בעוד שלושה שבועות יעלה בסינמטק תל אביב "אנומליסה" של צ'ארלי קאופמן. עד אז, הנה שני סרטים חדשים שעולים השבוע בסינמטק תל אביב (וברחבי הארץ), שיחממו את האולמות עד שיגיע הסרט הראוי.
״אמא שנייה״
את הסרט הברזילאי ״אמא שנייה״, שזכה בפרסים בפסטיבל סאנדאנס ובפסטיבל ברלין לפני שנה, ביימה אנה מוילארט, שהייתה לפני כן שותפה לתסריט של סרט הפסטיבל החביב (והיהודי) ״השנה בה הוריי יצאו לחופשה״. אבל ״אמא שנייה״ הוא סרט שכולו מעצורים ומניעות. סרט שיש בו משהו פחדני, ושבו מוילארט התסריטאית מוצאת בת ברית ראויה במוליארט הבמאית, ושתיהן כל הזמן מקטינות את הסרט ומרחיקות אותו מהפוטנציאל שלו.
ואל היא משרתת שחיה ועובדת בבית של משפחה ברזילאית אמידה. בכל חודש היא שולחת את משכורתה לבתה, שמישהי אחרת מגדלת אותה. ואל היא מעין אמא שנייה למשפחה שבה היא עובדת, אבל כדי להבטיח פרנסה וחינוך לבתה, היא בעצם עזבה אותה. עכשיו, כשהילדה כבר גדולה ובדרך ללימודים באוניברסיטה, ואחרי שנים בהן סירבה לדבר עם אמה, היא פתאום מופיעה בבית המשפחה. שם היא מגלה שלמרות כל השנים שבהן אמה עובדת בשביל המשפחה, היחס אליה - בעיקר מצד האישה - הוא כאל משרתת נטולת זכויות.
רק מהתקציר הנ״ל - הנערה הענייה עם מחסור בדמויות אב ואם, ועם החשבונות הלא סגורים שלה, שמגיעה לבית משפחה אמיד בו עובדת אמה - אתם יכולים להתחיל לדמיין אילו סיטואציות דרמטיות אפשר לייצר כאן. חלקן אכן מוצגות כאופציות עלילתיות בסרט: מתח מול האב, מתח מול הבן, ערעור הקשר בין האמא לאם הבית. הבת היא גורם מתסיס, פרובוקטיבי, שכניסתה לסיפור הייתה צריכה להיות הרת גורל. אבל מוילארט כל הזמן עוצרת רגע לפני שמשהו מעניין או מורכב באמת קורה. היא לא דוחפת את הדמויות שלה אל מקומות אמיצים.
אני חושב על במאים שהיו לוקחים את אותה נקודת מוצא עלילתית והופכים את הסרט הזה לסאטירה אנטי-בורגנית מטרידה, מבריקה וחתרנית: קלוד שברול, לין רמזי, אפילו דיוויד או. ראסל. כל יוצר שלא עושה הנחות לדמויות שלו. מוילארט, שגם מביימת כל סצנה במבט מרוחק ומסויג, יצרה סרט שנרתע מהתמודדויות ובוחר כל הזמן את הבחירות הכי קלות ובנאליות. יש בו משהו נוח, מפויס, מאולף, כנוע ובינוני.
״קמטי צחוק״
יש כמה סצנות בסרטו של פיני עדן שמכילות פתאום איזושהי הברקה. פתאום איזו רפליקה יפה או תובנה מעניינת, ובערך שלוש פעמים בסרט יש גם בחירות ויזואלית יפות ויוצאות דופן. ואז מתעוררת השאלה: למה אי אפשר שכל הסרט יהיה עשוי מהחומרים של הסצנות היפות האלה? זה הרגע שבו מבינים כמה קשה לעשות סרטים. זה קשה, נקודה. לעשות סרטים טובים זה קשה שבעתיים, וכשזה קורה זה בכלל נס.
״קמטי צחוק״ הוא סרט שכולו החמצות והחטאות. מול ״אמא שנייה״, שכל הזמן מפנה גב אל הדרמה, ב״קמטי צחוק״ יש דרמה בשפע: זקנה, מוות, ניסיונות התאבדות, גירושין, בגידות - וכל זה לא קורה על המסך. הכל רק מדווח לנו, כמעט באגביות. שוב ושוב נקודות המפנה המשמעותיות בחיי הדמויות נשארות מחוץ לסרט.
ליא קניג ויוסף כרמון מגלמים זוג קשישים שבתם מנסה לכפות עליהם מעבר לבית אבות, כדי שתוכל למכור את ביתם. אבל הנכדה המגניבה שלהם (היא מחליקה על רולר בליידס, אז אנחנו יודעים שהיא מגניבה) יוצאת נגד התכנית ורוקמת תכנית אחרת. באמצע, הדמות של אביה נעלמת מהסרט (בתירוץ קלוש), וגם הסבא פחות או יותר מתפייד מהסיפור.
זה הסרט השני בשנים האחרונות שבו יוסף כרמון מגלם קשיש שמחליט ביחד עם זוגתו לשים קץ לחייהם לפני שהזקנה תהפוך אותם לתלויים באחרים. הסרט הקודם היה ״חיותה וברל״ של עמיר מנור, בו שיחק מול רבקה גור. ״קמטי צחוק״ מתייחס בקלילות ובהומור לאופציית ההתאבדות, אבל ״חיותה וברל״ היה סרט מרשים יותר מבחינה קולנועית (גם אם פצצת דיכאון). על ״קמטי צחוק״ אפשר לפחות להגיד שהוא מעדיף את החיים על פני המוות, ושיש בו עזוז מסוים - או לפחות ניסיון ליצור אותו.
יש מקום להעריך את הסרט, שעושה כבוד לדור הוותיק של שחקני הקולנוע (ועושה כבוד גם לצופיו הוותיקים). כמו ״ציפורי חול״ שיעלה בקרוב, גם ״קמטי צחוק״ הוא סרט שעוסק בדור המייסדים של הקולנוע הישראלי – כאן ליא קניג, שם - מרים זוהר. הופעת האורח של אפרת לביא בסרט - מי ששברה לבבות בשנות ה-70 ב״קזבלן״ וב״מיכאל שלי״ - היא מחווה יפה להיסטוריה של הקולנוע המקומי. יש לקולנוע הישראלי פסינציה ארוכת ימים עם סרטים על קשישים - דן וולמן, אברהם הפנר, אפילו עמוס גוטמן. וכשם ש״ציפורי חול״ הוא קצת ״אהבתה האחרונה של לורה אדלר״, ממש רציתי ש״קמטי צחוק״ יהיה מעין ״דודה קלרה״. אבל כל המחוות וכל הכוונות לא עוזרות לסרט, שבסופו של דבר נראה קצת סטודנטיאלי, מהוסס, ובעיקר - לא לחלוטין גמור.