שלושה סרטים חדשים עולים בסוף השבוע הזה, ובשלושתם יש רעיונות דומים העוסקים במשפחות ובמלחמות - אחד אמריקאי, אחד צרפתי, אחד ישראלי, ואף אחד מהם לא ממש עובד.

האמריקאי: ״הביקור״

ההלם הגדול מ״הביקור״ הוא העובדה שיש עדיין מפיקים שנותנים למ. נייט שיימאלאן רשות לכתוב ולביים סרטים. שיימאלאן הוא אחד הכוחות המאכזבים בתעשיית הקולנוע האמריקאית: אחרי שני להיטי ענק (״החוש השישי״ ו״סיינס״) וסרט מעניין אחד (״בלתי שביר״, ככל הנראה סרטו הטוב ביותר, והיחיד שמחזיק צפיות חוזרות), שיימאלאן העביר את 15 השנים האחרונות ביצירת סרטים בינוניים ומטה, שלאט לאט שחקו כל אשראי שהיה לו, אצל הקהל ואצל הבוסים. מה שנותר לו, וזה די עצוב האמת, הוא ללכת לעבוד אצל ג׳ייסון בלום, מעין רוג׳ר קורמן של ימינו, שמפיק סרטי אימה מהירים וזולים (״פעילות על טבעית״, ״הרוע שבפנים״).

עוד דבר עצוב הוא ש״הביקור״ מציג את כניעתו של שיימאלאן לז׳אנר המאוס ביותר של זמננו: סרטי ה-Found Footage - הסרטים שנראה כאילו צולמו באמת על ידי הדמויות בסרט שהשאירו אחריהם תיעוד של אירועים נוראיים ואלימים שקרו להם. זה ז׳אנר שאני דוחה מעליי באופן קטגורי. הוא מכוער והוא נדוש. ומבלי להסגיר דבר שייחשב כספוילר רק אומר שמי שייראה את ״הביקור״ ויגיע לסופו, יבין גם שהשימוש בטכניקה הזו בסרט הזה היא או החלטה מטומטמת, או החלטה שרלטנית. ומה הכי מדכא? שאת הסרט צילמה מריס אלברטי, צלמת מעולה - ״שמש נצחית בראש צלול״, למשל - שצריכה כאן לצלם כמו בת 15 לא מאוד מוכשרת. תנחומיי גם לעורך שהיה צריך להתמודד עם אותה משימה - לערוך כמו ילדה בת 15, שאנחנו מבינים מהצפייה בסרט שהיא קולנוענית ממש גרועה, אבל היא זו שאחראית על כל מה שאנחנו רואים.

העניין היחיד שיש בסרט הוא הרעיון העלילתי שבבסיסו. יש לו פיץ׳ לא רע בכלל, כך שקל להבין איך שיימאלאן השיג את הג׳וב. אבל זה גורם לי לחשוב על כך ששיימאלאן תמיד היה האיש עם הרעיונות הסיפוריים המעניינים, שנהרסו על ידי בימוי בינוני ומאכזב. במילים אחרות: שיימאלאן צריך להפוך להיות סטיבן קינג, ולהתחיל לכתוב ספרי אימה, שיהיו רבי מכר, ואז יעובדו לסרטים על ידי במאים טובים ממנו.

״הביקור״ הוא מעין אגדת ״עמי ותמי״ מודרנית. אח ואחות - היא בת 15, הוא בן 13, היא רוצה להיות במאית, הוא רוצה להיות ראפר - מגלים שמשפחה זה דבר מבאס. אביהם עזב אותם, אמם לא ממש מתפקדת, והם נשלחים לחופשה אצל סבא וסבתא, אותם הם מעולם לא פגשו, ומגלים ששני הקשישים המשונים האלה מנסים ככל הנראה להרוג אותם. בזמן הזה, הנערה מחליטה לתעד את הביקור בשתי מצלמותיה ואנחנו מגלים שהדבר הכי מפחיד בסרט הם טלטולי המצלמה בעת ריצה וזוויות הצילום העקומות. בין לבין שיימאלאן מספר לנו סיפור די דוחה על קיא והפרשות. ברמה העלילתית, יש מידה מסוימת של מקוריות סאדיסטית בלספר סיפור שבו שני ילדים נמצאים בסכנת חיים מידי שני קרובי משפחה. אבל כל רעיון טוב ומקורי שיש בסרט נמעך מתחת לבימוי ששם את הדגש, שוב ושוב, על המגעיל.

 

הצרפתי: ״משפחה לא בוחרים״

מכירים את ״קרמר נגד קרמר״? ההורים הגרושים שיוצאים למלחמה זה בזו כדי להשיג משמורת על הבן שלהם? אז עכשיו התסריטאים והמחזאים של ״שם פרטי״ חוזרים עם סרט חדש שמציג גרסה הפוכה, נטולת סנטימנטליות, לעלילה ההיא. בסרט, ששמו המקורי הוא ״אמא או אבא״, משפחה דווקא כן בוחרים. ההורים מחליטים להתגרש, ושניהם מחליטים לצאת לשליחות מטעם העבודה (היא בדנמרק והוא בהאיטי). ומה יהיה עם הילדים? הם מחליטים לתת לילדים לבחור עם מי הם רוצים להיות, ויוצאים למלחמה על חשבון הילדים להוכיח להם כמה כל אחד מהם יהיה הורה גרוע והשני הוא ההורה שכדאי להם להיות אצלו.

בעולם שבו הילדים נמצאים מעל הכל, סרט כמו ״משפחה לא בוחרים״ מציג גרסה צינית לזוגיות מודרנית שבה טובתו של המבוגר, והקריירה שלו, קודמת לטובת הילדים. יש בסרט הזה כמה בדיחות טובות, שמנגנות על האקורד הזה של היפוך התפקידים, שבו ההורים הם אלה שיוצאים משליטה. הבעיה העיקרית היא שגם כאן, ממש כמו ב״הביקור״, זה מידרדר די מהר לכמעט-סאדיזם נגד ילדים, והקומדיה מאבדת מעוקצה כשאנחנו מבינים ששני גיבורי הסרט הם פשוט אנשים די דוחים.

הישראל: ״פלאפל אטומי״

נערה ישראלית ונערה איראנית מגלות באמצעות האינטרנט שיש ביניהן לא מעט מן המשותף, הבעיה היא המבוגרים - שדווקא ממש מתלהבים מהרעיון שתכף תהיה מלחמה. דרור שאול, בסרטו הראשון מאז ״אדמה משוגעת״ מ-2006, מביים קומדיה רועשת, צעקנית ונטולת משמעת או הגיון. "בלאגן אטומי" היא כותרת נאותה יותר לסרט, שמנסה להיות גם סרט התבגרות וגם סאטירה פוליטית, והתוצאה היא פארסה שבה הכל מוצג באופן מוקצן וקריקטורי.

זה הומור של מערכונים שהיה עובד אולי בנתחים קטנים באינטרנט. כסרט קולנוע הוא פשוט שבור לרסיסים של דמויות, שלל עלילות משנה, ושפע סיטואציות שלא מחליטות האם הן ריאליסטיות או מציאותיות כמו סרט מצויר ושמצליחות להצחיק לעיתים נדירות מדי. על הכל נשפך מלמעלה רוטב סמיך של מוזיקה רעשנית, שאמנם נותנת לסרט קצב אבל רק הופכת אותו לעוד יותר מגושם. מי שציפה ל״מבצע סבתא״ חדש, קיבל ״סימה ועקנין מכשפה״ נוסף. מאז ״כידון״ לא נראתה בארץ קומדיה כה שאפתנית וכה מוחמצת.