בוקר טוב, ותודה שהצטרפתם אלינו
החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לחקור את נסיבות מכתב התלונה המייחס לשר החינוך גדעון סער, בין היתר, קיום יחסי מין תוך ניצול מרות, אילצה את כלי התקשורת המרכזיים להצטרף סוף סוף לסיקור הפרשה. עד אז, כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, הם העדיפו לשתוק. הסיבות, כמו שאומרים, שמורות במערכת. לא שעתה היפה של העיתונות בישראל, אבל זה מה יש. בין הנאלמים דום עד החלטתו של היועץ: "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" (שחולשים יחד על 76.7 אחוז משוק העיתונות המודפסת), ערוץ 2, ערוץ 10 וערוץ 1 (שחולשים יחד על 100 אחוז מצופי האקטואליה בעברית בטלוויזיה) ואתר ynet (שמתהדר ב-2,181,000 גולשים לחודש). הישג לא רע לחמ"ל של גדעון סער, שפועל במרץ בשבועות האחרונים כדי לנסות למנוע, או לפחות לצמצם את העיסוק העיתונאי בפרשה. בין כלי התקשורת שהתייחסו למכתב לפני הוראתו של וינשטיין (אם כי חלקם בצנעה יתרה): "מעריב", "הארץ", "גלובס", קול ישראל, גלי צה"ל ואתרי האינטרנט "וואלה", mako, נענע10 ו-nrg (לאתר "מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, שהוביל את הסיקור – כמותית ואיכותית – מוקדש בהמשך אייטם נפרד).
גם כאשר כלי התקשורת הגדולים נגררו לפרשה החדשה – הם עשו זאת כמי שכפאם שד. ב"ידיעות" למשל הוקדשו 210 מילים בלבד להחלטתו של וינשטיין ומשמעויותיה, ו-408 מילים (כמעט פי שניים) להכחשתם של העובדת מ.כ, מקורבי סער ו"ידיעות" עצמו לחלקיו השונים של המכתב. ב-ynet, כפי שפירטה דבורית שרגל בבלוג "ולווט אנדרגראונד", עלה האייטם כידיעה מרכזית רק בשעות שבהן רוב בני האדם נמים את שנתם.
מהדורות החדשות בטלוויזיה הפגינו ארוגנטיות משונה: מבחינתן הסיפור לא היה קיים לפני יום שני האחרון, שבו נודע על החלטתו של היועץ המשפטי. תמר איש-שלום פתחה את מהדורת חדשות 10 במילים "הפרשה המתפרסמת הערב", ואילו במהדורה המרכזית של חדשות 2 עידכן עמית סגל כי "הפרשה פורסמה רק היום", וציין כי "בניגוד לכל הקשקושים שמופצים בכל מיני מקומות – זה לא שיש איזה קשר שתיקה. פשוט מבחינת ענייני הדיבה, לאף כלי תקשורת אחראי אין יכולת לפרסם האשמות כאשר האישה נשואת העניין אומרת 'שקר וכזב'. עכשיו זה עלה לפני השטח בגלל שהתנועה לאיכות השלטון פנתה ליועץ המשפטי לממשלה".
אלא שהתנועה לאיכות השלטון פנתה בתלונה רשמית ליועץ המשפטי לממשלה שבוע קודם לכן. לא בדיוק קשקוש. מה מנע מחדשות ערוץ 2 לסקר זאת בזמן אמת? הרי היו כלי תקשורת אחראים אחרים שכן עשו זאת, מבלי להסתכן בהוצאת דיבה. ובאשר לשאלה הרטורית האם היה או לא היה קשר שתיקה – מאלף לשמוע את הדברים שאמר אתמול שלום ירושלמי, הפרשן הפוליטי של "מעריב", לקרן נויבך בתכניתה "סדר יום" ברשת ב'. "לפי דעתי בעניין הזה התקשורת מעלה בתפקידה במידה מסוימת ונכנעה ללחצים כבדים מאוד וקשים מאוד שהפעיל שר החינוך עצמו נגד פרסום המכתב", אמר ירושלמי. "אין כמעט כלי תקשורת שאנשיו של סער לא דיברו איתו. ההשפעה שלו היא עצומה, רבים מהעיתונאים הם חברים טובים שלו". ירושלמי נשאל האם גם על "מעריב" הופעלו לחצים מצידו של סער, ואישר זאת. "הייתה חומת מגן שהגנה על סער מכל פרסום נגטיבי, או ביקורתי, או חס וחלילה לא חיובי במידה מסוימת, שלא על פי אמות מידה מקצועיות", סיפר. "העניין הזה לשמחתי עבר מהעולם יחד עם העורך שהיה (ניר חפץ, שסירב לפנייתה של נויבך להתייחס לדברים – א.ה). סער הוא השר המקושר ביותר לעיתונות הישראלית. בעניין הספציפי הזה, השר סער הקים חמ"ל שנועד לטפל במשבר, והפעיל לא רק את עצמו אלא שורה של אנשים שדיברו עם עיתונאים, שדיברו עם עורכי מהדורות, שדיברו עם המתלוננת לכאורה ושכנעו אותה לדבר, ושדיברו גם עם האבא שלה. היה כאן ממש מטה פעולה אפקטיבי ביותר".
איך כתב בחודש אוקטובר יוסי קליין ב״הארץ״ והקדים את זמנו? "בסיס החברות של סער רחב ומוצק. הוא חבר של 'ידיעות', ידיד של 'מעריב' ובן בית ב'ישראל היום'. אי אפשר לכתוב עליו מילה רעה כי עיתונאים מכבדים את אהבותיהם של הבוסים. שר החינוך יכול לעשות מה שבראש שלו, אבל ביקורת אפשר למתוח עליו רק במידה".
פרשות סער יוסיפו ללוות אותנו בשבועות הקרובים. לפחות. בינתיים, מעניין יהיה לעקוב איך יסוקר השר המקושר בעיתוני סוף השבוע. מעניין במיוחד איך יתייחס לנושא יוסי ורטר.
יואב יצחק, גדעון יבכה
מי שתרם לשבירת קשר השתיקה של התקשורת בנוגע למכתב התלונה האנונימי נגד גדעון סער הוא יואב יצחק, הבעלים והעורך הראשי של אתר news1 – מחלקה ראשונה. בשבת לפני שבועיים היה יצחק העיתונאי הראשון שחשף חלקים מתוכן המכתב. ביום ראשון האחרון הוא פרסם כי התקשורת מסתירה את העובדה שמכתב התלונה מייחס לסער יחסי מין תוך ניצול מרות, והבטיח לעשות ככל יכולתו כדי "לפרוץ את קשר השתיקה". למחרת קיים יצחק את ההבטחה בגדול, כשניפק את הסקופ המהדהד לפיו היועץ המשפטי הורה על בדיקה משטרתית של הטענות העולות מהמכתב נגד סער. בכך, פרץ יצחק את הסכר.
יואב יצחק, גדעון סער לא טילפן אליך מהחמ"ל?
"אליי הוא לא פנה, לא הוא ולא האנשים שלו. אני מניח שזה מהסיבה הפשוטה שראשית, הוא יודע קרוב לוודאי שאנחנו לא נשתתף בקשר שתיקה, ושנית – אנחנו לא נרתע ונפרסם מידע שהובא לידיעתנו ושאנו מאמינים באמיתותו".
המשטרה תחקור לעומק, או שלא
מה יעלה בגורל החקירה המשטרתית סביב מכתב התלונה נגד סער? תלוי את מי שואלים.
ירון דורון מדווח היום (חמישי) ב"ידיעות" כי "המשטרה תפתח בחקירה פלילית לבירור מי כתב והפיץ את המכתב" וכי המשמעות היא ש"גורמים שונים, ביניהם גם גורמים פוליטיים, ייחקרו תחת אזהרה כדי להגיע לחקר האמת".
לעומת זאת, הדס שטייף מצטטת היום ב"ישראל היום" גורמים שונים, הטוענים כי "המשטרה לא תרחיב את חקירתה, תסתפק בקביעה שהמכתב מזויף, ולא תעמיק בניסיון לגלות מי עומד מאחוריו".
מקורותיי המוסמכים בדקו ביסודיות את המחלוקת וגיבשו הערכה חד משמעית: אחד משני העיתונים צודק.
ציפי לבני בין שני עיתונים
האם "ידיעות אחרונות" וציפי לבני כבר לא?
ומנגד: האם "ישראל היום" וציפי לבני בהחלט כן?
עד אתמול הייתה לבני, במשך שנים, חברה של כבוד ברשימת המיוחסים של "ידיעות". דוגמאות לא חסרות: שבוע לפני הבחירות הקודמות לכנסת, כשלבני עמדה בראש מפלגת קדימה, פרסם העיתון כפולת עמודים עם ארבע כותרות שונות, כולן בעדה. אחרי הפריימריז האחרונים בקדימה – שבהם הובסה לבני על ידי שאול מופז והכריזה על התפטרותה מהכנסת – הכותרת הראשית של "ידיעות" הייתה: "עוזבת, לא פורשת", ותחתיה הופיעו שני טורים אוהדים של הפרשנים הבכירים נחום ברנע ("זכות השיבה") וסימה קדמון ("נקמה מתוקה"). על כך הגיב בעוקצנות בעמוד הפייסבוק שלו העיתונאי אורי משגב, שארבעה חודשים קודם לכן פוטר מ"ידיעות": "פוליטיקאית כושלת בכל קנה מידה התפטרה ממחויבותה לכנסת ולבוחריה, מיד אחרי שהודחה באופן דמוקרטי מראשות מפלגתה. זה כנראה מצדיק את הורדת הדגל לחצי התורן ב'ידיעות אחרונות'. טוב שלא הלכו על ברודשיט, מוסף פרידה מיוחד ואלבום תמונות למזכרת".
לפני שלושה חודשים התראיינה לבני לברנע ב"מוסף לשבת" וזכתה לצילום שער חד פעמי של אביגיל עוזי, עם תאורה מחמיאה, לבוש הולם, וסטיילינג מעודן. התוצאה לא הייתה מביישת דוגמניות בהפקות האופנה של "ווג". באותו ראיון מפורסם, אגב, סיפר ברנע על לבני כי "את הביביתון היא מסרבת להכניס הביתה". לא פלא. מספר הכותרות החיוביות שלבני זכתה להן לאורך השנים ב"ידיעות" יכול להתחרות רק במספר הכותרות השליליות שספגה באותה תקופה מ"ישראל היום" ("אולמרט: לבני הפסידה כי איבדו בה אמון", "בקדימה בודקים: האם ציפי לבני השתמשה במאגרים שלנו?", "אחיה של לבני: עליה לפנות את הדרך" ועוד ועוד).
כך סבב לו העולם עד יום שלישי השבוע, אבל אז נודע כי לבני היא ראשונת המצטרפים לממשלתו הבאה של בנימין נתניהו - שנוא נפשו של "ידיעות" ואהובו משכבר הימים של "ישראל היום". למחרת, רביעי, צילומי השער אמרו הכול: ב"ישראל היום" נראו נתניהו ולבני בעיצומה של לחיצת יד אמיצה (בפוזת "אני חושב שזו תחילתה של ידידות מופלאה"), ואילו ב"ידיעות" תועדו השניים רחוקים זה מזה, כשלבני מפנה לנתניהו חצי גב, והוא עצמו בוהה בנקודה עלומה (בפוזת "האמת, יקירתי, אני לא שם קצוץ"). בעמודים הפנימיים סיפק "ישראל היום" את הכותרת המפויסת "מיריבים לשותפים", ודן מרגלית קבע כי "מינויה של לבני הוא משב רוח מרענן". "ידיעות", לעומתו, הסתפק בכותרת המתלוננת "שרת המו"מ", וסימה קדמון קבעה כי "יש לנו את כל ההצדקה לתת לתחושת המיאוס לטפס לנו במעלה הגרון".
היום (חמישי) המשיך "ידיעות" עם הקו החדש, והעניק את הכותרת "שיבושים בתנועה" לידיעה נרחבת על הביקורת במפלגתה של לבני נגד ההסכם הקואליציוני עם הליכוד. גם באייטם הזה שובצה תמונה של לבני, גם כאן הצלמת הייתה אביגיל עוזי, רק שהפעם הצילום היה הרבה פחות מחמיא. גם ב"ישראל היום", דבקו בקו המרענן כאשר קידמו לעמוד 5 את עלה התאנה המפורסם יוסי ביילין – שבימים כתיקונם מאמריו מוטמנים בעומק עמודי הדעות – והעניקו לטורו על לבני את הכותרת "ראויה להרמת גבה – ולהערכה".
המשך יבוא.
האב, הבן, ומתי טוכפלד
הקשר בין בנימין נתניהו ויועצו הקרוב נתן אשל, לשעבר סמנכ"ל "ישראל היום" לבין עורך "ישראל היום", עמוס רגב, מוכר לעייפה.
לעומת זאת, הקשר בין הכתב לענייני מפלגות של "ישראל היום", מתי טוכפלד, לברק אשל, הבן של נתן אשל, קצת פחות ידוע.
טוכפלד סיקר את פרשת נתן אשל במספר הזדמנויות. חמישה ימים לאחר שאשל נאלץ להתפטר משירות המדינה ולהינזף בשל מעשיו, פרסם הכתב לענייני מפלגות של "ישראל היום" טור נרחב במוסף לשבת. הטור היה רך להפליא כלפי אשל, ותוקפני במיוחד כלפי שניים מהמתלוננים נגדו: מזכיר הממשלה דאז, צבי האוזר, וראש מערך ההסברה דאז, יועז הנדל. "עד לרגע זה משוכנע נתניהו כי השניים חברו למהלך נגד אשל מתוך נקמה, משיקולים זרים. שמטרתם הייתה לסלקו מהלשכה", כתב טוכפלד. "כשעוקבים אחר התנהלותם של הנדל והאוזר בפרשה אי אפשר שלא להתרשם כי יש בסיס מוצק לתחושותיו של נתניהו, שהם לא חשבו על איש מלבד עצמם; שיש בסיס לתחושה ש'הם רצו נקמה, רצו לפנות את השטח ממי שראו בו גורם מפריע, שלא איפשר להם לעשות בלשכת ראש הממשלה כבתוך שלהם'".
מילים כדורבנות, ורק גילוי נאותצ'יק קטנטן היה חסר: טוכפלד וברק אשל, בנו של נתן אשל, הם חברי ילדות שבילו יחד תקופה ממושכת בשבט נחלה בבני עקיבא, למדו זה לצד זה במכינת בני עקיבא בגבעת שמואל, ושמרו על קשר גם בשנים שלאחר מכן, כשדרכיהם התפצלו.
ברק אשל, יכול להיות שההיכרות בינך לבין מתי טוכפלד השפיעה במשהו על הדרך שבה הוא סיקר את הפרשות הנוגעות לאביך?
"אין לי מושג על מה אתה מדבר, ואתה יכול לשאול את מתי טוכפלד".
בשישי האחרון כתב טוכפלד בטורו השבועי כי יועז הנדל הוא אחד מיועציו של נפתלי בנט – צרתו של נתניהו ולפיכך גם של "ישראל היום". הנדל הכחיש זאת נמרצות בסטטוס שהעלה לפייסבוק, תיאר בקצרה את הקשר בין טוכפלד לאשל ג'וניור, וסיפר איך השתנה אופי הסיקור כלפיו ב"ישראל היום" מהרגע שבו העז להתלונן נגד אשל האבא בנציבות שירות המדינה. "עד אז מיותר לציין שבעיני טוכפלד תפקדתי בסדר גמור", כתב. "אבל מרגע שהתלוננתי על אשל התברר לו בחלום לילי שאני בכלל פסול חיתון".
טוכפלד סירב להגיב והפנה לדובר "ישראל היום". למערכת "ישראל היום" הועברו השאלות מדוע טוכפלד לא מסר גילוי נאות על היכרותו עם ברק אשל, והאם ראוי, לאור עובדה זו, שהוא ימשיך לכתוב על נתן אשל, אולם גם שם (הפתעה הפתעה) בחרו שלא להתייחס.
״הארץ" נגד יאיר לפיד
מאמר המערכת של "הארץ" ביום שלישי שעבר הוקדש ליאיר לפיד. לא המגעים הקואליציוניים הבוערים עמדו על הפרק, אלא השאלה האם עישן אי פעם מריחואנה. לפיד אמנם הכחיש לא פעם כי עישן סמים, אבל בראשון שעבר הביא אורי משגב בבלוג צובר התאוצה "משגב לעם", עדויות מאנשים שעישנו עם לפיד וטוענים כי הוא משקר בהכחשותיו. למחרת צוטטו העדויות הללו באייטם ב"הארץ" המודפס, שזכה להפניה בעמוד הראשון.
מאז לכתו לפוליטיקה התראיין לפיד לכלי תקשורת רבים - החל מ"ידיעות אחרונות" ו"אולפן שישי", דרך "עובדה" ו"מעריב". הוא אפילו הקדיש מזמנו למקומון הפופולרי "ערב ערב" באילת. רק ברחוב שוקן עדיין לא זכו לראיון, למרות שניסו. עידו קינן כתב ב"העין השביעית" כי לפיד סירב להצעה להתראיין למוסף "הארץ", ולא הסכים להשתתף בסדרת הצ'טים שערכו פוליטיקאים עם גולשי אתר "הארץ". ב"יש עתיד" אמנם איפשרו לכתבת העיתון, רויטל חובל, לסקר את המפלגה – אבל בזה פחות או יותר הסתכם שיתוף הפעולה. חובל עצמה כינתה את לפיד בדף הפייסבוק שלה: "המועמד שמסרב להתראיין ל'הארץ'".
האם החרם של לפיד על "הארץ" קשור לאופי הסיקור של העיתון כלפיו (שכלל, בין היתר, את חשיפת פרשת הדוקטורט, שמאות למחיר הרכב שלו, איתור טעויות עובדתיות בנאומיו, ניתוח נוקדני עד טרחני של מאמריו, וביקורת על אופן לבושו)? דוברת "יש עתיד" סירבה להתייחס לנושא. מניתוח סובייקטיבי של הידיעות, הכתבות והמאמרים שפורסמו על לפיד ב"הארץ" בחודש האחרון, ומסריקת כל האייטמים שפורסמו עליו בעיתון בחודש הראשון לאחר שהודיע על הצטרפותו לפוליטיקה – עולה המסקנה כי לפיד אכן ספג מ"הארץ" סיקור שלילי במיוחד.
כך, למשל, בחודש הראשון לאחר הודעתו של לפיד על כניסתו לחיים הפוליטיים פירסמו "הארץ" ו"דה מרקר" 55 כתבות, אייטמים ומאמרים שונים שעסקו בו. 20 מתוכם היו ניטראליים (דיווחים חדשותיים על לפיד, שבחלקם הוא הוזכר באגביות), 28 היו שליליים, ורק שבעה חיוביים. כאשר מנכים את האזכורים הניטראליים מהמשוואה, עולה ש-80 אחוז מהאייטמים על לפיד היו שליליים.
כשבודקים את האזכורים של לפיד בחודש האחרון, מ-14 בינואר 2013 ועד יום חמישי שעבר, 14 בפברואר, התוצאות אינן שונות. מכיוון שמדובר בתקופת טרום ופוסט בחירות – השבועות הללו הכילו הרבה יותר אייטמים על לפיד: 288. מתברר ש-208 מתוכם היו נייטראליים, 67 מהם היו שליליים ורק 13 חיוביים. כאשר מנכים את האזכורים הנייטראליים עולה ש-83 אחוזים מהאייטמים על לפיד היו בהקשרים שליליים, ורק 17 אחוזים בהקשרים חיוביים.
עורך "הארץ", אלוף בן, קו מערכתי או צירוף מקרים?
"אנחנו עוסקים בעיתונות ולא ביחצנות או בביקורת תקשורת. איננו מנהלים מצעדי אהדה ושנאה כלפי מושאי הסיקור שלנו, וההחלטות אם ומה לפרסם נבחנות בכלים עיתונאיים של עניין לציבור, חידוש ורלוונטיות, ולא על פי מדד מספרי של פרסומים חיוביים ושליליים. אין לנו קו מערכתי בעד או נגד יאיר לפיד בסיקור החדשותי שלנו. במאמר המערכת שפורסם לפני הבחירות, מנינו את 'יש עתיד' בין המפלגות הראויות לתמיכה".
ליקוקים כן, גלידה לא
הסקופ המתוק של סוף השבוע שעבר שייך לתומר אביטל מ"כלכליסט". המדינה, התברר, מקציבה מימון של עשרת אלפים שקל בשנה לצורך רכישת גלידה הקולעת לטעמו האישי של בנימין נתניהו (סורבה וניל ופיסטוק, אם טרם התעדכנתם). למחרת, כמצופה מכל עיתון שמכבד את עצמו ו/או שעוין את ראש הממשלה, חגג "ידיעות אחרונות" את ההישג בהפניה בולטת בשער ובחצי עמוד מושקע בתוך הגיליון. גם ב"הארץ" טיפלו בפרשה בהרחבה. ב"מעריב" וב"ישראל היום" התעלמו.
השבת חלפה, ובתחילת השבוע המשיך "ידיעות" לפמפם את הסקופצ'יק באמצעות כיתוב תמונה מושקע (תחת הכותרת "קיפאון מדיני"), טור של הכתב המדיני שמעון שיפר (תחת הכותרת "פעם שלישית גלידה") וקריקטורה של יותם פישביין. ב"הארץ" הטיפול היה אפילו נרחב יותר: הפניה בעמוד הראשון ושני עמודים ב"דה מרקר" (שגם המשיך ללוות את הפרשה ביומיים הבאים). ב"מעריב" המשיכו להזניח את הנושא בחינניות (אם כי טור של שרי מקובר-בליקוב נשא את הכותרת "לא לגלידה" ואתר nrg אפילו גייס נטורופתית שהסבירה מדוע הרגלי התזונה של נתניהו קלוקלים). ומה עם עיתון הבית "ישראל היום"? שם לא דיווחו על הפרשה עד עצם היום הזה.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
מרדכי גילת VS רביב דרוקר VS מרדכי גילת
מרדכי גילת הוא אחד התחקירנים החשובים והמצטיינים בדברי ימי העיתונות הכתובה בישראל, אם לא ה-. רביב דרוקר הוא אחד העיתונאים היותר מוערכים ואמיצים בתקשורת בשנים האחרונות.
גילת ודרוקר, שבעבר שמרו על יחסים טובים עד קרובים, תקפו השבוע זה את זה. זה התחיל בשישי שעבר, כשגילת כתב על דרוקר בעיתונו ״ישראל היום״, ונמשך כשדרוקר השיב לו כגמולו בבלוג שלו באתר נענע10.
מכיוון שהטור הזה מתנגד בתוקף לטרחנות (חחח) ודוגל בתימצות (פחחח) קבלו תקציר. הנה שלוש מהטענות של גילת (בקיצורים הכרחיים):
1. רביב דרוקר סייע לשובו של העבריין אריה דרעי לשלטון. סייע? שימש יחצ״ן שלו, מכונת כביסה ודאודורנט. זו עיתונות שאיבדה את כבודה האחרון.
2. דרוקר מעל בתפקידו: הוא העלה לשידור את איש המופת והדוגמה האישית, השר לשעבר חיים רמון, כפרשן לענייני "ישראל היום". עליו, על העבריין המורשע, הוטל להפחיד את הציבור מפני "ישראל היום".
3. דרוקר לא מכיר אנשים שעבדו ב"ידיעות" ונחשפו לאופן התנהלות העיתון? הוא מתקשה להגיע אל מי שהיו שם? חסרים לו חומרים ומסמכים? הוא נזקק לאנשים אמיצים, גיבורים ואמינים? לא רציני, לא מכובד.
עד כאן גילת. והנה שלוש טענות של דרוקר, מגיש "המקור" בערוץ 10, נגד גילת:
1. איך קרה, מר גילת, שלא היה לך מה לכתוב על "ביבי טורס" ושאר התחקירים שעסקו בבנימין נתניהו? מה, הם נראו לך לא חשובים פתאום?
2. שמתי לב שהטור שלך ב"ישראל היום" עוסק הרבה ב"אגד" ובמגן דוד אדום. זה חשוב, זה מעניין (האמת, לא תמיד), אבל האם ייתכן שלא הגיע אליך שום תחקיר שקשור לשלטון? אתה יודע, שלטון ממש.
3. הייתה לך הזדמנות חד פעמית להפוך את משפטך למשפט העשור נגד "ידיעות אחרונות". אבל אתה, מר גילת, העדפת לסגור פשרה ללא משפט. העדפת את הכסף על האמת? למה? לא, לא בציניות, למה? אני מבין, פנסיה, פרנסה והכול, אבל מה עם ה"עיתון האכזרי שנחצו בו כל הקווים״?
עד כאן דרוקר. האמת הכואבת? שניהם צודקים.
סמוך על חנוכה
ביום שני שעבר פירסם ערן סויסה, כתב הבידור של "ישראל היום" (וסקופר לא קטן), אייטם בורקס מיוחד: זכויות התסריט של "חגיגה בסנוקר", התברר, נרכשו על ידי חברת הפקות שמתכוונת להפוך את סרט הקאלט למחזמר שירוץ על הבמות. כעבור ארבעה ימים, במדורו "סטטוס" שבמוסף "שישבת", הלך סויסה צעד אחד נחפז קדימה, כשבישר לקוראיו שרן שריג, התסריטאי של "רמזור", יהיה מי שיכתוב את גירסת המחזמר לסרט.
אלא שמהר מאוד האייטם התגלה כברווזון צהבהב כששריג צייץ בטוויטר את המילים הבאות: "בזכות 'ישראל היום' נודע לי שהעיבוד החדש לתיאטרון של חגיגה בסנוקר יהיה מחזמר ושאני כותב אותו. מבואס שביבי לא שיבץ אותי למשהו אחר".
סויסה, אתה יודע משהו ששריג לא יודע?
"אין תגובה".
ליאופולד פון זאכר-מאזוך מוסר ד"ש חם
הלילה שלח אצבעות קרות אל הבתים שנרדמו ליד הים בדיוק כשהסלולרי שלי צלצל. הרוח והחושך והמים הקשו עליי לשמוע, ונאלצתי להתרחק קמעה מרחש הגלים.
"מה חדש?", שאל הקונספירטור ללא הקדמות מיותרות.
"די בסדר", עידכנתי בסיפוק. "הסוגיות התקציביות עם הבוסים ב-mako טרם נפתרו, אבל אני ממשיך לקבל תגובות טובות. היית מאמין שפרסומאי העל א.ש הפנה את העוקבים שלו בטוויטר לטור שכתבתי על גדעון סער בשבוע שעבר?".
"כל הכבוד הורביץ!", הפתיע הקונספירטור, "אני נאלץ להודות שגם אליי הגיעו לא מעט תגובות על הטור שלך".
"באמת?", שאלתי בשמחה. "איזה תגובות? מה כתבו? מה אמרו? זה היה בטלפון? בטוויטר? בפייסבוק? אתה חייב לספר לי עכשיו".
הקונספירטור שתק במשך ארבע שניות תמימות. "קודם כל, הורביץ", אמר בהטעמה. "אני לא חייב לך שום דבר. חוץ מזה, אשמח לחלוק איתך מקצת מהתגובות שהגיעו אליי. מכיר את הדס ריבק?".
"איזו שאלה", קראתי בהתלהבות. "הדס ריבק! אחת העורכות המעולות בתולדות 'וואלה ברנז'ה'. ידעת שאמא שלה, לילי, הייתה מורה מצטיינת לתנ"ך בתיכון מיטרני בדרום חולון, שבו גם אני למדתי? תשמע סיפור: לפני כמה שנים נקלענו יחד, הדס ואני, לאוטובוס שנסע ליד שדה בצומת חולון, והיינו מודאגים מאוד מה יקרה לכותנה שהגיעה לשיא צמיחתה אם פתאום ירד גשם, ואז...".
הקונספירטור אפילו לא ניסה לכבוש את הפיהוק. "כותנה, שדה, תנ"ך, מיטרני. אתה משעמם אותי, הורביץ. רוצה או לא רוצה לשמוע מה הדס צייצה על הטור?".
"רוצה, בטח שרוצה", אמרתי בציפייה דרוכה, "אין כמו פירגון מוצדק ממכרה ותיקה".
"אז ככה", כחכח הקונספירטור בגרונו. "זה מה שהדס צייצה בכישרון: 'קראתי את מי מטרחן נגד מי'. שש מילים שנדמה לי שאומרות הכול".
"הדס כתבה את זה? אני לא מאמין", אמרתי בתדהמה.
"תאמין, הורביץ, תאמין", המשיך הקונספירטור בהנאה. "אתה יודע מי אהבה ציוץ אחר של הדס בקשר אליך?".
"מישהי שאני מכיר?", שאלתי בחשש קל.
"בוודאי", השיב הקונספירטור, "נטע חוטר".
"איזה כיף", אמרתי בהקלה, "נטע המקסימה היא העורכת הישירה שלי ב-mako. אתה יודע שהדבר השני שאני עושה מדי חמישי בלילה, מיד אחרי שמגזין mako עולה, הוא לקרוא את הטור המשובח שלה? היית מאמין שהיא הייתה פעם בלוגרית אנונימית שקראה לעצמה ש. כהן מזגנים ושהייתה לה עדת מעריצים? אנחנו ביחסים מצוינים. אני משוכנע שהיא בעדי".
"ברור", אמר הקונספירטור בשאננות, "בטח בגלל זה היא עשתה פייבוריט לציוץ של הדס שהגדיר את הטור שלך כ'סתם ניים דרופינג על ימין ועל שמאל'. כנראה שאתם ביחסים ממש מעולים".
"נטע?!", אמרתי בפליאה, "לא מתאים לה!".
"מתאים, מתאים", אמר הקונספירטור. "אולי זה בגלל שהדבר הראשון שאתה עושה בימי חמישי בלילה הוא להמטיר עליה עשרות הודעות sms עם תיקוני הגהה לטור הירוד שלך. פלא שבסוף זה מה שקורה? נטע הרי צריכה לתעל לאיפשהו את התסכול המוצדק שלה ממך. אבל אל תדאג. יש גם תגובות אחרות".
"באמת? כמו למשל?", שאלתי בתקווה.
"שמעת על גלית פורת?", החזיר הקונספירטור שאלה.
"איזו שאלה", השבתי בידענות. "גלית היא אחת הדסקאיות המעולות בעיתונות הכתובה. ידעת שהיא היתה סגנית רכז הכתבים של 'ידיעות'? אני סומך על שיקול דעתה בעיניים עצומות, וסקרן לשמוע מה היא אומרת על הטור".
"אז תשמח לשמוע שגלית צייצה שהטור שלך הוא תשבץ היגיון מתיש", ענה הקונספירטור בתמצות.
"חבל", אמרתי בצער. "אני כל כך אוהב את העריכות שלה".
"לא נורא", הוסיף הקונספירטור בעליצות. "למזלך יש גם את אסף שניידר. מכיר אותו?".
"בוודאי!", עניתי בביטחון. "אסף הוא אחד מראשי הדסק המשובחים בשוק. ידעת שלפני הקדנציה ב'ידיעות' הוא היה ראש דסק ב'מעריב'? הוא גם היה מבקר טלוויזיה חד. כבר אז אפשר היה לראות מיד שמדובר במקצוען שיודע להעריך איכות. מה הוא אמר על הטור?".
"אז תשמח לשמוע שאסף כתב שהוא לא יכול לפתור כתבי חידה כמו שלך בלי שני ריטלינים מינימום", ענה הקונספירטור, "אבל אל תיקח ללב. נתקלתי במישהו שחשב על הטור דברים אחרים לגמרי".
"איזה כיף!", אמרתי, "סוף סוף חדשות טובות".
"אני מתאר לעצמי שעליו לא שמעת, כי הוא לא מהברנז'ה. קוראים לו אביחי הלפרן", אמר הקונספירטור.
"אביחי הוא תותח", הגבתי במהירות, "פדגוג אמיתי. ידעת שהוא גם מחנך כיתה ט' בבית חינוך גורדון בתל אביב וגם רכז המקצועות ההומניים? אני מאמין ומקווה שגם במקרה שלי הוא פעל באופן הומני ואהב את הטור".
"אמונה זה טוב", אמר הקונספירטור, "אבל זה מה שאביחי צייץ באופן הומני: 'נכון ליאופולד פון זאכר-מאזוך? אז מספרים שהוא נהג לקרוא בכל שבוע את הטור של אביב הורביץ'. 17 מילים הספיקו לו כדי ללכוד במעופה את ההגדרה הקולעת ביותר לטור שלך: עינוי. וכדי שלא תתאמץ, סידרתי לך לינק לויקיפדיה".
"הבנתי, הבנתי", אמרתי בתוגה. "אז מה אתה מציע לי?".
לקונספירטור, כהרגלו, הייתה תשובה מוכנה מהשרוול.
"תירגע. תעשה פילאטיס טוב. רק לא פוקר, נשמה. יש שם תחמנים, פושעים ואנשי טאליבן רעים".
"הצופן שלך שקוף לגמרי", אמרתי בזריזות. "ואני ממש לא מתכוון לעשות את זה, לפחות לא בשעות הקרובות".
"או קיי, ניסיתי", אמר הקונספירטור בשלווה. "רוצה בונבוניירה?".
"מה הפעם?", שאלתי בחשד.
"סיפור שאפילו אתה לא תצליח לגמד אותו", אמר הקונספירטור בביטחון. "שימוש ציני בכלי תקשורת מרכזי כדי להחזיר טובה גדולה לפוליטיקאי מוכר, כשהכול נעשה כמובן הרבה מעל הראש של הקוראים, שלא לדבר על הראש שלך. אתה מבין איזה סיפור אני נותן לך פה, הורביץ?".
"מנסה להבין", אמרתי בהיסוס.
"עזוב, הניסיון מועד לכישלון", אמר הקונספירטור. "פשוט קח את 'המוסף לשבת' האחרון של 'ידיעות', דפדף לעמוד 20 ותגיד לי מה אתה רואה. נו קדימה, אני מחכה על הקו".
דפדפתי במהירות. "אני רואה כתבה של כמעט שני עמודים", עדכנתי את הקונספירטור. "עם תמונה של כלב יפהפה ממתיק סוד לאוזנו של חבר הכנסת לשעבר יואל חסון".
"הסיפור הוא לא הכלב", התעצבן הקונספירטור. "עשרות ח"כים נפלטו מהכנסת ה-18. למה דווקא על יואל חסון – פוליטיקאי מרתק כמעט כמו מרינה סולודקין – למה דווקא עליו עושים פתאום כתבה ולמה דווקא עכשיו?".
"אין לי מושג", אמרתי בכנות.
"לא חשבתי אחרת", השיב הקונספירטור בעוקצנות. "ולכן שוב אצטרך להאכיל אותך בכפית: למה שלא תקיש בגוגל את המילים 'יואל חסון', 'הצעת חוק ו'ישראל היום' ותגיד לי מה אתה מוצא?".
הקשתי את המילים. "אני רואה שחסון היה בין חברי הכנסת שיזמו את הצעת החוק שלפיה אזרחים זרים לא יוכלו להיות בעלים של עיתון", אמרתי תוך כדי קריאה. "רגע, אתה לא מתכוון...".
"בראבו, הורביץ", הריע הקונספירטור בלעג. "סוף סוף עלית על זה. חסון עזר ל'ידיעות' במלחמה שלו מול 'ישראל היום', ואפילו היה בין חברי הכנסת המעטים שהתנדבו להתייצב בחזית המאבק ולהסביר בראיונות און רקורד למה צריך להגביל את שלדון. עכשיו, כשהוא מחוץ לכנסת, הגיע תורו של 'ידיעות' להחזיר טובה. אל תשכח: האיש רוצה להיות ראש עיריית ראשון לציון. רגע, זה לא איפה שאתה גר?".
"ממש לא", אמרתי בעלבון. "אני גאה לגור בדרום חולון. וחוץ מזה, כל הסיפור שלך נשמע לי כמו צירוף מקרים".
"צירוף מקרים, אה?", אמר הקונספירטור בתסכול. "לוזר היית ולוזר נשארת. אמרו לך כבר פעם שאתה פועל באופן מטריד ומצער?".
"האמת שרק בשבוע שעבר זה קרה", אמרתי בתוגה.
ואם כבר טירדה וצער, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".