עוד בקושי התיישבנו לשולחן בבית הקפה והשחקן אסף הרץ כבר שולף משל קדום מהמזרח: שמו 'הבננה והקוף'. "ראיון כזה יכול להיות קשה", הוא אומר, "אז לפני זה אני יושב ולוקח נשימות. הנשימות הן כמו הבננה של הקוף, זה מחוכמת המזרח. הקוף אוהב להשתולל אבל כשאתה רוצה להושיב אותו אתה נותן לו בננה ואז הוא מתיישב ומקלף אותה. זה מה שאני רוצה, פשוט להיות אני לידך".
הוא בן 24, נולד בהרצליה ופרץ לחיינו כשחקן טלוויזיה לילדים ('אליפים', 'שכונה'), תיאטרון ('מרי לו') וקולנוע ('שש פעמים'), ואולי בכלל תזכרו אותו כזוכה בעונה השביעית של 'רוקדים עם כוכבים'. אבל למרות ריבוי התארים – הרץ הוא גם מוזיקאי - נראה שהוא מגיע להתראיין דווקא על תקן פילוסוף שחולק את חוויותיו ורשמיו מהעולם. ניסיונות להנחית אותו לקרקע שלשמה התכנסו כאן באופן רשמי: עליית העונה השנייה של הסדרה 'שכונה' בערוץ ניקלודיאון ב"הוט" ב-1 בספטמבר, ובאופן לא רשמי: שיחה בלי קלישאות על הקריירה שלו - לא עולים תמיד יפה. רוב השאלות שמופנות אליו נענות בתשובות כלליות וכוללת תמיד את השקפתו על החיים, שברובה נראית שאובה מספרים כמו 'נזיר שמכר את הפרארי שלו'. זה יכול להיות המשפט "כל מה שיצרת מפרנס אותך אבל אל תקרא לו שלך", או "כולנו בסך הכל אבק כוכבים ויש לנו את הזכות להיוולד לעולם הזה", וגם "מבחינתי הכי חשוב זה להיות יותר פשוט ולהיות מחובר לקרקע ולעצמך".
בחרת במקצוע כשחקן טלוויזיה ותיאטרון שדווקא לא מחובר לקרקע.
"הפוך. אמנות מחוברת לקרקע ומאפשרת לך לעשות דברים, זה גם תלוי על איזה קרקע אנחנו מדברים. אם אתה רוצה להצליח מבחינה כספית או מעמדית אז זה סיפור אחר מאשר פשוט לעשות את מה שאתה אוהב. יש תקשורת צהובה ואנשים שמתפרנסים ממנה, וזה נהדר אם זה מה שמתאים לך. אני באתי לראיון כי הולדתי דברים ורציתי לקדם את 'שכונה' ולפרגן לאנשים שעובדים איתי".
אז במילים אחרות: הקוף צריך שיסתכלו עליו ויראו שהוא אוכל את הבננה. מה כן מעניין אותך בקריירה שלך?
"אני לא מגדיר קריירה כמטרה אלא כדרך. אני רוצה שהיא תהיה רצופה בטירוף, בדמיונות, בחלומות לעשות דברים בלתי אפשריים ולהגשים אותם".
הרץ נאה מאוד, לבוש בפשטות ולא מגולח. לבית הקפה הוא מגיע מביתו השכור במרכז תל אביב ברגל. בזמן הריאיון הוא טוען שהוא לא כוכב ילדים אלא בכלל שחקן ומוזיקאי, מפרט הגיטרה חסר תכלית (אף גיטרה לא עברה בסביבה בזמן הריאיון!) שהביא איתו, אולי אמור לשמש הוכחה לכך. "אני לא בעולם הילדים. אני שחקן שמשחק בסדרת נוער ומוכר גם בגלל זה, וגם בגלל דברים שהוא עושה, אבל אני לא מתפרנס מעולם הילדים בכלל".
מה זאת אומרת, רוב הכסף וההכרה שלך מגיעים ממשחק בסדרות לילדים, לא?
"דווקא לא. אני שחקן שמשחק בסדרות. המחזמר 'מרי לו' הוא בטח לא מעולם הילדים. אתה יכול גם להחליט שאתה מתייחס לעצמך ככוכב ילדים ולעבוד בזה ולהשקיע את הזמן ברשתות החברתיות בהקשר הזה, אבל אני בוחר להתמקד במה שאני עושה. הפייסבוק שלי למשל כולל רק חברים קרובים ואנשים שאני באמת מכיר".
גישתו האמביוולנטית של הרץ למעמדו מתבטאת גם ביחסיו המורכבים עם הפסטיגל. "יכולתי להחליט לעשות הפקות של חנוכה נניח, ואני לא שופט אף אחד שעושה את זה, אבל אני מכוון לדרך מסוימת".
אז תגיד לא לפסטיגלים?
"כן, ברור, כבר אמרתי לא. זה תלוי איפה אני נמצא במקום בחיים. עשיתי כבר פסטיבל פעם אחת וזה משהו אחר ואני לא מעוניין להרחיב יותר על הנושא".
למה?
"זו עבודה קשה מאוד וזה לא בשבילי כל כך. אני בנאדם שאוהב לעבוד קשה - בכל מקום שבו אני נמצא אני מביא את עצמי - אבל זה בדיוק העניין, אתה צריך לדעת לאן להביא את עצמך. שנה שעברה היה לי את הזמן ואת האפשרות ועשיתי מחזמר לחנוכה, 'מכבים'. זה היה רק לחנוכה וזה תמך לי בפרויקט המוזיקה ואפשר לי עכשיו שנה להריץ הרכב מטורף עם נגנים ולהשקיע בזה המון כסף. חיים בפסטיגלים הם קצת אחרים ממה שאני רוצה".
ההכרה לא נעימה לך?
"הכל נעים. אני לא מתייחס לזה. כולנו יכולים להרגיש מוכרים ומוקירים"
אבל זה לא אותו דבר. אותך מזהים מהטלוויזיה.
"החיים אותם חיים מבחינתי. זה לא עניין של נעים לי או לא. זה מה שיש".
רק שאתה עובד בעבודה מבחירה שכוללת צילומים, ראיונות ועכשיו אתה מתנער מזה.
"לכל דבר יכול להיות את הצד השלילי שלו, ונכון שיש ימים שאני יורד מהבית ופחות בא לי שחבורה של ילדות יראו אותי ויתחילו לצעוק, אבל אני רואה בכל סיטואציה את הנקודות שאני צריך לחבר כדי לראות את הצד הטוב שבכל דבר".
לא הבנתי. איך זה עובד למשל בסיטואציה עם הילדות. אם לא בא לך להצטלם איתן באותו רגע?
"אני יכול לבחור ללכת, לתת חיוך או להגיד להם יאללה נצטלם. מה שבא לי. תבחר בחירה, תעשה אותה ותלך עליה".
"זה לא יהיה קשור אלי. מי שחי חיים דרך התקשורת אז שיבושם לו ומי שחי לא דרך התקשורת אז גם שיבושם לו".
אבל אין דרך אחרת. המעריצים שלך שרוצים לדעת עליך דברים איך הם מתחברים אליך? דרך כתבות עליך.
"הילדים יכולים לראות אייטמים עלי בטלוויזיה, ומצד שני הם יכולים לבוא לראות אותי בכל הדברים שאני עושה. גם בראיון איתך אני יכול להחליט אם ללכת או לא. הבחירה בידי ובסבלנות שיש לי איך להתמודד עם הדבר".
"אין מה לדבר על סמים"
במהלך הראיון הרץ מתרגז קצת. קשה לו לצאת מאזור הנוחות שלו. הוא עונה בתקיפות על חלק מהשאלות, מנסה להבהיר דרך עוקצנות קלה שהוא לא הולך לשתף פעולה עם הסיטואציה, וכבר אחרי שעה רומז שאולי הגיע הזמן לסיים. הוא עדיין מקפיד לשמור על איפוק מסוים אבל נעשה די ברור שלא נוח לו עם הניסיון לסדוק את הקליפה התיאטרלית שלו והעקשנות לשחק בשני המגרשים.
"אבל אני לא בזה. אני לא מחויב לשום דבר. אני מחויב להיות בנאדם".
זו שוב הגדרה עמומה. בתכלס, אתה יכול לשבת על השולחן ולעשות עכשיו קוק, לצאת להשתכר עם חברים?
"אין מה לדבר על סמים או על דברים כאלה כי זה ילדים".
זה בדיוק מה שאני אומרת.
"לעשות עכשיו קוק זה לא להיות חופשי באמת, זה לא העניין. אתה צריך להתאים את עצמך לדרך שאתה עושה. כל בנאדם יכול לעשות מה שנכון לו ואם הוא יוצא ומשתכר או לוקח יותר מדי סמים אז יש לזה פגיעה אוטומטית, אבל זה לא קשור אלי".
"אני לא איזה גלגל שמרוויח מיליונים, אנחנו חיים במדינת ישראל. בישראל מזמינים את הפפראצי אין אותם ברחובות, וגם, בואי נשים את הקלפי על השולחן, מי אני? האחריות שלי כלפי עצמי, אין לי אחריות כלפי ילדים, אני לא צריך להיות מודל שלהם. אין לי בעיה שלא ייקחו אותי לדברים בגלל שאני מאמין באיזו דרך מסוימת. אם זה לא מתאים למישהו אז שזה לא יתאים. להרבה אחרים זה כן יתאים".
אז אתה לא כוכב ילדים בעיניך בשום אספקט?
"אני לא כוכב ילדים, אבל אני גם כן. אנחנו חיים בעולם שהרבה אנשים יגדירו אותי ככזה".
מסתבר שחלק מפילוסופית החיים של הרץ כוללת את הדברים עליהם מותר לדבר בראיון ואת אלה שאסור. מה שמותר הוא הרבה פעמים מה שנוח: הפרגון לעמיתים בסדרה, הדמויות שהוא מגלם והמוזיקה שהוא יוצר בשנים האחרונות. אבל אחרי שכבר סירב לדבר על הפסטיגל הוא מציב מעצור שני, הפעם הוא על הסרט 'שש פעמים' המוצלח בו גילם תפקיד משני. "אין מה לדבר על זה. זה היה לפני ארבע שנים ויש לי שם תפקיד של דקה".
למה לא? היה לסרט תרומה גדולה סביב הדיון בתרבות האונס.
"אני לא רוצה לדבר על זה. זה דארקנס ואין מה להיכנס לזה. יש דברים אחרים שקרו מאז: מרי לו, המוזיקה שלי".
"כן, זה היה סרט מדהים שהיה שמספר סיפור מדהים על החברה שלנו, ועל חרא שקורה שלא עלינו ואין מה להרחיב כי הדעות סביב זה ברורות. זה דבר נורא. אפשר לדבר על זה מלא, אני עשיתי שם תפקיד נחמד אבל זה לא קשור אלי ולדברים שלי. אני עושה מרי לו תפקיד ראשי, משחק בשכונה. זה כן דברים שאפשר לדבר עליהם".
על חברה שלך מותר לדבר?
"קוראים לה אלכסנדרה והיא אהבה שלי. בזכות הקשר שלנו הרבה דברים בחיים ובמחשבות שלי מסתדרים. לחוות איתה את כל החיים שלי זו המתנה הכי גדולה שיכלתי לתת לעצמי, וזו אלכס בשבילי. אנחנו אוהבים באמת בלי לשפוט, וזה מרגיש כאילו הכל במקום הוא צריך להיות. אנחנו מעל שנה יחד, אבל זה מרגיש כאילו אנחנו כל החיים יחד, וזהו אני לא רוצה לדבר על זה יותר".
עוד נושא שהרץ לא ממש רוצה לדבר עליו זה כסף. 80,000 הדולרים שהרוויח על פי הפרסומים כשנבחר לפרזנטור של רשת נעליים, ודאי הלכו למדיטציות. כי הרי מה זה כסף כ'שכולנו אבק של כוכבים' ואת מי מעניין לנסוע לחו"ל או לשבת במסעדות כשאתה יכול ליהנות מקרני השמש המלטפות על שק שינה בחוף הים?
"שילמתי בזה שכר דירה. לא קניתי לעצמי כלום. אבל אין דבר שאני מחסיר מעצמי. רוב הכסף שלי אני משקיע במוזיקה שלי, בסובבי ובאוכל".
חשבתי שתגיד לי שאתה שכסף זה רק עניין חומרי ואת מה שאתה צריך באמת תמצא בתוך הלב.
"מבחינתי חשוב לעשות וליצור במקום לשים בצד. למה לקנות דירה? אתה יכול להשכיר דירה כל החיים. אני לא שם לעצמי קניית דירה במטרה כי אנחנו נמצאים עכשיו במצב שלאנשים במדינה אין מה לאכול. אני יכול לעבוד ולחסוך כדי שיהיה לי יום אחד בית אבל אני משקיע את הכסף שלי בדברים שעכשיו אני עושה ואין דבר יותר טוב מזה. מה יותר טוב מלחיות בשפע עכשיו?".
צילום: גבריאל בהרליה | סטיילינג: חיה וידר | איפור ושיער: שלומי הלל | ע. צילום: מורן לאור | ע. סטיילינג: ריף מגרסה | בגדים: חליפה שחורה: קסטרו, חולצה מכופתרת ופפיון: Bamoss Square כיכר המדינה, חולצה לבנה: קסטרו, סריג בז': H&M, מכנסיים אפורים: ZARA, מעיל טוויד:studio H&M, נעליים: Bamoss Square כיכר המדינה, ג'קט משובץ: ZARA, סווטשירט: PULL&BEAR, ג'קט רוכסן ומכנסיים משובצים:ZARA, מכנסיים שחורים: H&M, כובע: H&M, צמיד וטבעת: אוסף אישי, שלייקס: קסטרו.