פסטיבל הקולנוע בחיפה ייפתח במוצאי שבת ויימשך עד מוצאי שמחת תורה (ה-5.10) - עשרה ימים ומאות סרטים. העניין הוא כזה: כשיש כל כך הרבה סרטים המרוכזים במקום ובזמן כל כך מצומצמים, יש סיכוי טוב למצוא, אפילו בדרך ההימור, לפחות חמישה סרטים טובים. במקרה הזה, אחד הדברים שאנחנו צריכים לעשות בבואנו לפסטיבל הוא לסמוך על הטעם של פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, ושל צוות התכנייה שלה, שצפו בכל הסרטים, ובחרו - כך אנו מקווים - את המיטב מבין כל הפסטיבל האחרים בעולם.
אנחנו, מבקרי הקולנוע, מחפשים קודם כל את סרטי התחרות הרשמית של קאן, וכן את הסרטים הבולטים בפסטיבלים הגדולים האחרים, אבל צוותה של בלייר יודע ללקט את המיטב גם מהסקציות הקטנות והלכאורה-נידחות יותר של הפסטיבלים האלה והאחרים. מי שרוצה לערוך לעצמו תת-פסטיבל, שייבחר את אחת הסקציות הייעודיות של הפסטיבל.
למשל, תוכנית הקלאסיקות, שתמיד הייתה אחת האהובות עליי בפסטיבל חיפה; סרטים בעותקים חדשים של אורסון וולס, פדריקו פליני, שני סרטים של מייקל פאואל ואמריק פרסבורגר. והאטרקציה העיקרית: הרסטורציה החדשה שהפיק מרטין סקורסזי ל״רוקו ואחיו״ של לוקינו ויסקונטי, שתגיע לחיפה הישר מפסטיבל ניו יורק. סקציה נוספת שכדאי לשים לב אליה היא תחרות ״כרמל״ - תחרות בינלאומית חדשה של הפסטיבל (המחליפה את תחרות עוגן הזהב, לקולנוע ים תיכוני, שהתקיימה בפסטיבל בשנים האחרונות).
בתור מי שמחפש בפסטיבלי קולנוע לא רק סרטים טובים, אלא גם כותרות, אני חייב להגיד שהדפדוף הראשון בתכנייה הותיר אותי מאוכזב. בתור מי שלא נוסע לפסטיבלים בעולם, אני מצפה שפסטיבלי הקולנוע של ירושלים ושל חיפה יביאו את הכותרים הבכירים של הפסטיבלים האלה אל מפתן דלתי. כך קרה לא אחת בשנים הקודמות. ואילו השנה, הסרטים הכי מדוברים מקאן הודרו גם מירושלים וגם מחיפה. אף אחד מהם לא השיג את ״דיפאן״, סרטו של ז'אק אודיאר, זוכה דקל הזהב; או את ״הבן של שאול״, זוכה הפרס השני בקאן; או את ״קרול״ של טוד היינז, זוכה פרסי המשחק; או את ״Youth״ של פאולו סורנטינו.
האחרון צורב במיוחד כי מבחינתי פסטיבל חיפה אמור להיות הבית של סורנטינו. זה הפסטיבל שבו התוודעתי לבמאי האיטלקי האדיר הזה, שכמעט כל סרטיו הוקרנו בו (חוץ מ״האלוהי״, שהוקרן בפסטיבל ירושלים). העניין הרי הוא כזה: מנהלי הפסטיבלים רוצים את הסרטים האלה בתכנייה בדיוק כמו שאני רוצה לראות אותם תכף ומיד, אז איפה הם?
כל ארבעת הסרטים האלה נקנו להפצה בישראל, אבל מפיציהם לא מוכנים לתת אותם לפסטיבל. הסרטים מתוכננים לצאת בישראל באזור ינואר-פברואר, והמפיצים חוששים שחשיפתם לקהל ולתקשורת מוקדם מדי עלול להזיק להפצה המסחרית. אם זה באמת השיקול, הוא תמוה בעיניי, כי כל הרעיון בפסטיבלי קולנוע הוא לחשוף את הסרטים האלה מוקדם. פסטיבל קאן מתקיים במאי - שבעה חודשים לפני מועד ההפצה של הסרטים - והם הפכו מדוברים במהלך החודשים ובזכות הפסטיבלים הרבים בהם הם השתתפו. עכשיו יש למפיציהם האמריקאים שלל ציטוטים משבחים מצד מבקרים, כמו גם אינדיקציה מצד הקהל איך הסרטים עובדים. בקיצור, נדמה לי שיש כאן סיבה אחרת, שנעלמת מעיניי - תעלומה שרק מתחזקת כשמגלים שקולנוע לב מוציאים בחודש הקרוב שניים מסרטי התחרות הרשמית של קאן (של יואכים טרייר ושל הירוקאזו קורה-אדה), אבל גם הם לא נשלחו לחיפה, למרות שמבחינת התזמון לא הייתה אמורה להיות בעיה - ושכל זה הופך את פסטיבלי הקולנוע בארץ לאסירים בידי מפיצי הסרטים.
גם את ״אנומליסה״, החדש של צ׳רלי קאופמן; את ״Spotlight״, שבכורתו בפסטיבל טורונטו הקפיצה אותו לראש תחזיות האוסקר של המבקרים; ואת ״חדר״, זוכה פרס חביב הקהל בטורונטו – את כל אלה לא נראה בחיפה. מבחינת הסרטים הכי מדוברים של העונה יש לנו את ״על חבל דק״, סרטו של רוברט זמקיס, שינעל את הפסטיבל מיד אחרי בכורתו העולמית בפסטיבל ניו יורק; את ״מחוץ לזמן״ של אורן מוברמן, שאמור להביא לריצ׳רד גיר מועמדות לאוסקר; ואת ״חוקי הפשע״ (״Black Mass״), סרט המאפיה של סקוט קופר עם ג׳וני דפ בתפקיד הראשי, שעלה להקרנות מסחריות באמריקה בסוף השבוע האחרון. אלה, כמו חבריהם בסקציית הגאלה, הם הסרטים המסחריים יותר בפסטיבל (שגם יופצו מסחרית בשבועות ובחודשים הבאים), לטובת מי שסבלנותו קצרה לסרטים עם שוטים ארוכים ועם מעט עלילה. למי שיש – אלה הסרטים בהם נעסוק עכשיו.
״סופר-וורלד״ (אוסטריה)
הנה דוגמה לסרט שאנשים כמוני, שמחפשים רק את הסרטים המדוברים מקאן, היו מחמיצים. למזלי, הפנו את תשומת ליבי לסרט, ומצאתי יצירה קולנועית מעניינת. זהו סרטו של השחקן-בדרך-כלל קרל מרקוביץ׳ (״הזייפנים״) שהוקרן במסגרת הצדית של פסטיבל ברלין, "הפורום".
זהו סיפורה של קופאית בסופרמרקט, אישה בינונית עם חיים שגרתיים נטולי להט - עבודה, בישול למשפחה, שיעורי ספורט - שיום אחד מתחילה לשמוע קולות בראשה. היא משוכנעת שזה אלוהים שמדבר אליה. השיחות שלה עם אלוהים מסיחות אותה יותר ויותר ממעשיה וממשפחתה, וגורמים לאנשים סביבה לתהות לגבי מצבה הנפשי. הסרט ברובו לא עוזר לנו להכריע באופן חד-משמעי האם אלה אכן קולות שמימיים או סוג של התמוטטות נפשית (הסרט מציע את האפשרות שזו תגובה פוסט-טראומטית לרומן שניהל בעלה עם חברתה הטובה ביותר), ובכל זאת יש רמזים לכך שאולי זה כן אלוהים שמדבר איתה: סצינה נהדרת שנראית כאילו יש סנה בוער בחצר ביתה, ונקודת המבט העקבית של הסרט היא מלמעלה, מכיוון השמים אל עבר בני האדם הקטנים, בבתיהם ובמכוניותיהם הגמדיים. הצילום השמיימי הזה, שמעניק לסרט מבט רוחני ובעיקר מאוד יפה.
"סופר-וורלד" הוא אחד מאותם סרטים קטנים, פשוטים, שאפשר להתלונן עליהם שהם ארוכים מדי, אבל יש משהו בו שעובד יפה (בעיקר מבחינת הבחירות הקולנועיות של הבמאי). זה אחד מאותם סרטים שאם לא תראו בפסטיבל חיפה, ספק אם אי פעם תזכו לראות אותם שוב איפשהו.
״איילים״ (איסלנד)
פסטיבל חיפה מצטיין השנה בהבאת הסרטים שזכו בפרסים הראשיים במסגרות המשנה של פסטיבל קאן: ״חיבוק הנחש״ הקולומביאני, זוכה פרס השבועיים של הבמאים; ״פאולינה״ הארגנטינאי, זוכה פרס שבוע הביקורת (בשניהם נעסוק, בלי נדר, בדיווח הבא); ו״איילים״ האיסלנדי, זוכה פרס ״מבט מסוים״.
זו הייתה שנה לא רעה לקולנוע האיסלנדי: ״לב רחב״ (״Virgin Mountain״), שהוקרן בפסטיבל ירושלים ויופץ בקרוב על ידי קולנוע לב, זכה בטרייבקה; ״איילים״ זכה בקאן; ובין לבין היה המלחין האיסלנדי יוהאן יוהאנסון מועמד לאוסקר על הפסקול ל״התיאוריה של הכל״. גונאר יונסון, השחקן עצום הממדים שעומד במרכז ״לב רחב״ (והיה אורח פסטיבל ירושלים), מופיע ב״איילים״ בתפקיד קטן.
״איילים״ של גרימור האקונרסון הוא מאותם סרטי פסטיבל מובהקים שמציעים הצצה לאורח חיים שהוא כה רחוק מאתנו, שאין לנו אלא הקולנוע כדי להיחשף אליו. הסרט מתרחש באזורי הספר הכי מבודדים של איסלנד, מרחבי קרח עצומים. ובלב השיממון, שני בתים מאוד קרובים זה לזה: בשניהם גרים שני אחים, שניהם רווקים, שניהם מגדלים את הכבשים הכי טובות באיסלנד. ולמרות הקרבה המשפחה והגיאוגרפית, שניהם לא דיברו ביניהם זה 40 שנה. הסיבה לסכסוך, אם הבנתי נכון, לא נמסרת בסרט, אבל קל להבין אותה: הם שני הפכים. האחד סולידי וחרוץ, השני שתיין ובלאגניסט. וזה אירוני, כי השניים נראים זהים: האיילים בשם הסרט אינם הכבשים אותם הם מגדלים, אלא הם עצמם, עם פרוות הענק של הזקנים שלהם והעקשנות ההרסנית של שניהם. מה שמתחיל כמו סיפור קין והבל, מקבל תפנית קטנה כשהשניים נאלצים לשתף פעולה נגד רשויות החוק, כדי להציל את מעט הכבשים שעוד נותרו להם, אחרי שמגיפה חיסלה להם את העדרים.
קרני האיילים הופכים את הצפייה בסרט ראויה, מיד אחרי תקיעות השופר של ראש השנה, אבל עיקר ההנאה בסרט הזה היא כמעט אנתרופולוגית: הצפייה באורחות חיים של האנשים הכי רחוקים מאיתנו. ולמרות שאני סולד מסרטים שבהם יש סצנות של חיתוך ציפורני הרגל בתקריב, סוף הסרט הצדיק את הפלגמטיות המסוימת של תחילתו.
״מנדרינות״ (ארה״ב)
אחת המסגרות האהובות עליי בפסטיבל חיפה היא ״טירוף בחצות״, אותה אוצר ירון שמיר. זו מסגרת שברוב המקרים אני הולך אליה על-עיוור, מתוך אמון בטעמו. בשנים קודמות גיליתי באמצעותה את ״נקמה כחולה״ ואת ״It Follows״. על סרטי השנה אכתוב בנפרד (בלי נדר), אבל אחד הסרטים שיוצגו במסגרת - סרט שדווקא איכזב אותי - הוא בעל פוטנציאל פולחני בקרב קהל להט״בי. זהו הסרט ״מנדרינות״ - סרט אנדרגראונד, כמעט חובבני, שמתרחש כולו בערב חג המולד בלוס אנג׳לס, תחת שמש קופחת וחום אימים. שתי טרנסג׳נדריות שחורות נפגשות לדונאט, והאחת מספרת לשנייה שהחבר הסרסור שלה בוגד בה. ואם זה לא מספיק מעליב, הוא בוגד בה עם אישה "אמיתית" – ועוד לבנה. כל העלבונות - המגדריים והגזעיים - באישה אחת. הנבגדת יוצאת למסע למצוא את האישה ואת החבר, וללמד אותם לקח. ואת הכל מצלם שון בייקר באייפון, במה שנראה לרגעים כמו סרט תיעודי (שמכיל לא מעט רגעים תיעודיים ש"נגנבו" באמצע הרחוב).
החובבנות של השחקניות הראשיות הופכת את ״מנדרינות״ לסרט קצת צעקני. אבל האנרגיה, החוצפה והשימוש המבריק של בייקר במוזיקה גרמו לי לחשוב שהסרט הזה עשוי לעשות לקולנוע הטרנג׳נדרי את מה ש״לא יכולה בלי זה״ של ספייק לי עשה לקולנוע השחור.
שימו לב גם ל:
מחווה למוחסן מחמלבאף
זו תהיה הפעם השלישית שמוחסן מחמלבאף, גדול במאי איראן (החי בגלות באירופה), מגיע לישראל. בפעם הראשונה הוא הגיע כתייר וצילם כמעט אינקוגניטו סרט בתוך גן הבהאים בחיפה. ״הגן״, מעין סרט תיעודי הגותי, הוקרן בבכורה בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים, ומחמלבאף הגיע שוב - הפעם באופן רשמי, כאורח הפסטיבל.
כעת הוא מגיע בשלישית, ושוב לחיפה, שם תתקיים מחווה קטנה לסרטיו. מבין סרטיו המוקדמים אני ממליץ בחום על ״רגע של תמימות״ הנפלא, שכמו רבים מסרטיו של הבמאי נמצא על קו התפר שבין סרט תיעודי וסרט עלילתי, ועוסק באופן שבו הקולנוע משקף את המציאות, אבל גם יכול לתקן אותה. וחיפאים בוודאי ייהנו לראות את ״הגן״, את האופן שבו מחמלבאף ובנו צילמו את האטרקציה התיירותית החיפאית הזאת, ואת הוויכוח ביניהם על קולנוע, דת, שלום ומלחמה.
מחמלבאף יעמוד גם בראש חבר השופטים בתחרות הישראלית. האם הוא יעדיף את ״באבא ג׳ון״ דובר הפרסית, או את ״היורד למעלה״, שמושפע באופן מוצהר ומובהק מהקולנוע האיראני שמחמלבאף היה אחד מהחשובים והמשפיעים שבו, בימי תור הזהב של שנות ה-90? אני מהמר על תשובה ב׳.
פיטר גרינאוויי
גם עבור פיטר גרינאוויי זהו ביקור שלישי בישראל (ובפסטיבל). משנה לשנה הופכים סרטיו ליותר ויותר אזוטריים, אבל אין סיכוי שאחמיץ אחד מהם. גם אם הסרט מכעיס ומתנשא, על פי רוב אלה חוויות אסתטיות ואינטלקטואליות שכבר כמעט ולא עושים בקולנוע.
סרטו החדש של גרינאוויי, שהוקרן השנה בבכורה בפסטיבל ברלין, נקרא ״אייזנשטיין בגואנאחואטו״ (גרינאוויי תמיד ידע לבחור את השמות הכי קליטים ומסחריים לסרטיו), ומספר על השנים שבהם בילה סרגיי אייזנשטיין, גדול הבמאים הרוסייםשל שנות ה-20, במקסיקו. פיטר גרינאוויי עושה הומאז׳ לאייזנשטיין? את זה אני לא מתכנן לפספס.
״הדיבוק״
״הדיבוק״ הוא סרט אימה פולני-ישראלי עם איתי טיראן בתפקיד הראשי, בתור חתן שדיבוק נכנס לגופו ביום חתונתו. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו לפני שבוע, וביום שישי האחרון נמצאה גופתו של הבמאי, מרסין ורונה, בבית מלון בפולין. הוא היה בן 42 במותו. ורונה ואשתו, מפיקת הסרט, היו אמורים להגיע להקרנת הבכורה הישראלית, ועכשיו הסרט - שהיה מסקרן גם כך - הופך מסקרן כפליים כשהטירוף והמוות שנראים בטריילר הופכים להיות מציאותיים גם מחוץ למסך הקולנוע.