״טד 2״ הוא סרט מצחיק למדי. אם המדד לבחינת איכות של קומדיה הוא כמות הפעמים שצוחקים במהלכה, אז ״טד 2״ הוא קומדיה טובה. אם מצפים מביקורת קולנוע להיות כמו מבחן טעימות, המדרג את החטיפים החדשים על המדף על פי מידת מליחותם, פריכותם וטעם הלוואי הנשאר אחרי האכילה, ״טד 2״ ידורג כחטיף מוצלח.
אבל יש ב״טד 2״ יותר מזה, גם לחיוב וגם לשלילה. לכאורה, זהו מוצר הוליוודי מסחרי שכל תפקידו לדגדג באמצעות גרעפסים ולהביא לקופות קהל גדול ככל האפשר, שבאמת לא רוצה מסרט קולנוע יותר ממה שהוא מבקש מפחית הבירה שלו: זמזום נעים. ״טד״ הראשון הביא ב-2012 לבתי הקולנוע בישראל כ-300,000 צופים. כלומר - להיט עצום. אם חצי מהכמות הזאת תבוא לסרט ההמשך, מפיציו יהיו מבסוטים. וזו הייתה המשימה שקיבל סת' מקפרלן מאולפני יוניברסל: הבא את ההמונים.
ואכן, מקפרלן יורה לכל הכיוונים בניסיון לענג את כולם: המאצ׳ואים והחנונים (20 הדקות בקומיק-קון עושות לתעשיית הבידור האמריקאית את מה ש״הפמליה״ לא הצליחה לעשות בסרט שלם). אבל - וזו הנקודה שמחייבת אותי לדיון קצת ארוך יותר ב״טד״ - מקפרלן הוא סאטיריקן, והוא ישתמש בכל הפרשה גופנית אפשרית, מכל מגדר, כדי לנסות להגיד משהו עמוק, בועט ובוטה על החברה האמריקאית. ההומור של מקפרלן מצחיק אותי (כן, אפילו כשהוא הנחה את האוסקרים הוא הצחיק אותי), אבל זאת גם חרב הפיפיות שלו, כפי שהעידה התגובה הנסערת לשיר הפתיחה שלו באוסקרים, ״ראינו לך את הציצים".
מקפרלן עשה קטע על כך שהוא מחליט לצנזר מהמופע שיר שעוסק בהתלהבות של הגברים מסצנות עירום של שחקניות, ולא מעט מבקרים פספסו את ההפוך-על-הפוך (על הפוך) שהיה שם וביקרו את מקפרלן על הסקסיזם הבוטה והנצלני שלו. מקפרלן - כמעט כמו כל גבר מתורבת בן זמננו - הוא סקסיסט שכבר יודע שזה לא בסדר להיות כזה. על זה היה המערכון שלו, שרק חציו הובן.
זה גם מה שקורה ב״טד 2״, שבו עלינו להכריע: האם זהו הסרט הריאקציונרי ביותר של ימינו, שזורק לפח, מול קהל של מיליוני צופים, מאבקי זכויות אדם והגדרה עצמית והופך אותם לחוכא ואטלולא - או שמא להפך. האם באמצעות דוב פרווה מדבק ומשהק, יוצר מקפרלן את הטקסט הליברלי החתרני ביותר שיגרום לאדם השמרן ביותר להרהר לגבי מקומו בהיסטוריה?
התנועה לזכויות הדובון
״טד״ הראשון היה סרט שבליבו הברקה: מקפרלן כתב וביים סרט ילדים למבוגרים בלבד. טד (בדיבובו של מקפרלן עצמו) הוא דובי צעצוע שמשאלת חג המולד של ילד הפכה אותו ליצור חי, ומאז השניים הם החברים הכי טובים, וכל מה שהם עושים זה לצחוק, לשתות ולעשן.
הסרט השני, למרבה הצער, סובל מתסמונת הסרט השני. אחרי פתיח נהדר, כולו אהבת קולנוע הוליוודי קלאסי, ששם את טד בתוך סצנת ריקוד פנטסטית ממיוזיקל בסגנון שנות ה-40, הסרט מוריד הילוך.
הסרט הראשון עבד על הגיון של אגדה ילדותית, מהסוג שהקולנוע לא אמור בכלל להידרש להסביר איך היא יכולה להתקיים במציאות. הסרט השני כבר שומט את הקרקע מתחת לכל מערכת לוגית אפשרית: זו לא אגדה, זו לא מציאות, ולא ברור מה זה כן. טד יוצא מחזקתו של חברו הטוב ומתחתן עם בת זוגו, והשניים הופכים לזוג ווייט טראש עם מצוקה כלכלית, בעיות בזוגיות וחור בלב: הם אינם מסוגלים להביא ילד משותף (כי טד הוא, ובכן, דב צעצוע). מכאן מתחילה עלילה אומללה למדי שבה טד מנסה להפוך לאבא. כל רגע שבו אין בדיחה הוא רגע שהקסם הקומי של הסרט הראשון מתפוגג לטובת ברדק רעיוני לא אפוי. היתרון ב״טד 2״ הוא שיש בו מספיק בדיחות - רובן ממש לא קשורות לסיפור עצמו - כדי להסיח את דעתנו מהעלילה המשונה.
עיקר הסרט עוסק במסעו של טד להשיג הגדרה של בן אנוש ולזכות בשוויון זכויות. מכאן מתחילה עלילה שלמה, שאמנם נותנת לסרט סוף סוף קצת מבנה וקצב, אבל יוצרת את הבלבול הגדול שבו. טד ועורכי הדין שלו מנסים להציג אותו כשלב הבא במאבק לזכויות אדם, אחרי השחורים וההומואים. ההענקה האפשרית של סטטוס של בן אנוש לטד מוצגת כהחלטה היסטורית.
כאן קורה דבר כפול. מצד אחד, באמצע הסרט הסטלני, שטוף הזימה ונמוך המצח הזה, מושמעות טענות משכנעות למדי העוסקות בשוויון זכויות, בכבוד האדם, בקבלת האחר, במאבק בגזענות. אפשר לנחש שמקפרלן ידע שסרטו יהיה להיט גם באזורים הפחות ליברלים של אמריקה, והוא חיפש דרך להכניס רעיונות של חופש הפרט ומאבק בגזענות שיעקוף את ההתנגדות של צופים גזענים והומופובים.
אבל הנה חרב הפיפיות: אם הטיעון הוא ש״לטד מגיעות זכויות שוות ממש כמו לשחורים״, הרי שהצופה הגזען יוכל באותה מידה של תוקף לטעון את ההפך: לשחורים לא מגיעות זכויות בדיוק כמו שלטד לא. כי זו הבעיה בלדבר על זכויות אדם כשהגיבור שלך הוא פאקינג דוב צעצוע מדבר! מה שהופך את ״טד 2״ גם לסרט הכי ליברלי של השנה וגם לסרט הכי גזעני של העשור באותה נשימה. שזו, פחות או יותר, המומחיות של מקפרלן. לדבר משני צידי פיו, לעצבן את כולם, ובסופו של דבר לא להגיד דבר. אבל הוא מצחיק.