גברי בנאי יושב בבית קפה קטן בקניון תל-אביבי מול ספל אספרסו וכוס מיץ גזר. העוברים והשבים, כך נדמה, עסוקים במרדף אחר זנבות הסיילים של "חג הקניות" מכדי להכיר בכך שהגבר אפור השיער שמסב אל השולחן הוא אגדת תרבות חיה שאחראי, בסבירות גבוהה, על לפחות קמט צחוק אחד שנחרץ להם בצד העין. כשלקוחה מגיעה לבקש כיסא פנוי, הוא עונה: "אבל תחזירי". "אתה מוכר לי", היא מחייכת, ולראש קופצים מיד ברברה מ"קרקר נגד קרקר" ("אתה מוכר לי מאיזשהו מקום") ופינטו מ"חסכו ואמצו" ("אתה מכיר אותי, סיידתי לאחותך"). עבור מי שגדל על הגשש החיוור, כל דיאלוג אגבי עם בנאי הוא רפרור לשורה ממערכון. אבל הגברת – כמו ברברה, כמו מנהל הבנק אדון מיוחס – לא מצליחה לזהות מאיפה היא מזהה את הפרצוף. הסיטואציה עשויה להידרדר בקלות למבוכה, אבל בנאי מפרק אותה מיד ועונה: "אני מוכר הרבה כיסאות".

כשהדיאלוג מסתיים והאישה מתרחקת עם הכיסא וסימן השאלה, נותרת התהייה האם זה יכול היה לקרות גם לישראל (פולי) פוליאקוב ז"ל או לשייקה לוי יבדל"א, שתי הצלעות האחרות במשולש הגשש. פולי נשאר פרצוף מוכר גם בזכות העובדה שהמשיך להיות שחקן פעיל עד ימיו האחרונים, השתתף בהצגות תיאטרון והופיע בטלוויזיה ("בטיפול", "הכל דבש"); לשייקה יש נוכחות דומיננטית וקול אופייני כל כך עד שאי אפשר לטעות בו. אבל מסתבר שאת גברי – למרות שכולם אמורים להכיר את הפנים האלו, עם הריסים הארוכים והגבינים העבותים ("שתי טיפות עיניים דולצ'ין", כמו שאומר שייקה ב"קרקר נגד קרקר") – אפשר לפספס. גם בהופעות של הגשש זה תמיד היה נראה כאילו גברי מתנהל בחתימה נמוכה בין שתי סופות כישרון משתוללות. "זה נכון מאוד", הוא מסכים, "אני אף פעם לא אעשה דבר שיחרוג ממה שאמרו לי לעשות. הם פה ושם היו עושים את זה. לפעמים זה גם הצליח – למשל ב'המשמר האזרחי', עם הרעידות מהפחד של שייקה".

הם תמיד עשו את הדמויות האקסצנטריות יותר, ואתה...
"אני תמיד הייתי זה שדופקים אותו. למשל ב'פגז קומפוט', בציגלה ופיקסלה (צמד נוכלים, בגילומם של שייקה ופולי, שהופיעו במספר מערכונים – נ"ש)".

היית הדבק בין שניהם?
"יכול להיות. לא הרגשתי כדבק. אני חושב שהיה איזה מתח בין פולי ושייקה. לא מצד פולי, פולי תָּמוֹי לדברים האלה. פולי עשה מה שעשה טוב מאוד, ושייקה עשה יוצא מן הכלל. אני רק קינאתי בהם".

על הכישרון?
"כן. אני מפרגן".

גברי בנאי (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

הדיילת אמרה לי: הודיעו בחדשות שיוסי נפטר

בחודש שעבר קיבל בנאי, לצד 21 זוכים נוספים, את פרס ארגון אמני ישראל עבור מפעל חיים (מפעל שלא תם: השנה הצטלם לסרטו החדש של דובר קוסאשווילי, "תפקיד גדול, אני מת לראות. למדתי שישה חודשים גרוזינית"). את הפסלון הוא יכול להניח לצד פרס יקיר העיר תל אביב שקיבל בשנה שעברה (יחד עם שייקה לוי) ופרס ישראל משנת 2000 שהוא חולק עם חבריו הגששים. על במת היכל התרבות בפתח תקווה סיפר בנאי שהוא נרגש, אבל גם "קצת עצוב לי שלא נמצאים חברים שלי שהיו איתי: פולי, פשנל, שייקה אופיר, יוסי בנאי, קירשנבאום. אנשים שהפכו לשמות של רחובות ובתי ספר". לפעמים העולם קצת פחות מצחיק, ולא צוחקים.

בגיל 82, בנאי כבר מהלך בין מתים, אנשים שליוו אותו לאורך הקריירה. הוא מדבר בגעגועים גדולים במיוחד על פולי, שותפו לבמה מאז להקת הנח"ל, ועל אחיו הגדול יוסי, שהיה חבר סמוי בגשש החיוור, כתב עשרות מערכונים וביים מחצית מתוכניות הלהקה. לא פעם משתהה בנאי בתשובותיו, אומר "לא יודע" או מבהיר בהצטנעות ש"זו דעתי" ו"ככה אני חושב", אבל על השאלה מי הכי מוכשר במשפחתו המחוננת הוא עונה מיד: "יוסי".

חד-משמעית?
"חד-משמעית. כותב, משחק. הוא כתב לנו חמש תוכניות, זה לא צחוק".

איך היה לעבוד עם אחיך? הוא התייחס אליך באופן שונה?
"הוא בטח לא נתן לי משהו. אני חושב שאולי אפילו נדפקתי מזה. אבל אין לי טענות. הוא היה במאי שלי עוד בלהקת הנח"ל".

הייתה לך בתחילת הקריירה תחושה שאולי אתה שם, בלהקת הנח"ל, רק בגלל שאתה אח של יוסי בנאי?
"לא. אף פעם לא חשבתי ככה. כמובן שרציתי להיות בלהקת הנח"ל. כשהייתי בן 13 הם הופיעו בבר מצווה שלי. זה היה בדירה של אח שלי, הזמנו כמה חברים, וליוסי הייתה הופעה בירושלים עם הלהקה. אחרי זה הם באו – דובי זלצר עם האקורדיון, יונה עטרי. שרו לי שירים. גם בבית תמיד שרנו את השירים של להקת הנח"ל: 'מי משחיז מגל וחרב', 'יא ירח יא ירח מה עשית'".

הייתה תחרות בין האחים? קנאה?
"לא חושב. היינו בית מאוד חם, מאוד ביחד".

עברו 15 שנה מאז מותו של יוסי. הגעגועים עדיין חזקים?
"בוודאי. אמא שלי אמרה לו: 'תשמור על גברי'. הייתי בן הזקונים, והייתי בתל אביב. אז לפחות שלוש פעמים בשבוע היינו מדברים בטלפון. כשעבדנו על תוכנית הייתי רואה אותו כל יום, כמעט שנה".

ובכל זאת, לא ידעת שהוא חולה.
"הוא לא אמר לי כלום. אבל הרופא שטיפל בו היה שמוליק (פרופ' שמואל בנאי, אחיינם של יוסי וגברי – נ"ש). אשתי אמרה: 'משהו לא מוצא חן בעיניי עם יוסי'. אני לרגע לא חשדתי, אבל נשים, יש להן את זה. אז צלצלתי לשמוליק והוא אמר לי".

איפה היית כשהוא נפטר?
"במטוס. שמוליק אמר לי 'אתה יכול לנסוע, לפני יולי-אוגוסט זה לא יקרה'. נסעתי עם אשתי לאיטליה, אחרי זה היינו צריכים לנסוע ללונדון. הייתי עם המזוודה כשאמרו לי לבוא לארץ. ואז אני במטוס, מנמנם, והדיילת אומרת לי שהודיעו בחדשות שהוא נפטר".

אז גם לא הספקת להיפרד ממנו.
"לא. לפני שנסעתי הוא עבר סדרה של הקרנות ואמר לי שהוא איבד תחושה של טעמים. ואז דיברנו, והוא אמר שחזרו לו הטעמים. לא אשכח את זה. אמרתי לו 'בוא נלך לאכול באיזו מסעדה טובה. איפה אתה רוצה?'. הוא אמר 'מול ים'. באנו עם שמוליק, אכלנו, עשינו לחיים עם מים. הוא אמר 'אני אוהב אתכם', 'אנחנו אוהבים אותך'. למחרת נסעתי. אפשר להגיד שנפרדנו".

גברי בנאי (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

שנה לאחר מותו של יוסי, בנאי איבד את גם פולי. "עבדנו על הצגה בתיאטרון באר שבע – הוא הביא אותי, אמר לי 'בוא, נהיה ביחד, נשתעשע'. ושם אמרתי לו: 'יש לך משהו צהוב כזה בעיניים'. הוא אמר: 'כן, יש לי משהו בכיס המרה'. הוא נותח, וכשפתחו ראו שזה כבר סרטן".

הוא סיפר לך?
"לא, ידעתי מהרופא. אחר כך היינו איתו בבית החולים, אני ושייקה. זה יחסית נגמר מהר. למה אנחנו צריכים לדבר על זה?".

כי היית מאוד קשור אליו.
"מאוד. תמיד אמרתי לאשתו: לי היה הכי הרבה זמן פולי – מלהקת הנח"ל, התרנגולים, הגשש, ועוד אחרי זה תיאטרון באר שבע. גם בשלישייה היינו יותר יחד. פולי ואני היינו יוצאים יחד לסרטים, למסעדות. שייקה היה אחר. פולי ואני היינו יותר חברים".

לפני ארבע שנים איבד גברי עוד קרוב משפחה – מאיר, בן אחיו יצחק. "שאלו אותי פעם על הבנים, דור ההמשך", הוא מספר, "ואמרתי: לא יודע מי הזמר הכי טוב, אבל מאיר כותב את השירים הכי יפים. הוא צלצל להגיד לי תודה. הוא כתב שירים יפהפיים. 'שער הרחמים', 'גשם' – 'גשם' זה משהו, קלאסיקה. כמובן, 'שירו של שפשף' – אמנם השיר חארטה, אבל...".

להיט.
"להיט. כשהוא חזר בתשובה הוא לקח את השיר מהתפילה של ראש השנה, 'לך אלי תשוקתי' – מאסטרפיס. עשינו ערב בהיכל התרבות, כל המשפחה. אני שרתי את המנגינה של 'לך אלי' כמו ששרנו בבית הכנסת, ואז אהוד נכנס. זה היה צמרמורת".

הבנאי שפספסנו

אחרי כשעה של שיחה, בנאי מתנצל שעליו לעזוב. יש לו הופעה בערב – "כולם היו בנאי", המופע המשותף לו ולבניו אורי ובועז – וצפויה לו עוד נסיעה ארוכה לשדה בוקר. "אני יותר מחמישים שנה ישן צהריים. תמיד הייתי נח לפני הופעה, קם, שותה קפה ונוסע. אני עוד רוצה 'לשים הראש'".

אתה עדיין נהנה להופיע?
"מאוד, אני גם נהנה להופיע עם הבנים שלי, אבל אני כבר עייף מנסיעות. יוסי אחי היה אומר: אומרים לך שיש הופעה בקריית שמונה – זה לא קריית שמונה, זה קריית 16, כי זה שמונה הלוך ושמונה חזור".

ואתה מופיע בערב שבת. אמא שלך לא אהבה את זה.
"לא, היינו משפחה דתית. השתדלנו לא להגיד לה, לא לעשות דווקא. היא גם לא רצתה לדעת, מה היא תעשה?".

המשפחה הדתית מתומנת הילדים שבה גדל בנאי התגוררה בשכונת מחנה יהודה שבירושלים, "בין זיכרון יוסף לשכונת הפחים", כמו בשיר שכתב עבורו יוסי ושהלחין אחיינו אהוד. גברי היה בן הזקונים של מאיר אליהו, ירקן בשוק, ובכורה מלכה, עקרת בית. "אמא שלי הייתה דתייה מאוד, וכמו הרבה אנשים בעדה היא הייתה דלת העם", הוא מספר. "חיתנו אותה בגיל 16-17".

ההורים שלך היו בני דודים.
"ממש, כמו שאורי הבן שלי יתחתן עם אורנה. אמא שלי לא ידעה קרוא וכתוב אפילו, אבל הייתה אישה מאוד חכמה. אלופה בסיפורים. לא יודע מאיפה זה בא לה. אומרים שהסבא שלי היה מספר סיפורים, שהיו באים אליו אחרי בית הכנסת".

ואבא שלך?
"אבא שלי היה תמוי, איש תם, בתורה כתוב 'יושב אוהלים'. הייתי הולך איתו המון לבית הכנסת, קם איתו לסליחות בחודש אלול בשלוש בבוקר. הוא שר יפה".

גברי בנאי (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

אחיו הגדולים למדו בבית הספר אליאנס שבשכונה, שהיה לדבריו "בית ספר איום ונורא, היו מרביצים שם. יוסי למד רק עד כיתה ו'. אמרו עליו שהוא לא שווה כלום, לא נכנס לו כלום לראש, שילך לעבוד. אז אותי שלחו לבית הכרם, לבית ספר 'נורמלי'. ביום הראשון אני יושב, עם כובע ברט, והמורה שואלת 'אתה דתי?'. אמרתי 'לא' והורדתי".

התביישת?
"רציתי להיות כמו כולם".

וכשחזרת הביתה שמת את הברט שוב?
"בהתחלה כן, אחר כך כבר לא".

למה ההורים ייעדו אותך?
"הם תמיד אמרו: תלמד מקצוע. זה מה שהיה להם בראש. מה זה מקצוע? פחח, נגר, מסגר, טייח, ירקן. אז כשבא אחי יעקב ואמר שהוא רוצה ללכת להיות שחקן בתיאטרון, הם לא ידעו מה זה המילה הזאת".

ההורים הביעו התנגדות כשהלכת להיות שחקן?
"איתי כבר לא, זה היה אבוד. רק עם יעקב. הוא נסע לתל אביב, אתה יודע מה זה? זה היה כמו לאבד בן".

ידעת מגיל צעיר שאתה רוצה לשחק?
"כשהייתי קטן הייתי מחזיק לאחים שלי את הטקסטים, לראות אם הם יודעים בעל פה. כולם אצלנו היו משחקים. חלקם לא יכלו בגלל המצב המשפחתי, כבר התחתנו, הביאו ילדים. אבל בתוך-תוכם הם רצו לשחק".

אז הפסדנו עוד כמה שחקנים במשפחת בנאי?
"אני בטוח. על יצחק (שופט בדימוס, אביהם של מאיר, אורנה ואביתר – נ"ש) אין לי ספק".

הקיבוצניקים לא ידעו איך לאכול את ה-ח' וה-ע'

בנאי נוהג לומר שאפשר לסכם אותו בחמש מילים: להקת הנח"ל, התרנגולים, הגשש החיוור. את פולי הכיר בלהקה הצבאית, שם שירתו לצד אריק איינשטיין ויהורם גאון. את שייקה, ששירת בלהקת פיקוד מרכז, הכיר במלון ביפו שבו לנו כחיילים. לאחר השחרור הצטרף בנאי ללהקת התרנגולים של נעמי פולני, משם קיבץ האמרגן אברהם דשא (פשנל) את השלישייה שהפכה לגשש החיוור. זו הייתה אמורה להיות להקת זמר עם קטעי קישור, אבל עם הזמן היא הפכה להרכב בידור עם אתנחתות מוזיקליות. בתוך ארבעה עשורים של פעילות, עשר תוכניות מקוריות וארבעה סרטים בכיכובם (לפני שהזכרנו מופעים מיוחדים, סרטים בהשתתפותם, אלבום משירי נעמי שמר ו"מים לדוד המלך"), הפכה שלישיית הגשש החיוור לאובליסק במפת הדרכים של התרבות הישראלית. "זה לא בא בקלות", אומר בנאי. "בהתחלה בכלל לא ידעו איך לאכול אותנו. העניין של ה-ע' וה-ח'. התרבותניקים מהקיבוצים באו לראות אותנו ולא לקחו".

לא צחקו?
"לא. עד שבא הדור הצעיר ואמרו 'רוצים גשש'. אז באו לפשנל והוא ביקש סכום כסף. אמרו לו: 'אבל זה רק שלושה שחקנים. הבימה באים לפה עם אוטובוס מלא שחקנים ושתי משאיות ואנחנו משלמים אותו דבר'. אז הוא אמר: 'קחו את הבימה. רוצים גשש – תשלמו'. והם לקחו שתי הצגות, וזה נהיה שש, כי באו ובאו. יכול להיות שלקחו כי פתאום נכנס השם נסים אלוני. אפילו אנחנו היינו בשוק כשפשנל אמר 'נסים אלוני'. אחד שכתב 'אכזר מכל המלך', מה לו ולזה? פשנל אמר: 'הוא יהיה טוב לנו'. והוא הקפיץ את הגשש".

גברי בנאי (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

המקפצה שבנה אלוני נקראה "סינמה גשש". לא רק שהוא כתב טקסטים שנונים שהתפקעו מרוב הברקות לשוניות; הוא גם שינה את התמהיל והקדיש מחצית מההופעה למערכונים, שרובם התכתבו עם רוח התקופה (התוכנית עלתה בעיצומה של מלחמת ששת הימים). "קפיטריה בטבריה" הבקטיאני הוא אולי המבריק שבמערכונים, אבל חביב הקהל הוא "המכונית המגויסת", שנבחר מאז פעמיים במקום השלישי ברשימת מערכוני הגשש האהובים ביותר. "'המכונית המגויסת' זה דבר מאוד מעניין", אומר בנאי, "מפני שאנשים היום לא יבינו את זה שהיו מגייסים מכוניות".

גם אני כילד לא הבנתי את זה, אבל זה לא הפריע לי כי זה פשוט מצחיק.
"גם אותי זה מצחיק. כי עשו את זה מצחיק".

במצעד שנערך ב-1992 בחרו קוראי "ידיעות אחרונות" ומאזיני רשת ג' ב"קרקר נגד קרקר" כמערכון האהוב ביותר ("הכה את המומחה", המוכר יותר כ"הצ'ופצ'יק של הקומקום", הגיע למקום השני). ב-2014 (בבחירת גולשי ynet וצופי yes) חל, כמו שאמר אדון מיוחס, מהפך: הצ'ופצ'יק עלה לפסגה ו"המוסך" זינק בעקבותיו (את כל הארבעה, אגב, כתב יוסי בנאי). כשבנאי נשאל על המערכון האהוב עליו ביותר הוא מתקשה לנקוב באחד, אבל מצליח לבחור את זה שקרוב ביותר לליבו: "שבת שלום" שכתב יוסי, שבו חכם מרדכי (פולי) ואיזק (גברי) מבקרים את מיסייה לוי (שייקה) בעל החלומות. גם הציטוט החביב עליו לקוח מאותו מערכון: "אם הטיפשות הייתה מחלה כואבת", אומר חכם מרדכי ללוי, "כל החיים היית בגבס".

"זה מערכון אווירה", אומר גברי, "פולי נהדר שם כרב הספרדי, ושייקה נהדר בתור החמור שלא מבין שום דבר. 'שהכל נהיה בדברו' – 'נכון'. בעניין הזה, שייקה ודת, זה מאה אחוז נכון. פעם לקחתי אותו לבית הכנסת. אני נותן לו ספר, מסתכל ורואה שצריך להעביר איזה 15 עמודים. הוא לא יודע מהחיים שלו, כל העניין של דת זה ממנו והלאה".

איזו דמות שעשית אתה הכי אוהב?
"האישה ב'קרקר נגד קרקר'. זה נולד משני סיפורים. אחד זה יוסי, שהתגרש, והגיע סבל שקראו לו הליקופטר. והשני זה דן שילון שהתגרש. הוא בא לקחת תמונה שלו עם קרטר, נשיא ארה"ב, וגרושתו אומרת: 'אתה לא נוגע בתמונה'. זה בא ממנו".

לפני עשרים שנה עלתה "כוסות רוח" – התוכנית האחרונה של הגשש. "אני לא חושב שכשעבדנו עליה ידענו שזו האחרונה", אומר בנאי. "בשלב מסוים החלטנו שדי, יותר טוב שנלך מאשר שיגידו 'תלכו'. יש תמיד כזה מצב שאומרים: זה לא מה שהיה פעם. זה טבעי. אני אומר: למה שזה יבוא מצד הקהל? שיבוא ממני. אני חושב שגמרנו יפה. היה גם את 'גשש ולהתראות', תוכנית מכל התוכניות שהיו. אנשים דמעו, גם אנחנו. הייתה תקופה נהדרת".

אין חרטה?
"ממש לא. אני חושב שעשינו צעד נבון. וגם קרה מה שקרה עם פולי. תאר לעצמך שהיום אנחנו חוזרים – אפילו אני הייתי נהנה, לא רק הקהל. אבל גם הייתה החלטה גורפת שלא ניקח מישהו שיחליף את פולי. היו לנו המון הצעות והחלטנו שלא".

גם מופע חד-פעמי לא על הפרק?
"לקחת מישהו אחר? זה לא יחזור. פולי יש רק אחד".

גם בשיא ההצלחה, מספר בנאי, לא חיו השלושה כמו רוקסטארים. "לא היה עניין כזה של סטוצים ובחורות – גם בלהקת הנח"ל, גם בתרנגולים וגם בגשש. היינו ביישנים כאלה, בטח פולי ואני. בחורות היו מתחילות איתנו. אני לא התחלתי עם בחורה, פחדתי".

לא נתקלת בהטרדות מיניות, כמו הסיפורים שנחשפים היום?
"לא. לא במחוזותינו".

ואיך אתה מסתכל על מה שקורה עכשיו?
"תראה, חנן גולדבלט היה איתי בלהקת הנח"ל וקצת בתרנגולים".

הופתעת כשהוא הואשם בעבירות מין?
"כן. אבל אני חושב שזה מאוד עצוב שלא נותנים לו להשתקם. כל הזמן מענישים אותו. הבן-אדם ישב שש שנים בבית סוהר, זה לא צחוק. ועוד אחד כזה, לא גדל בפשע. הוא חטא, אין ספק שהוא לא היה בסדר. אבל בין זה לבין זה שהיום הוא מחנה מכוניות... הוא שילם, אני חושב, הוא קיבל את העונש שלו".

כלפי מי מופנית הביקורת שלך?
"האנשים שאומרים 'לא יקום ולא יהיה, הוא לא ישחק, הוא לא יעלה על במה כי יש נשים'. רצו לתת לו פרנסה, שיהיה רקוויזיטור, שיסדר בגדים מאחורי הקלעים. אמרו 'לא, יש שם נשים'".

ואתה לא מקבל את זה?
"לא".

אתה מבין את הבעייתיות?
"לא מקבל. אחרי שהוא ישב שש שנים בכלא, הוא לא יעז ללחוץ יד לבחורה. זו דעתי".

גברי בנאי (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

אהוד זה דתי שאני אוהב

גברי בנאי היה יכול ליהנות בשקט מהמעמד מעטיר האהבה וחסין הביקורת של מאמי לאומי: חבר בשלושה הרכבי בידור מיתולוגיים, נצר לשושלת אמנים מפוארת, פרופיל דתי-עדתי שמתאים גם לעידן פוליטיקת הזהויות. באופן מפתיע, זה לא גורם לבנאי, כמו מרבית הקולגות שלו, להתרחק מהמוקשים שמרצפים את האקטואליה הישראלית. "אני בגיל ובמצב כלכלי שאני יכול להרשות לעצמי להגיד מה דעתי על מה שקורה במדינה", הוא אומר.

ומה קורה במדינה?
"מטריד אותי מאוד שנהיינו מדינה אלימה. לא ייתכן שמישהי רוצה לרפא אותנו ומאיימים לחסל אותה (הכוונה לד"ר שרון אלרעי-פרייס – נ"ש). איפה נשמע דבר כזה? זה הכל בגלל הכנסת. בגלל כל מיני אמסלמים שמדברים מעל בימת הכנסת בשפה של בית שימוש. וזה לא רק הוא, וזה לא רק בליכוד. זה באמת אוכל אותי. אני כבר לא מדבר על מה שהיה עם מירי רגב, שאמרה שלא יתנו תקציבים לתיאטרון. אני רוצה לראות שלא היו נותנים תקציב, שלא יהיה הבימה והקאמרי. אבל פחדו ממנה".

קראת לה "בהמה" כשמונתה לשרת התרבות (רגב הגיבה אז: "גברי בנאי ממשיך לגשש את מילותיו באפילה").
"קודם כל, לא ידעתי שמקליטים אותי. אני לא משנה את דעתי, אבל אם הייתי יודע שאני מוקלט לא הייתי אומר שהיא בהמה. בסדר, לא קרה כלום".

אז אתה מתחרט, מתנצל?
"לא, לא מתנצל".

אתה עדיין עומד מאחורי זה?
"בוודאי, כי אני חושב שהיא בהמה. אני באמת חושב ככה. אני לא מבין איך היא הייתה תת-אלוף בצבא".

אתה מתלונן על השפה של חברי הכנסת, ואז קורא למירי רגב "בהמה". זה יותר טוב?
"אני לא חבר כנסת. אני רואה בפרלמנט הבריטי, וגם חברי כנסת קודמים – השפה אחרת. אין לי בעיה להגיד שזה לא בסדר שאמרתי 'בהמה'. תמצא לי מילה אחרת למה שאני חושב שהיא".

הגשש החיוור (צילום: Moshe ShaiFlash90)
"החלטנו שעדיף שנלך מאשר שיגיד לנו ללכת". עם שייקה ופולי | צילום: Moshe ShaiFlash90

בנאי הוא איש שמאל מוצהר ובעל גאה לפעילה ("פעילה מאוד!") ב"מחסום Watch". אחרי עשור תחת שלטון נתניהו, ניכרת אצלו תחושה קלה של רווחה. "קודם כל אני מרוצה שהחליפו את ביבי", הוא אומר. "האנשים בליכוד, קצת קשה להם לעכל את זה. זה טבעי ,זה קרה גם כשלקחו את השלטון מהמערך. וגם ביבי לא מעכל".

ומה אתה חושב על ממשלת בנט?
"אני חושב שיש אנשים טובים, ואני רואה שהם משתדלים".

אמרת לפני ארבע שנים שלא תופיע מעבר לקו הירוק.
"ועמדתי בזה. אני נגד הכיבוש".

למתנחלים לא מגיעה תרבות? לא מגיע להם ליהנות מההופעה שלך?
"למה לא? אני מופיע פה, שיראו פה. אשתי נוסעת פעמיים-שלוש בשבוע לבקעה, מלווה רועים ערבים שמתנכלים להם מתנחלים. כל פעם היא אומרת לי 'בוא איתי' ואני אומר לה 'אני לא נכנס לשטחים הכבושים'. לא רוצה. גם בגשש היינו בדעה אחת שאנחנו לא מופיעים שם. פנו אלינו כמה פעמים, ופשנל אמר לא".

הייתם מזוהים פוליטית. עשיתם תשדיר למערך בבחירות 1984.
"אמרו, בעיקר הליכודניקים, שעשינו את זה בשביל כסף. זה בא משיחות שלנו בנסיעות. מדברים על זה שיש אינפלציה של 500 אחוז ומלחמת לבנון עם אלפי הרוגים. בכל מדינה מתוקנת אומרים 'צריך להחליף את השלטון'. פה, אם אתה אומר את זה, אתה עוכר ישראל. עכשיו הוציאו על מתן כהנא דין רודף. תגיד לי, זה מדינה מתוקנת? תראה את השניים האלה שנסעו לרמאללה (חסידי ברסלב שנכנסו בטעות לעיר הפלסטינית בשבוע שעבר וחולצו מניסיון לינץ' – נ"ש). לך תתעסק עם האנשים האלה שעושים דברים בשם השם".

לבנאי – שהלך בילדותו, כמו בשיר שכתב יוסי, "בנעלי שבת וכובע של ברט" – יש חשבון פתוח ונוקב עם חלקים נכבדים מהמגזר ומהממסד הדתי. "גדלתי במשפחה מאוד דתית, אבל אלה הדתיים שאני אוהב – שקמו כל בוקר לעבודה, ולפני זה הניחו תפילין והלכו לבית כנסת. לא אנשים שאמרו 'תורתם אומנותם'. הם עבדו ופרנסו משפחה של שמונה ילדים, ולא היה להם קל, אבל הם נשארו דתיים".

כמה מהאחיינים שלך חזרו לדת.
"אהוד חזר בתשובה, והוא דתי שאני אוהב – טוב, איש תם. הזמנתי אותו ביום עצמאות אחד ואמרתי לו: 'תסתכל, קניתי לך מנגל חדש, כלים חד-פעמיים, הכל בשבילך'. הוא אמר לי: 'הייתי אוכל גם ככה'".

ומה עם אביתר, שהלך רחוק יותר?
"איתו היה לי סכסוך. לפני משהו כמו עשר שנים הוא נסע לאומן בראש השנה. אמרתי לו: 'אני לא מאמין. גדלנו על משפחה, על להיות ביחד בחגים, ואתה עוזב את אשתך עם חמישה ילדים ונוסע לאומן?'. הוא אמר: 'הרב אמר שמי שנוסע בראש השנה – תהיה לו פרנסה כל השנה'. אמרתי לו: 'אז אין לי על מה לדבר איתך'".

אתם עדיין מסוכסכים?
"בכלל לא. זה היה מזמן. יש לו גם אישה נהדרת".

_OBJ

עם יצחק, האחרון מבין האחים שלך שנותר בחיים, אתה בקשר?
"אנחנו מדברים פעם-פעמיים בשבוע. הוא בירושלים, אומר 'תבוא לבקר', אבל אי אפשר לנסוע היום במדינה הזאת. היום היחידי שאפשר זה בשבת, אבל בשכונה שלו ירגמו אותי".

מי מהשבט של הבנאים יותר קרוב אליך?
"שמוליק, אולי בגלל שהוא תל אביבי. עכשיו הייתה הדלקת נרות ושמוליק הזמין את התל-אביביים. היו יובל, אריאל של יוסי – הוא קרדיולוג במחלקה של שמוליק".

סיימתם עם התרבות, עברתם להשתלט על ענף הרפואה.
"גם הבת של שמוליק, הגר, רופאה בבילינסון. כל פעם יש מישהו חדש".