מתי ואיך קרה הטוויסט הזה בקריירה של אל פצ׳ינו, שהפך אותו משחקן שהוא ערובה לאיכות לשחקן שעצם נוכחותו בסרט היא תו תקן מובטח לכך שהסרט יהיה מחורבן? מזה 15 שנים עצובות, אין לכם תמרור אזהרה גדול יותר לסרט מאשר השורה ״בכיכובו של אל פצ׳ינו״. אם ראיתם את אל פצ׳ינו עושה תפקיד מעניין בעשר השנים האחרונות, זה היה רק בטלוויזיה. בואו נהיה מפורשים: מאז ״מלאכים באמריקה״ ב-2004 הוא היה איום ונורא ובלתי נסבל באופן עקבי. פחות או יותר במקביל אליו גם רוברט דה נירו, ניקולס קייג׳ וליאם ניסן הצטרפו למועדון ה״אנחנו נעשה הכל בשביל הכסף״, והתחילו להופיע בסרטים יותר ויותר זניחים, שמבזים את הסופרלטיבים שקיבלו בשנותיהם הגדולות. אבל בעוד דה נירו, קייג׳ וניסן עדיין מופיעים פה ושם בסרטים טובים, פצ׳ינו לחלוטין הרים ידיים. בסרט החדש שלו, "ההונאה", הוא כבר נראה אומלל מההתחלה ועד הסוף.
אני אוהב בי מוביז - אותם סרטי ז׳אנר אמריקאים דלי תקציב שלוקחים סיפור שנכתב בזריזות, ולעיתים ברישול, ויוצרים איתו משהו שיש לו פוטנציאל להפתיע. אמנם ברוב המקרים זה נע בין הבינוני לגרוע, אבל לפעמים תמצאו איזו הברקה, יהלום בערימת הפחם. בי מוביז הם סרטים שטסים מתחת לרדאר - של האולפנים, של הצופים, של המבקרים - ולכן לפעמים אפשר להבריק איתם. יש להם את היכולת לחשוף כישרון גדול. בעוד סרטי אולפנים נבחנים בשבע עיניים, בגלל תקציבי הענק והרצון לפנות לקהל גדול ככל האפשר, בי מוביז יכולים להתקיים בעולם ללא השגחת מבוגר אחראי. וכך, אם סרט הוליוודי יכול, במקרה הטוב, להיות חתרני, לבי מובי יש את האפשרות התיאורטית להיות ממש רדיקלי.
זה קורה מדי פעם. שנות ה-50 היו תור הזהב של הסרטים האלה, ובמאים לעתיד כמו מרטין סקורסזי, פרנסיס פורד קופולה וז׳אן לוק גודאר גדלו עליהם. וזה קרה שוב בשנות ה-70 עם סרטי האימה. אחד היתרונות בבי מוביז הוא שהם סרטים שאמורים להגיע אליהם מלכתחילה עם ציפיות נמוכות: בשנות ה-50 וה-60 אלו היו הסרטים שמקבלים בחינם כשקונים כרטיס לסרט אחר, גדול וחשוב יותר (ומכאן השם B-Movie - הסרט השני, הפילר). בשנות ה-70 הם הוקרנו בבתי הקולנוע בשולי הערים, אלה שמציגים סרטים במחירים נמוכים. בשנות ה-80 וה-90 הם הופצו ישירות לווידיאו, בשנות ה-2000 ישירות ל-DVD, וכיום - ישירות ל-VOD. אבל בישראל זה מופץ ישירות לסינמה סיטי. לתופעה הזאת, שבה סרטים זניחים וקיקיוניים מופצים בישראל כאילו מדובר בהפקות ענק חשובות, כבר התייחסתי כאן.
והנה עוד מקרה כזה: ״ההונאה״. זהו סרט הביכורים של הבמאי האמריקאי ממוצא יפני שינטרו שימוסאווה, שהתחיל את דרכו כמפיק של רימייקים אמריקאים לסרטי אימה יפניים (״הטינה״). כמו רוב הבי מוביז, גם ״ההונאה״ הוא סרט דל בשכל אבל עשיר באווירה. כמו ״הנעלמים״ - עוד פרויקט זניח (של ניקולס קייג׳) שמסתובב עכשיו משום מה בבתי הקולנוע - גם ״ההונאה״ הוא עדות לכך שההבדל בין סרט ז׳אנר בינוני לסרט ז׳אנר סביר הוא הצלם. בשני הסרטים האלה הבמאים מנסים לעקוף את סבך הקלישאות, את הגניבות הבוטות מתסריטים אחרים ואת הבחירות התסריטאיות הכי בנאליות, ומחפשים עם הצלמים שלהם שוטים מעניינים, כדי שיהיה לפחות על מה להסתכל.
למרות הפוסטרים, שמנפנפים בשמותיהם של אל פצ׳ינו ואנתוני הופקינס (עוד שחקן שכבר שנים לא מצדיק אף סרט בהשתתפותו), כוכב הסרט הוא ג׳וש דוהאמל, שחקן נטול נוכחות שמתאדה מהמסך בכל פעם שהוא ליד אחד השחקנים הוותיקים. זה בדיוק העניין: פצ׳ינו והופקינס באים לימי צילום ספורים, מופיעים במעט סצנות, אני משוכנע שהם פוגשים את התסריט בפעם הראשונה על הסט – ועדיין, עם כל השטיקים שלהם, הם בולעים את המסך. מצד אחד, זה עצוב: אין כאן שמץ של גדולה, של משחק שמזכיר במשהו את הימים ש״אל פצ׳ינו״ היה שם נרדף ל״מחויבות״ ול״טוטאליות״; מצד שני, פצ׳ינו עושה מתוך שינה את מה שכל עמיתיו לסרט מנסים לעשות בכל כוחם ולא מצליחים.
דוהאמל מגלם עורך דין צעיר ונשוי שחברתו לשעבר צצה בחייו ומציעה לו עסקה: רומן וחומר מפליל על המאהב שלה, הבעלים של חברת תרופות, שתרופותיו אחראיות למותם של מאות אנשים (שמתם לב שחברות התרופות הפכו לנבלים בסרטי השנים האחרונות?). עורך הדין הצעיר, שרואה כאן הזדמנות לתיק שיעשה לו את הקריירה, מביא את המידע לבוס הגדול של משרד עורכי הדין (פצ׳ינו), ובמקביל - בקווי עלילה מאוד מגושמים - מתרחשת חטיפה וסחיטה, שמסבכת את הגיבור (ובעיקר את התסריטאים) בסיפור שאין להם ממש מושג איך לצאת ממנו.
בי מוביז, כאמור, יכולים ללכת לקצוות עם סקס ואלימות או עם מסרים קיצוניים. הם לא אמורים לפנות לקהל הרחב - הם נוצרים בשוליים כי יש בהם משהו שולי, ולפעמים זה נותן להם חופש. לכן זה תמיד מאכזב לפגוש סרט שמבזבז את המרחבים שהשוליים נותנים לו בכך שהוא מנסה להיראות כמו כולם - שמרני ומיושב. זה הופך סרט כמו ״ההונאה״ לעוד יותר בינוני. מה שכן, כמו ״דפיקה בדלת״ (עם קיאנו ריבס), ״ההונאה״ הוא מפגין כמות כמעט בלתי סבירה של שנאת נשים. לא שהגברים בסרט מוצלחים, אבל כל הנשים בו פסיכופתיות. בעוד כמה שנים, רמה כזאת של מיזוגניה כבר בטח תוצא אל מחוץ לחוק.