בשמונה השנים האחרונות חתום ארז תדמור על ארבעה סרטים עלילתיים, רובם מוצלחים ומצליחים. הרביעי שבהם, "ארץ פצועה", יוצא היום, כשבקנה יש כבר סרט חמישי כמעט גמור, וסרט שישי שכבר קיבל מענקים לפיתוח התסריט. יש יוצרים שיושבים ובוכים שלא נותנים להם, ויש כאלה שפשוט רצים באמוק ובכישרון רב אל הסרט הבא. תדמור, יחד עם חבריו ושותפיו מימיהם כסטודנטים בקמרה אובסקורה גיא נתיב ושרון מימון, הם שגרירי הדור החדש של הקולנוע הישראלי. תדמור ביים עם נתיב את ״זרים״ ואת ״הבן של אלוהים״ (ועוד שלושה סרטים קצרים), ועם מימון את ״סיפור גדול״ (מימון ביים אחר כך עם טל גרניט את ״מיתה טובה״). בשמונה השנים האחרונות שלושתם יוצרים סרטים שהם גם חביבי הקהל וגם סרטי איכות, חביבי פסטיבלים, שלא נרתעים מנגיעות חברתיות. ״זרים״ התחרה בסאנדאנס, ״סיפור גדול״ בטרייבקה (ויש רימייק אמריקאי שלו שאמור לקרות מתישהו). עוד דבר מדהים: ״סיפור גדול״, ״הבן של אלוהים״ ו״ארץ פצועה״ זיכו את שחקניהם בפרסי אופיר.

אבל לא פחות חשוב: בעבודותיהם ביחד ובנפרד, שלושת הבמאים תמיד מציגים קולנוע ויזואלי מאוד, עם תצוגות הצילום הכי יפות של השנים האחרונות. תדמור, נתיב ומימון, ביחד ולחוד, עבדו עם הצלמים הכי טובים בארץ: דוד גורפינקל, טובי הוכשטיין, רם שוויקי, בנג׳י כהן. את ״ארץ פצועה״ צילם אסף סודרי (״למלא את החלל״), ועם כל ההסתייגויות שיש לי אני לא יכול שלא לפתוח בזה: הסרט הזה נראה מדהים.

״ארץ פצועה״ פותח למעשה את השלב השני בקריירה של תדמור, בה הוא עובר לעבודות סולו, אחרי 13 שנים שבהן תמיד ביים בשותפות עם מישהו אחר. כשצמדים מתפרקים, אחד הדברים שמעניין לראות הוא איך כל אחד מחברי ההרכב יסתדר לבד, ואולי להבין בדיעבד מי מאנשי הצמד היה דומיננטי יותר. בינתיים, זה עובד לתדמור היטב: הוא זכה בפרס אופיר על הבימוי של ״ארץ פצועה״ (ואנחנו מתקרבים לעידן שבו לא יקרה יותר מצב מביך שכזה, שבו זוכה בפרס אופיר יוצא לבתי הקולנוע חמישה חודשים לאחר הטקס).

קלישאה מוארת היטב

״ארץ פצועה״ מתחיל כמו מותחן משטרתי ז׳אנרי עשוי היטב. רועי אסף מגלם שוטר חיפאי שמקבל הזדמנות מחברו ומפקדו (דביר בנדק) להשתתף במעשה מרמה פלילי שיכול לשדרג את מעמדו הכלכלי, אבל הוא גם מקבל משימה מהיחידה לחקירת שוטרים לחשוף את פשעיו של הקצין הסורר. אבל רגע לפני שיהיה עליו לבחור צד, מרעיד פיצוץ את העיר התחתית והסרט פונה לכיוון חדש. פיגוע במסעדה חיפאית מותיר את המחבל המתאבד בחיים ובמצב אנוש, ועל השוטר שלנו מוטלת משימה חדשה: לשמור על המחבל הפצוע בעת שהוא זוכה לטיפול בבית החולים מפני מעשי לינץ׳ של משפחות הפצועים, הנמצאים בחדר הסמוך. השאלה המוסרית שהסרט מציג היא: למה לדאוג לשלומו של מי שרצח?

הפתיחה של הסרט מרהיבה. כך נראה קולנוע שאני מריע לו: רואים שיש במאי על הסט, שיודע לעבוד גם עם הצלם הכי דומיננטי, ויחד איתו להעמיד שוט באופן דינמי, מרשים ורב עוצמה; לגייס מוזיקאי בעל נוכחות (חיים פרנק אילפמן, שממקום שבתו בלוס אנג׳לס הלחין השנה גם את ״אבוללה״, ״המדרשה״ ו״מגש הכסף״); ולהביא עורכת בעלת שם (עינת גלזר-זרחין) שתשחיז את הסרט עד העצם. כל הצוות הזה, כולל השחקנים (כדאי לראות את נאום הזכייה היפה של רועי אסף בטקס פרסי אופיר), יוצרים סרט שהתכונה העיקרית שלו היא כריזמה גדולה. עוד לפני שאנחנו יודעים מה קורה בו ואיך הוא, זה סרט שאנחנו נהנים להיות במחיצתו.

אלא שאז משהו שם משתבש. כל האלמנטים החיצוניים עובדים לטובת הסרט, אבל משהו פנימי חסר בו, וזה כנראה התסריט. אחרי שכל מרכיביו הונחו מולנו, ״ארץ פצועה״ מתחיל להסתובב בתחנות התסריטאיות הכי נדושות (במקרה הטוב) ומקוממות (במקרה הרע). הוא מפזר את הסיפור לצדדים, ומכניס את הגיבורים לסיטואציות דרמטיות שרק מדללות את הפוטנציאל הדליק. המניפולציות התסריטאיות המעט מעושות שהתסריטאים (תדמור ושלמה אפרתי) זורקים על דמויותיהם הכניסו אותי למצוקה גדולה בזמן הצפייה. היו רגעים שהרגשתי חוסר רצון להיות במרתפי בית החולים הזה.

אין תמונה
מה השתבש? בנדק ב"ארץ פצועה"

הפער בין ההתפעלות מהפתיחה למצוקה בנקודת החצי מעוררת בי פליאה והשתוממות. הבעיה היא שלא רציתי לנטוש את המקום בגלל שהרגשתי לחץ מהסיפור (להפך אפילו, הלוקיישן הזה דווקא עורר בי געגועים ל״הממלכה״ של לארס פון טרייר, סרט מעורר חרדות לחלוטין). הבעיה הייתה שהרגשתי שאני לא יכול לסמוך על התסריטאים יותר, ושהסרט שהם כתבו, שמנסה לזעוק זעקה של חסד כלפי בני אדם באשר הם, לא מעניק לגיבוריו את החסד הזה.

יש כאן בכל זאת גם שיעור בבימוי. אחרי הצפייה הבנתי שגם עם התסריט של ״הבן של אלוהים״, סרטו הקודם של תדמור (יחד עם נתיב), היו לי בעיות - בעיקר ברגעים שלא לחלוטין ברור למה דמות עושה מה שהיא עושה, דמויות לא לחלוטין מנומקות ולא מפותחות עד הסוף, ותסריטאים שעושים לעצמם קיצור דרך. אבל ז׳אנר סרט המסע של ״הבן של אלוהים״ הצליח להעלים את המגרעות האלה, כי ההתמקדות הייתה במסע, ברקע, בפרטים, ולא בשאלות הגדולות. וכך יצא שחיבבתי מאוד את ״הבן של אלוהים״ דווקא בזכות רגעיו הקטנים. אבל ״ארץ פצועה״ הוא סרט דחוס - לילה אחד, כמעט כולו במקום אחד - וסיר הלחץ הזה חושף מיד את הבקיעים בסיפור ובדמויות ומותיר אותנו עם קלישאות מוארות היטב.