילה שבעשור האחרון הייתה חברה בלא פחות מחמישה דירקטוריונים.

ד. כל התשובות נכונות.

ותודה שטסתם פינטו

לפני שלושה שבועות, כמנהגו בקודש בשנים האחרונות, המריא הרב יאשיהו פינטו לעיר סיליסטרה שבבולגריה, להילולה על קברו של הרב אליעזר פאפו, מחבר הספר "פלא יועץ". הרב פינטו, ראש מוסדות "שובה ישראל" באשדוד ובארצות הברית, הוא אחד הרבנים העשירים והמשפיעים בארץ. כמו בעבר, גם הפעם התלוותה אל הרב רכבת אווירית שבה נטלו חלק כמה עיתונאים מכלי תקשורת שונים, שסיקרו את ההילולה.

הקשר בין הרב פינטו לעיתונאים מתבצע הן באופן ישיר מולו הרב, הן באמצעות דוברו, איש יחסי הציבור אבי לרנר, והן באמצעות העיתונאי החרדי יוסי אליטוב, עורך העיתון "משפחה". לנסיעה האחרונה התלוו בין היתר העיתונאי שלום ירושלמי מ"מעריב", הכתבת טלי פרקש מ-ynet, עורך מוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון" אריאל שנבל, הכתב עמית טסלר והצלם אייל יצהר מ"גלובס", עורך אתר האינטרנט של ערוץ 7, עוזי ברוך, וכתב חדשות ערוץ 2, עפר חדד.

הרב פינטו (תמונת AVI: mako)
הרב יאשיהו פינטו. נא להדק חגורות | תמונת AVI: mako
למרות שנסיעתם של העיתונאים ברשימה מומנה על ידי חצרו של הרב פינטו, איש מהם (למעט ב"גלובס", שם בסופו של דבר לא פורסמה כל כתבה) לא טרח לתת גילוי נאות לכך שהסיקור נעשה על חשבון המסוקר. הרב פינטו, אגב, קיבל את העיתונאים לשיחות אישיות. שניים מהם, חדד וירושלמי, אף קיימו עימו ראיונות לפרסום, שבהם הפנו לכבוד הרב גם שאלות פחות נעימות (אך נאלצו להסתפק בתשובות מתחמקות).

עוזי ברוך, למה לא נתת גילוי נאות?
"ראשית, הנסיעה עם הרב פינטו הייתה חוויה מרגשת ומרתקת עבורנו, כמו עבור רבים מהנוסעים ואנו בהחלט מודים לרב על שזיכה אותנו להצטרף אליו.  את השאלה אני רואה כקנטרנות וצביעות לשמה. הכתב השואל לא מצא לנכון לשאול על כל ממליצי המסעדות ששוכחים לדווח על סעודות הגורמה שהם מקבלים בהן, לא מצא לנכון לתהות על כתבי התיירות שממליצים על ביקור במלונות יוון ותורכיה אחרי שבילו שם שלושה וארבעה ימים על חשבון המלון ולא כאשר הם מהללים הצגות תיאטרון לאחר שהם מוזמנים חינם לפרמיירות. רק כאשר הדברים מגיעים לסיקור נסיעתו של רב, המוערך על ידי עשרות אלפים, מתעוררות שאלות מהסוג הזה. לטעמי שאלות הנגועות בצביעות שכזו אינן ראויות למענה".

עפר חדד, מה תגובתך?
"לחדשות ערוץ 2 יש מחלקת דוברות, תפנה בבקשה אליהם".

מחדשות ערוץ 2 נמסר: "מדובר במטוס שנחכר על ידי חצר הרב לצורך הביקור. הטיסה המריאה לפנות בוקר מישראל ונחתה חזרה בישראל באותו יום. מבחינתנו הדבר משול להתלוות לאוטובוס אווירי, ולא צמחה מכך כל טובת הנאה מסוג כלשהו. חשוב לציין כי ההתלוות הניבה הישג עיתונאי משמעותי בדמות ראיון ראשון ובלעדי עם הרב פינטו, ובו התייחסות מפורטת לאישומים נגדו. מהרב לא נחסכו שאלות קשות ולא הוצבו על ידו שום תנאים מוקדמים".

שלום ירושלמי ואריאל שנבל סירבו להגיב. טלי פרקש הפנתה למערכת ynet, ושם נמנעו מלהתייחס.

הודעה חשוב לקורא יצחק לאור

ניפגש כאן ביום ראשון הקרוב. להתראות!

איפה הילד? גם ב"7 ימים" וגם ב"24 שעות"

סיפור השער של מוסף "7 ימים" ביום שישי האחרון (למעלה) היה קורע לב: פעוט בן 3 מהעדה האתיופית שמצד אחד הזוג שקיבל אותו לאימוץ מבקש להמשיך לגדל אותו, ומצד שני דודתו נאבקת לקבל אותו לידיה. בתוך המוסף הופיעו שתי כתבות, בזו אחר זו, שעסקו בילד.  האחת של מרב בטיטו, שראיינה את הדודה של הפעוט, והשנייה של סמדר שיר, שראיינה את ההורים המאמצים.

מי נגד מי
כתבת השער ב"7 ימים" (למעלה) והכתבה המוצנעת ב"24 שעות" (למטה). מצאו את ההבדלים
אלא שחמישה ימים לפני כן הקדים מוסף אחר לפרסם את הסיפור. למרבה הפליאה, לא מדובר באחד העיתונים המתחרים של "ידיעות", אלא דווקא ב"24 שעות" (למטה) של אותו "ידיעות" ממש, שהקדיש לנושא כתבה בת לא פחות משלושה עמודים. למרבה התדהמה, מי שחתומה על הכתבה ב"24 שעות" היא לא אחרת מאותה סמדר שיר, החתומה גם על הריאיון ב"7 ימים".

אז איך קרה ש"ידיעות" פרסם את אותו הסיפור פעמיים ובהרחבה?
מתברר שמרב בטיטו קיבלה את הריאיון עם דודתו של הפעוט מעורכי הדין עמיקם הדר וחדוה שפירא, המייצגים את הדודה. במקביל פנה היועץ האסטרטגי מוני מרדכי – שאחד מלקוחותיו הוא עו"ד רונן דליהו, המייצג את הורי האומנה – למוסף "24 שעות", והציע גם להם כתבה על הנושא, משימה שהוטלה על כתפיה של סמדר שיר.

רק כאשר שיר פנתה לפרקליטי דודתו של הפעוט, על מנת לבקש מהם תגובה, התברר לראשונה ב"ידיעות" שבשני מוספים שונים עובדים על אותה כתבה. חיש קל הובאה הסוגיה לשולחנו של העורך, רון ירון, שהחליט לדחות בשבוע את הכתבה ב"24 שעות" ולפרסם אותה ללא כל הפניה בשער. במקביל, כשההורים המאמצים שמעו כי דודתו של הפעוט מתראיינת ל"7 ימים" הם השתכנעו להתראיין גם כן, וסמדר שיר נאלצה להכין עוד כתבה בנושא.  מבולבלים? לא מן הנמנע שייתכן שגם אנחנו.

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

שאלת השבוע: מי העיתונאי שסידר לבן זוגו אייטם סופר-מפרגן?

כל וייז'ה מקומטת יודעת שפירגון זה טוב לוודג', אז היום אנחנו עושות אווירוש עם אייטם הורס במיוחד: הוא נחשב לאחד האנשים המפורסמים ביותר והמצליחים ביותר בתעשיית האופנה המקומית ובכלל לטאלנט ידוע. בן הזוג שלו עובד באחד מכלי התקשורת המרכזיים ביותר בישראל, כעורך מדור פופולרי במיוחד שזוכה להמון קוראים.

הזוגיות הנוצצת הזו באה לידי ביטוי השבוע, כאשר במדור בעריכתו של הצלע האחת פורסמה כתבה סופר-מפרגנת על פועלו של הצלע האחרת. גילוי נאות? הצחקתם את לירד ולארד. שיהיה סופ"ש מרים.

שובו של הדנקנר (2)

בקרב מכריי אני עדיין נחשב לאדם שאינו נוטה להאמין לסיפורי ניסים ומעשיות, וזאת למרות המכתב המפתיע מאמנון דנקנר שהגיע אליי לפני כשלושה שבועות וגרם לי להיכנס לפניקה קלה. מה רבה הייתה תדהמתי, לפיכך, כאשר השבוע, עם חזרתי מחופשה, מצאתי על שולחני את המכתבון הנוסף הבא:

שלום לך אביב,

זוכר איך לפני שלושה שבועות סיבכתי לך קצת את החיים כששתלתי בעמוד הפייסבוק של mako תמונה שלי במקום זו של נוחי דנקנר? תדע לך שטומי, שגר כאן חדר לידי, התפקע מצחוק, ואפילו איכשהו נודע לי שגם דן – שעדיין לא מדבר איתי בגלל הביוגרפיה ההיא שכתבתי עליו – היה די מבסוט מהעניין. גם לו יש, ככה הבנתי בדיעבד, איזשהו חשבון לא סגור עם mako בגלל טור שקובי אריאלי פרסם אצלכם באתר.

מי נגד מי
הטעות הראשונה שדנקנר שתל. תמונה של אמנון במקום נוחי
בכל מקרה, אין לי שום כוונה להשקיע הפעם יותר מדי בטיפוס כמוך ולהאריך את מכתבי מעבר לנדרש. רק לומר שהחבר'ה כאן, ואני ביניהם, חשבנו שבחור קצת קשה תפיסה כמוך עוד עלול לשכוח את מה שדרשתי ממך במכתב הקודם: להשכיל להתייחס אליי מעת לעת, או לכל הפחות להקדיש לי ספיישל מושקע לקראת יום השנה למותי.

לכן, רק כדי להיות בטוח שקלטת את המסר, שתלתי בהפניה לטור שבו פרסמת את מכתבי הקודם, מתחת לתמונה עם עיני הפקוחה והבעת פניי הארסית-משועשעת, את הלוגו הדינמי "שידור ישיר" (במקום הלוגו הכה בנאלי "מי נגד מי").

מי נגד מי
הטעות השנייה שדנקנר שתל. שידור ישיר מהמנוח
ההפניה הזו, אגב, עם הטעות הקטנטנה שהכנסתי אליה, עדיין רצה אצלכם באתר כבר 17 ימים. אני בטוח שהיא תעזור לך להבין שאני עוקב אחריך בשבע עיניים. וחוץ מזה, אני גם יודע איפה אתה גר. דרום חולון, כמדומני?

בברכה,

אמנון דנקנר

אצלנו תוכלו לקרוא שהוגשה תביעה. איך היא הסתיימה? חפשו בעיתון אחר

שלשום בצהרים שעון ארה"ב, ערב שעון ישראל, נכנסו איל הקזינו שלדון אדלסון ופרקליט הצמרת היהודי אמריקאי, פרופ' אלן דרשוביץ, לאולם העצרת הכללית של האו"ם כדי להביע תמיכה בידידם, ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעת נאומו נגד תכנית הגרעין האיראנית. אילו רצו, יכלו השניים לנצל את ההזדמנות כדי לדון ביניהם בשאלה כיצד הפסיד אדלסון יומיים קודם לכן בתביעת דיבה שהגיש.

מי נגד מי
היו זמנים. "ישראל היום" מדווח על התביעה (אבל לא מזכיר את תוצאותיה)
קוראי "ישראל היום", העיתון של אדלסון, עודכנו כמובן בהרחבה על דבר התביעה לפני כשנה, בעת שזו הוגשה, אולם הידיעה על האופן שבו הסתיים הסיפור מבחינת המו"ל נחסכה מהם השבוע.

את תביעת הדיבה, בסך 10 מיליון דולר, הגיש אדלסון נגד "המועצה היהודית הדמוקרטית". זאת לאחר שבאתר האינטרנט של המועצה פורסם מאמר ממנו השתמע כי אדלסון אישר מתן שירותי זנות בבתי ההימורים שבבעלותו במקאו. קוראי "ישראל היום" עודכנו על כך בשתי ידיעות בולטות במיוחד בהפרש של חמישה ימים זו מזו. באחת מהן ראיין עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, את פרופ' דרשוביץ. "סירוב היהודים הדמוקרטיים להתנצל בפני אדלסון הוא חרפה", ניפק המרואיין את הכותרת הרצויה.

ביום שני האחרון דחה בית המשפט בניו יורק את תביעתו של אדלסון וחייב אותו לשלם לארגון הוצאות משפט. למחרת פורסמה ידיעה על כך רק ב"הארץ", ואילו ב"ישראל היום" התעלמו מהנושא בחינניות.

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

נחמה וחצי

הנה המכתב ששלחתי לאחרונה לכתבת "ידיעות אחרונות", נחמה דואק:

נחמה שלום,

איך שהזמן רץ. כבר יותר מ-30 שנה שאת מועסקת ב"ידיעות אחרונות". זוהי ללא ספק תקופת זמן נכבדה, שבמהלכה הפכת – בזכות כישרון ועבודת נמלים קשה – לכתבת ופרשנית פוליטית מוכרת. רבים יודעים כי מלבד עבודתך העיתונאית ב"ידיעות" שידרת את תכנית האקטואליה השבועית "המושכים בחוטים" ב"רדיו תל אביב", וכי כיום את מגישה תכנית ראיונות שבועית בערוץ הכנסת, וגולת הכותרת (מבחינתי, כמובן): מנחה אחת לחודש את "שבתרבות" בתיאטרון חולון, מוסד פופולרי ותיק שרבים משכניי בדרום חולון נוהרים אליו בקביעות.

העניין הוא, נחמה, שלא רבים מודעים לעיסוק נוסף שלך ב-11 השנים האחרונות. אין בינו ובין עבודה עיתונאית דבר וחצי דבר. אני מתכוון לחברותך לאורך השנים הללו בלא פחות מחמישה דירקטוריונים של חברות שונות. בשנת 2002 הצטרפת  כדירקטורית לחברת "I.S.E ייעוץ והכוונה בע"מ", שהפכה לאחר מכן לחברת "תשואה 10", אשר גם בה היית חברת דירקטוריון. במקביל כיהנת עד לפני כשלוש שנים כדירקטורית בחברת "אפסילון קופות גמל", ואילו כעת את רשומה, במקביל, כחברת דירקטוריון בשלוש חברות שונות: "אחוזות החוף", המנהלת את החניונים עבור עיריית תל אביב; וחברות "א. דורי" ו"רום גבס חיפוי וקירוי" העוסקות בקבלנות בניין.

נכון, נחמה. אין שום סעיף בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות – בוודאי שלא חוק – האוסר על עיתונאי להיות חבר דירקטוריון. הנה, רק לאחרונה ניסה לעשות זאת יוסי שריד, בעל טור ב"הארץ", כשהגיש את מועמדותו לשמש דירקטור מטעם הציבור בבנק לאומי. ובכל זאת, נחמה, קיים הבדל משמעותי בין שריד לבינך: הוא התנהל מלכתחילה בשקיפות מול קוראיו ונימק בפניהם את המוטיבציה שלו. הוא ביקש לבדוק האם הבנק מסוגל לקבל לשורותיו אדם שאינו מאנשי שלומנו. שריד היה סקפטי מלכתחילה לגבי סיכוייו להתקבל לדירקטוריון, אך הבטיח כי אם יופתע לטובה יתרום את שכרו כדירקטור למטרות ציבוריות. הניסוי המסקרן שלו הצליח מעל המשוער (או נכשל כישלון חרוץ, תלוי מאיזו זווית מסתכלים), כאשר הבנק דחה על הסף את מועמדותו.

אין תמונה
נחמה דואק. מתרשמת מחוסר הפרגון
על הנייר, מובן שעיתונאי, ככל אזרח אחר, זכאי לשבת בדירקטוריונים, אבל השאלה היא האם הלכה למעשה הוא אכן צריך לעשות זאת. האם לא עדיף שיימנע מכך כדי שלא ייקלע לפוטנציאל של קרבה יתרה מדי לאנשים (או למקורביהם של אנשים) שאותם הוא עלול לסקר?

אם להתייחס ספציפית למקרה שלך, נחמה, הרי שחברת "אפסילון קופות גמל" עברה לבעלות "כור", בשליטתו של נוחי דנקנר, בשנה שבה פרשת ממועצת המנהלים שלה. באותה עת דנקנר היה עדיין בשיא עוצמתו ונחשב לאיש העסקים המשפיע ביותר במשק. חברת "אחוזות החוף", שבה את משמשת דירקטורית כיום, היא בבעלות עיריית תל אביב, שבראשה עומד רון חולדאי, שאותו ראיינת והזכרת בעבר.

יכולתי להמשיך ולטרחן עוד קצת על הפוטנציאל לבעייתיות, כפי שאני רואה אותה, בכך שעיתונאי ישמש חבר דירקטוריון, אלא שלמרבה השמחה עוזי בנזימן עשה זאת לפניי בטור מצוין שהוא פירסם באתר "העין השביעית". "עיתונאי אינו יכול להיות בעת ובעונה אחת מבקר הממסד וחלק ממנו", כתב בנזימן בהתייחס להרפתקה של יוסי שריד. "לרשות העיתונאי עומדת המקלדת כדי לנהל מלחמות עולם לקידום החברה – לא כורסת הדירקטור. בדרך כלל עיתונאי מסתפק באמירותיו ומייחל לכך שהן ישפיעו על מושאי כתיבתו ועל קוראיו. לא מתפקידו לפעול באופן מעשי – ציבורי או משפטי – לקידום עמדותיו. רק לעתים נדירות – בעיקר בנושאים הנוגעים לחופש הביטוי – לגיטימי שעיתונאי יפנה לערכאות כדי להגן על מעמדו והשקפותיו. זו חלוקת התפקידים. לשם כך נתכנסנו, כדי להיות משקיפים ומעוררים, לא מחוללי המעשים ומקבלי ההחלטות".

יש בזה משהו, נחמה. את לא חושבת?

בברכה,

אביב הורביץ, mako

וזה מה שנחמה דואק ענתה לי:

שלום אביב,

אני מודה לך על ההזדמנות לענות על המכתב הפומבי ששלחת לי. קראתי אותו בעיון, ולצערי הרב, למרות שהערתי לך, טרם הפרסום, על טעויות שנפלו בהנחותיך, בחרת לדבוק באי דיוקים. אולם בראש ובראשונה, התרשמתי מחוסר הפרגון ובעיקר מהרצון לנגח. 

אכן, מאחוריי למעלה מ-30 שנות קריירה עיתונאית עשירה ומרתקת. עם זאת, ואולי בניגוד לך, חשתי צורך עז להיות גם בצד העושה ולא רק בצד שמדווח על דברים שאחרים עושים. לאור העובדה, שבמשך שנים הייתי כתבת כלכלית בכירה ב"ידיעות אחרונות״, חיפשתי סוג של עשייה שלא תתנגש בעבודתי כפרשנית פוליטית, לא אתית ולא עניינית. החלטתי לעבור קורס דירקטורים בפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, כדי לבחון האם הנושא מדבר אליי. עם סיום הקורס המרתק, בניצוחו של פרופ' יוסף גרוס, חיפשתי מקום שבו אוכל לתרום מניסיוני ומיכולותיי. שמתי לי גם למטרה להיות בוועדות הביקורת, בכל מועצות המנהלים שבהם כיהנתי, לצד היותי דירקטורית מטעם הציבור ודירקטורית בלתי תלויה, כדי להיות בצומת שבו ניתן לתקן את הטעון תיקון.

עוד קודם שהתחלתי את פעילותי, וכפי שציינתי באוזניך, פניתי לוועדת האתיקה של אגודת העיתונאים וקיבלתי את האישור הנדרש. כתבת, ובצדק, שאין איסור, אתי או חוקי, על עיתונאי להיות דירקטור בחברות ציבוריות, אז על מה בדיוק אתה מלין? זאת ועוד, אם תמצא כתבה שבה ראיינתי או כתבתי על החברות או על בעלי החברות שאני מכהנת בהם כדירקטורית, אוריד בפניך את הכובע. אם לא תמצא, אני מבקשת שתתנצל בפניי על הניסיון להכפיש את שמי המקצועי והאישי.

אגב, בחברת "אחוזות החוף", שבונה ומתחזקת את החניונים בתל אביב וגם בונה שבילי אופניים, כפי שציינתי בפניך, אני משמשת, כמו יתר חברי הדירקטוריון, בהתנדבות וכחלק ממה שאני רואה כתרומה לקהילה ולעיר שבה אני מתגוררת. הצטרפתי למועצת המנהלים ולוועדת הביקורת לאחר שהחברה נקלעה לקשיים רציניים בעקבות מעילה של מנהליה. יחד עם חברי הדירקטוריון והמנכ״ל החדש, יצאה החברה לדרך חדשה וטובה ואני גאה מאוד בעשייה ובתרומה שלי לחברה. מאחר ואין היבט כספי לפעילותי בחברה העירונית, גם אין מניעה שאראיין את ראש העיריה, רון חולדאי. למרות שאין מניעה, למיטב זכרוני לא ראיינתי אותו בעיתון שנים רבות. קיימתי איתו ראיון רדיופוני בן 2-3 דקות כשפתח את אירועי הלילה הלבן, וגם זה היה לפני למעלה משנה. אבל, למה לדייק אם אפשר להקניט? 

ומעבר לכל זה, אני ממליצה לכל חבריי למקצוע, למצוא את הדרך להתחבר גם לחיים האמיתיים ולא רק לדווח עליהם. זה גם ילמד אותם כמה קשה להקים עסק, לנהל אותו, לגרום לו להרוויח ולהבטיח לעובדיו מקום עבודה הגון. זה גם יועיל להם ויכניס בהם מידה לא מבוטלת של צניעות ולא של אני ואפסי עוד. ולך, אביב, זה אולי יעזור להבין את הקלות הבלתי נסבלת של הכפשת האחר במקום לטפוח על השכם היכן שצריך. 

אגב, אם תעבור קורס דירקטורים בהצלחה, אשקול להמליץ עליך.

בהצלחה בהמשך הדיווח על מה שאחרים עושים.

נחמה

מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב

חזרתי פתאום. הנה אני בבית. "תן לי רק דקה לנשום", ביקשתי מהקונספירטור, שהתקשר אליי בדיוק כשפרקתי את המזוודות ושלפתי מהן בובות של מיקי מאוס, דונלד דאק ופלוטו. אבל הוא כבר היה בתנופה.

"אמור לי בטובך, הורביץ", הוא שאל בטון דובשני. "יכול להיות שלנגד עינינו ממש מתרחש רגע היסטורי שבו אתה יודע משהו שאני לא יודע?".

"למה אתה מתכוון?", התפלאתי.

"לזה שבשבוע שעבר, בעת שאתה המראת לטיול בר-מצווה בפריז והסתחררת לך בקרוסלת דמבו הפיל המעופף ביורו-דיסני, אני הזדמנתי לי לבית 'מעריב' לפגישת עבודה עם שלמה", המשיך הקונספירטור. "בדרכי החוצה עברתי ליד תיבות הדואר של העובדים, ונחש מה מצאתי שם?".

"כולי אוזן", אמרתי בעניין.

"תיבת דואר עם השם שלך, הורביץ!", נזעק הקונספירטור. "שאני אבין, אתה מבשל משהו? מכין תרופה למכה, רגע לפני שאורי מעלה אותך על טיל ומעיף אותך מ-mako?".

"לא ממש", אמרתי בחשש קל. "יכול להיות שזה סתם צירוף מקרים".

"שום צירוף מקרים", התעצבן הקונספירטור. "ראיתי במו עיניי, ואפילו צילמתי. הנה, קבל תמונה לוואטס-אפ".

כעבור מספר שניות צפצף הסלולרי והצילום הופיע.

מי נגד מי
תיבת דואר לא הכי אקטואלית, מערכת "מעריב", אוקטובר 2013. ד"ש חם ליהונתן גפן

"נו, הורביץ", הקניט הקונספירטור. "מה קרה? בלעת את הלשון? מה, יכול להיות שאתה חוזר ל'מעריב' בזמן שכל מי שיכול היה לברוח מהספינה הטובעת הזו עשה את זה? עליך הרי אפשר להאמין הכול".

"ממש לא", מיהרתי להתגונן. "תיבת הדואר הזו היא שריד פרה-היסטורי מסוף המילניום הקודם, אז עבדתי במשך שנתיים תמימות ב'מעריב'. וחוץ מזה, יש בתיבה הזו טעות חמורה באיות של שם המשפחה שלי".

"מה, התוספת ו' הזו שאתה תמיד מתעצבן בגללה?", גיחך הקונספירטור. "הורוביץ במקום הורביץ? בוא נסכם ונאמר שזו הטעות הכי קטנה ביחסים המקרטעים שהיו לך בזמנו עם 'מעריב'".

"אני נוטה להסכים", הודיתי. "אם כי היחסים הללו עלו על שרטון גם כתולדה של צירוף מקרים מצער".

"מה שתגיד", הפטיר הקונספירטור לפני שדילג כהרגלו אל נושא אחר. "אם כבר הזכרת צער, השבוע נזכרתי לפתע בידידי המנוח דב".

"פו הדב?", שאלתי בהיסח הדעת בעודי ממשיך לפרוק את המזוודות.

"תצא כבר מהדיסנילנד הזה שלך, הורביץ, ותחזור למציאות", התרגז הקונספירטור. "אני מדבר על דב יודקובסקי ז"ל, האיש שבתקופתו 'ידיעות' הפך לעיתון המוביל והנפוץ, שאתה כל כך נהנה להיטפל אליו מדי שבוע".

"כבודו של דב במקומו מונח", הסכמתי עם הקונספירטור בשנית. "אבל למה נזכרת בו דווקא עכשיו?".

"בגלל מותה המצער לפני שבועיים של חברתי הקרובה מירה", הוסיף הקונספירטור בקול נוגה. "היה לי מאוד קשה להיפרד מעיתונאית משכמה ומעלה, שדב טיפח ושאני כל כך אהבתי. ידעת שהיא הייתה כתבת החברה הראשונה בתולדות ישראל?".

"כתבת רכילות, אתה מתכוון", תיקנתי את הקונספירטור.

"כתבת רכילות תגיד לליאורה", כעס הקונספירטור. "בתקופתה של מירה – שידעה הכול על כולם ושכל פוליטיקאי שהיא הייתה פוגשת היה מיד שואל אותה מה חדש אצלו – עדיין נתנו כבוד למקצוע".

"סליחה", התנצלתי.

"התנצלותך נדחית על הסף", פסק הקונספירטור. "דע לך, הורביץ, שעדיין לא התגברתי על פטירתה של מירה, אם כי כרגע אני בעיקר מצטער בשביל דב".

"למה?", שאלתי.

הקונספירטור נאנח. "כי אני רואה מה פורסם ב'ידיעות', ובצדק, לזכרה של מירה", הוסיף, "וזה מזכיר לי שדב, שבעוד שלושה חודשים ימלאו שלוש שנים למותו, לא זכה לקבל מ'ידיעות' את הכבוד המגיע לו".

"מה זאת אומרת?", שאלתי בעניין.

"למשל, שלושה ימים אחרי מותה של מירה הופיעה כפולה לזכרה ב'מוסף לשבת'. אתה חושב שלדב עשו משהו דומה? גורנישט".

"זה אך הגיוני", אמרתי לקונספירטור. "מירה הייתה עיתונאית ואפשר היה לאסוף את מבחר כתביה לכפולה מושקעת. דב, עם כל הכבוד, היה עורך. אמנם עורך ענק, אמנם עורך מיתולוגי, אבל לא כתב. יכול להיות שלא היה מה לפרסם".

"אל תיתמם!", כעס הקונספירטור. "כבר שכחת את הסיפור על מודעת האבל שהחברים של דב רצו לפרסם אחרי מותו ב'ידיעות'? איך הם תיארו שם את דב? 'העורך, הבונה והמוביל של 'ידיעות אחרונות' במשך יובל שנים'. אתה יודע שבגלל ההתנגדות של "ידיעות" לנוסח הזה החברים החליטו לפרסם את המודעה ב'הארץ'?".

"אני זוכר במעומעם משהו כזה", אמרתי. "אבל גם זכור לי שלמחרת מותו של דב 'ידיעות' הקדישו לו כפולה וחצי, עם לא פחות מארבעה הספדים".

"אולי כי בכל זאת קצת לא היה להם נעים", אמר הקונספירטור. "עובדה ששנה לפני שדב נפטר, 'ידיעות' ציין 70 שנה להופעתו במוסף מיוחד, ושמו של דב נפקד ממנו לחלוטין. ורוצה עוד דוגמה?".

"רק אם היא מוצלחת", אמרתי.

"שבע שנים קודם לכן, בשנת 2002, כשיצאה הודעה רשמית לעיתונות על כך שדב יקבל את פרס ישראל, 'ידיעות' לא דיווח על זה למחרת. וכשדב קיבל את הפרס, ביום העצמאות, נאלצו להזכיר בדוחק את שמו, וגם זה באותיות הקטנות, לצד שאר מקבלי הפרסים. ורוצה עוד דוגמה?".

"רק אם אתה חייב", מלמלתי.

"גם האייטם על הלוויה של דב היה מוצנע יחסית", אמר הקונספירטור. "הוא הופיע אי שם בעמוד 18, ודב הוצג בו רק כמי שעבד ב'ידיעות' במשך 40 שנה".

"ומה הבעיה עם זה?", הרמתי גבה.

"אין שום בעיה", אמר הקונספירטור. "למעט העובדה שלא טרחו להזכיר חלילה שבתום התקופה שלו ב'ידיעות' דב הלך לערוך את 'מעריב'. ואם כבר 'מעריב', לא הגיע הזמן שתגיד להם להסיר את השם שלך מתיבת הדואר שלהם? אני בטוח שהם יוכלו לעשות שימוש הולם בנדל"ן היוקרתי שיתפנה, בדיוק מתחת לתיבה של יהונתן גפן. ודרך אגב, תזכיר לי לדבר איתך על יהונתן בהזדמנות קרובה".

"יש מקום לדאגה?", נדרכתי.

"עזוב, כל דבר בעיתו", הוסיף הקונספירטור בטון מסתורי. "בינתיים, לרגל שובך לארץ, קבל צופן הטומן בחובו פוטנציאל לסוג של טלטלה תקשורתית מעוררת הדים. לא שאני מאמין שחלילה תפצח אותו לשם שינוי, אבל אולי מישהו מהקוראים האינטליגנטיים שלך כן יצליח".

"אני מקשיב", אמרתי בקול נכאים.

"461  120  560  630  206  146", אמר הקונספירטור וטרק.

ואם כבר טריקות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות". 

כתבו לאביב הורביץ

מי נגד מי - המהדורה היומית