ביום שישי, ה-31 באוקטובר 2008, פתח יאיר לפיד את מהדורת "אולפן שישי" בפרצוף זועף. "חדשות ערוץ 2 ו'אולפן שישי' החליטו לא לשדר הערב את הראיון המדובר עם יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה", אמר לפיד. "הייתי שותף להחלטה הזו, ואני גאה בה. ...לראיון עם יגאל עמיר אין שום חשיבות לחופש הביטוי בישראל. חופש הביטוי גם לא כולל את זה שאבא שאנס את בתו בת החמש יסביר בטלוויזיה איך הוא הרגיש... (עמיר) נותן את הראיונות האלה כחלק מקמפיין תקשורתי מתוכנן שמטרתו לתת לו לגיטימציה. ואם כלי התקשורת ימשיכו להתפתות לתרגילים שלו, בסוף תהיה לו לגיטימציה... ואם בגלל שלא שידרנו את הראיון הזה לא יהיה לנו היום רייטינג, אז שלא יהיה לנו היום רייטינג".
תוך יממה אחת, לפני שבע שנים, שידרו שתי מערכות החדשות המרכזיות בישראל, חדשות 2 וחדשות 10, פרומואים לראיון עם יגאל עמיר - וחזרו בהן. הראיונות האלה היו הראשונים והאחרונים שנעשו עם יגאל עמיר; מלבד כמה שיחות קצרות שתועדו, אף עורך לפני כן או אחרי כן לא שלח כתב להשיג ראיון מעמיק עם רוצח ראש הממשלה, ואף כתב, ככל שידוע לנו, לא הופיע פתאום במערכת עם קלטת. האנשים היחידים שהאזינו לראיונות האלה עד היום הם הכתבים, העורכים, המגישים והמנהלים בחדשות 2 ובחדשות 10, שהיו מעורבים בעשייתם והחליטו לגנוז אותם. מה יגאל עמיר אמר בראיונות האלה? האם יום אחד נקרא או נשמע ראיון כזה? למה הראיונות נגנזו? והאם בכלל צריך לראיין אותו?
"עניתי לטלפון ושמעתי 'שלום, זה יגאל עמיר'"
עורכת מהדורת החדשות של שישי בערב ישבה במשרדה כשנכנסה אליו כתבת עם טייפ ביד. הכתבת לחצה פליי. "ואז התקרבתי אליו ויריתי שלוש יריות וצעקתי, סרק סרק". "אמרתי לה 'מה? עוד פעם'", נזכרת עדי גרתי-נער, "היא השמיעה לי עוד פעם. שתיקה. דממה. אמרתי לה, 'מה זה, שלי?'", והיא ענתה לי – "זה יגאל עמיר".
מניין השנים שעברו מאז רצח רבין הוא גם מניין השנים לראיון שלא היה עם יגאל עמיר. רוב האנשים כועסים כשהם רואים תמונה של רוצח, כל רוצח, מרוחה על עמוד בעיתון, עוד לפני שהם מספיקים לחשוב על חופש הביטוי ועל זכות הציבור לדעת; ראיון עם רוצח ראש ממשלה הוא דילמה עיתונאית ומוסרית, אבל הוא גם חומר נפץ רגשי, נושא טעון כל כך שהוא מעין סדין אדום מול עיני הצופים, וגם מול רבים מהעיתונאים. בשבוע שעבר, למשל, פורסמה במגזין שאתם קוראים כתבה על דניאל מעוז, רוצח הוריו – ועוררה ביקורת קשה. אבל מי שקיבל את ההחלטה הראשונית לראיין את יגאל עמיר לא היו עורכים בכירים או טאלנטים – אלה היו עיתונאים צעירים, יחסית בתחילת דרכם. "אנחנו בכלל לא סימנו את יגאל עמיר כיעד לראיון, לגודל הבושה", אומר רביב דרוקר, הפרשן הפוליטי של ערוץ 10, שהנחה אז יחד עם עפר שלח את "שישי". "פתאום שלי באה ואמרה שיש לה שיחות עם יגאל עמיר".
שלי טפיירו היתה ב-2008 כתבת של "שישי". ככתבת שהתמקדה בעיקר בפלילים ומשפט, היא היתה בקשר עם אנשים שהיו במגע עם עמיר. היא העבירה לו דרכם את מספר הטלפון שלה, וביקשה למסור לו שהיא מבקשת שיתקשר. "במשך כמה שבועות ביקשתי, ואז זה קרה. עניתי לטלפון ושמעתי, 'שלום, זה יגאל עמיר'".
לטפיירו, היום כתבת המשפט והפלילים של ערוץ 1, שחשפה בין השאר את תיעוד חקירות חגי פליסיאן וחקירות עד המדינה בפרשת הרצח בבר נוער, יש תשובה חלקית, אישית, לשאלה למה לראיין את יגאל עמיר. "אני גדלתי בציבור הדתי לאומי", היא מספרת. "למדתי בבר אילן. כשרבין נרצח הייתי תלמידה באולפנה, ואני זוכרת גם את ההלם וגם את אות הקין. למרות שהחינוך שקיבלתי היה הכי רחוק שאפשר מהדברים האלה, הייתי הרבה זמן בתחושה שאני צריכה להתנצל. הוא לא ייצג אותי בשום דבר ובכל זאת אני נשאתי את הבושה על המעשים שלו. ראיתי בזה שליחות עיתונאית - להבין מה באמת היו המניעים שלו ומי הכשיר עבורו את השרץ הנורא הזה. אלה דברים שיכולים בעיניי למנוע את הרצח הבא".
אלה היו גם הנושאים שבהם התמקדה הכתבה. רביב דרוקר, עפר שלח ועורכת התכנית, עדי גרתי-נער (היום מנהלת דוקו ואקטואליה ב"קשת"), ערכו תחקיר מקיף ושלחו את טפיירו לסדרה של שיחות נוספות עם יגאל עמיר. "היינו נחושים לשדר ולשמוע מה הוא אומר", אומר היום דרוקר. "קבענו כמה כללים מאוד ברורים". הקווים שנקבעו היו – לא משדרים דברי הסתה, לא משדרים אמירות שיכולות לגרום האדרה לרוצח, ולא משדרים דברים פוגעניים; מתמקדים בנושאים שלגביהם עמיר לא נתן אף פעם תשובות ברורות – מי הרבנים שהכשירו את הרצח? מה הלך הרוח שהניע אותו? מה היו יחסיו עם אבישי רביב?
השיחות החשאיות עם יגאל עמיר נמשכו שבועות. אסירים לא יכולים לקבל שיחות בכלא, רק להתקשר, ולזמן מוגבל כל פעם; במשך תקופה ארוכה טפיירו קיבלה שיחות מעמיר שהתקשר מהטלפון הציבורי בכלא, הקליטה אותן, השמיעה לעורכיה, שהכינו איתה שאלות נוספות – וחיכתה לשיחה הבאה.
עמיר סיפר לטפיירו בשיחותיהם על הלבטים שלו לפני הרצח, על הקושי שלו להקריב את החיים שלו כסטודנט ופעיל פופולרי בחוגי הימין הקיצוני. "החיים שלי היו טובים", אמר, "זה לא קל לזרוק את החיים האלה". הוא תיאר איך חיכה שיקרה משהו שכביכול, בתפיסת העולם שלו, יבטל את הצורך ברצח – שהממשלה תיפול, למשל, או שביצוע הסכמי אוסלו יתעכב. הוא סיפר על שתי הזדמנויות שונות שהיו לו לרצוח את רבין, בשתיהן שינה את דעתו ברגע האחרון.
עמיר תיאר גם את ליל הרצח: איך צפה בעצרת בביתו ואז עלה על אוטובוס לתל אביב. באוטובוס הוא פגש מישהו שהכיר מנוער בית"ר, וכדי לא לעורר את חשדו הלך איתו להפגנת הנגד של הימין שהתקיימה בסמוך לעצרת השלום. באיזשהו שלב בהליכה תשומת לבו של המכר הוסחה, ועמיר ברח. "פחדתי שיעשו 1+1 ויתחילו לחפש אותי", הוא אמר.
"אני יכולה להגיד שאני מכירה את יגאל עמיר", אומרת טפיירו. "צברתי איתו שעות רבות של שיחות. ירדתי איתו לרזולוציות מאוד גבוהות, וכל הזמן הייתי ברגשות מעורבים. כל הזמן ניסיתי לעשות לעצמי רציונליזציה לראיון איתו, להזכיר לעצמי שאני מביאה ערך מוסף, ציבורית וערכית. אתה לא מסיים שיחה עם יגאל עמיר ואומר וואלה, איזה עיתונאי גדול אני. ממש לא".
איזה בן אדם הוא?
אין ספק שהוא בחור... אני לא יודעת", היא נזהרת. "אני נורא לא רוצה לעשות לו גלוריפיקציה".
"השתקה מחזקת את המכחישנים"
פרשיות מהסוג הזה הן אחת הסיבות שאנשים שונאים עיתונאים. עבור התקשורת, מעל כל אירוע חדשותי דרמטי מרחפת, מהרגע הראשון, שאלת הראיון. זוכרים את גלעד שליט, הלום ומבוהל, מתייסר באנגלית שבורה מול המראיינת המצרית שהירה אמין דקות לפני שחרורו? אז זה. חדשות 2 הדהימו את ענף התקשורת בימים הראשונים לאחר רצח רבין, כשביקשו – והשיגו - את הראיון הראשון עם לאה רבין. ראיון עם יגאל עמיר היה רק עניין של זמן. רובנו חשים זעם ובחילה במחשבה על ראיון עם יגאל עמיר. השאלה היא למה? האם תפקידה של העיתונות הוא לטפל בסיפורים האיומים ביותר? לנסות לפרק אותם ולהבין למה? אפשר בכלל? או שאין טעם בעיסוק הזה? למה בעצם לתת ליגאל עמיר במה?
הוויכוח ההוא, בין המתנגדים לתומכים בשידור הראיון עם יגאל עמיר, עוד שוכן רדום באינטרנט ובארכיונים. שני טיעונים עיקריים חזרו על עצמם: המתנגדים, כולל יאיר לפיד ורענן שקד, אמרו שהראיון נותן לגיטימציה לעמיר בכך שהוא מאפשר לו להשתתף בשיח הציבורי, במקום שיוקע ממנו. חלקם הזהירו ממדרון חלקלק – היום הוא מתראיין ומחר הוא יקבל חנינה.
"ראיון הוא לא גיבוי למעשה בשום צורה, אומר ראודור בנזימן, מנכ"ל חדשות 10 בתקופה. גם גרתי-נער מדגישה: "לראיין אותו זה לא לתת לו פתחון פה כדי להתנקות. אני לא מוציאה אותו נקי. מי שישמע ראיון איתו לא יזדעזע מהרצח פחות, אלא יותר. האמירה 'אתם מאדירים' היא אמירה פשטנית. אומרים, 'אתם הופכים כל ילד לרצות להיות רוצח'. למה? האיש הזה בכלא היום. אני לא בטוחה שילד שרואה רוצח שיושב בכלא רוצה להיות כזה".
בפוסט שכתב רביב דרוקר בבלוג שלו אחרי הפרשה הוא ציין – "אני לגמרי שותף לתחושת החשש מפני תופעת 'המדרון החלקלק'. 'נתנו לו להתחתן, נתנו לו להוליד ילד, עכשיו נותנים לו להתראיין ואחר כך ישחררו אותו'. אז זהו, שלא. אין שום חיבור אוטומטי בין הדברים. העובדה שגרסתו תישמע לא אמורה לקדם בסנטימטר את שחרורו. אני חושב שהוא צריך להירקב עד סוף חייו בכלא, אבל דעתי ממש לא משנה, כי יש חוק מיוחד שמונע אפילו את חנינתו".
לא כך אנחנו רוצים לזכור את הרוצח
החלק המקומם ביותר - ואולי הסיבה העמוקה לרתיעה מפני ראיון עם רוצח ראש הממשלה – הוא מה אנחנו נשמע כשנראיין אותו. זאת העובדה הבסיסית שכשמראיינים מישהו, כשמקשיבים לסיפור מנקודת התצפית שלו, נאלצים לראות אותו כבן אדם. יצור פסיכולוגי, עם מניעים ורצונות ותקוות ומחשבות ורגשות. לא רק מכונה אכזרית שגדעה ברגע חיים והסיטה את ההיסטוריה ממסלולה. יש לו גם תכונות אישיות אחרות, רגילות, יומיומיות, שלא קשורות למעשה הנורא שעשה. והחלק הזה בלתי נסבל עבורנו.
ואכן, האנשים שהאזינו לקלטות בשתי מערכות החדשות חזרו כולם על אותם תיאורים: עמיר הוא איש אינטליגנטי, מנומק, בעל ידע כללי רחב, תפיסת עולם מגובשת – והוא גם מנומס מאוד. לא כך אנחנו רוצים לזכור את רוצח רבין, זה מכאיב מדי. ובכל זאת. "זה מישהו שמציג אידיאולוגיה סדורה - למה שווה לו להקריב את חייו כדי למנוע תהליך מדיני מסוים", מספר דרוקר. "לא פסיכופת, לא שקרן פתולוגי, לא מפלצת", מדגישה גרתי-נער. "אני גיליתי שהוא איש. הוא פשוט בן אדם. הוא איש שנולד כשאר האנשים בארץ והסביבה שלו אפשרה לו את הדבר הזה, הרעילה אותו ושטפה לו את המוח. אם נבין את זה, נוכל אולי למנוע את הרצח הבא".
בסך הכל התקיימו כעשר שיחות, וההקלטות של כולן ארכו כחמש שעות. "הרגשנו שזה מסמך היסטורי", אומרת גרתי-נער. הכותרת המרכזית של הראיון הזה, בעיני אנשי חדשות 10, היתה שעמיר סותם את הגולל על תאוריות הקונספירציה: בהקלטות הוא אומר שהוא פעל לבד, שאף אחד לא שלח אותו. בנושא ההסתה אמר עמיר שלא קיבל היתר מאף רב, וגם לא ביקש היתר כזה. כשנשאל מי השפיע עליו הוא ענה - "שרון, רפול, כל ה... גנדי, כל אלה שמבינים בצבא, שאמרו שזה יביא אסון ההסכם הזה. לא צריך רב בשביל זה. אין פה עניין של רב. יש הלכות שכמו ב'שולחן ערוך'. אני רואה שכל המומחים הצבאיים הכי גדולים אמרו שזה מוביל לאסון". עמיר סיפר בראיון שהכיר את אבישי רביב, אבל לא שיתף אותו בתכנית לרצוח ולא סמך עליו. וכמובן – הוא לא מתחרט.
"חבר שלי התחתן עם הבת של הרב לאו", סיפר הרוצח. "רבין בא לשם בתור אחד המוזמנים. הוא ישב שם ליד השולחן ורק מאבטח אחד היה לידו. אם הייתי בא ללחוץ לו את היד, הייתי יכול בקלות לירות בו אם הייתי רוצה. הסתובבתי שם והייתי בפנים עם אקדח אבל לא עשיתי את זה. ברור שאז יכולתי לעשות את זה, כי אז עוד לא הגיע הזמן. זה היה ממש בהתחלה. ראיתי שזה כזה פשוט. אמרתי לעצמי: 'עוד כמה שנים אני אצטער שלא עשיתי את זה'. משהו כזה".
באותה תקופה, בשנת 2008, עמיר ניסה כנראה להשיג הכרה ותשומת לב. הוא רצה להתראיין, נענה וחיפש הזדמנויות ליצור קשר עם עיתונאים ולהופיע בתקשורת. גם לעורכי מהדורת החדשות של ערוץ 2 הגיעו באותה שנה הקלטות של יגאל עמיר. על ההישג היה חתום יניב הלפגוט, כתב ערוץ 2 וכיום עורך חדשות 2 באינטרנט. גם הלפגוט, כמו טפיירו, לא נשלח על ידי עורכיו להביא ראיון עם יגאל עמיר, אלא יזם את המהלך בעצמו. על פי כמה מקורות הוא לא ראיין את עמיר בעצמו, אלא השיג הקלטה של שתי שיחות איתו שערך גורם שלישי. לפי פרסומים אחרים עמיר התקשר לאשתו, לריסה טרימבובלר, מטלפון נייד שניתן לו למטרה זו, ובביתה חיכה הלפגוט ושוחח עמו.
גם בשיחות האלה עמיר הפריך את תאוריות הקונספירציה, אמר שהוא פעל על דעת עצמו, שלא הושפע מרבנים – ושהוא לא מתחרט. "פרס עבר לידי לפני כן, שני מטר ממני", שחזר עמיר בהקלטה. "פעמיים הוא עבר לידי. ולא ידעתי שאני אוכל עם רבין. למרות שפרס הוא זה שהניע את התהליך. זה לא עניין אישי. זה לא עניין של שנאה. אם אני הייתי רוצה לעצור, הייתי עושה את זה עם פרס. לא היה עוצר כלום. אם אתה רוצה לדעת, ברור שלקחו את רבין בתור בובה והשתמשו בו... הם ידעו שבלי רבין, 'מר ביטחון', כאילו, אי אפשר לעשות את זה. ולכן מה שקרה עם פרס, אחרי שרבין הלך, אז פרס לא יכול היה לעשות כלום. כי לא הייתה לו לגיטימציה. אין לו את הסמכות. לכן הוא חיכה לבחירות. הוא הקדים את הבחירות. אתה מבין? למה הוא הקדים את הבחירות? כי הוא ידע שהוא צריך לקבל לגיטימציה. רבין יכול היה לעשות את הכל, יכול היה למסור את הכל". כשעורכיו של הלפגוט בחברת החדשות של ערוץ 2 קיבלו את הקלטות גם הם קיימו דיון בנושא, אבל בניגוד לעורכי חדשות 10 – שם הוחלט שלא לשדר.
בינתיים, ב"שישי" החליטו לפתוח את הסוגיה בפני בכירי ערוץ 10. "התחושה שלנו היתה שזה מסוג ההחלטות של ערוץ שלם", אומר דרוקר. תמלולים של השיחות נשלחו לבכירי הערוץ: מנכ"ל החדשות בנזימן והסמנכ"ל אורי רוזן (כיום מנכ"ל מאקו), וכן למוטי קירשנבאום, ירון לונדון, עפר שלח ואושרת קוטלר. ביום שלישי ה-28 באוקטובר התקיים דיון סוער בערוץ. כולם נרתעו בהתחלה מהרעיון, אבל אחר כך השתכנעו. "התקבלה החלטה די חד משמעית שהולכים על זה", אומר דרוקר. המטרה היתה לשדר בשישי באותו שבוע. שוב הודגשו הגבולות – לא לספר שום דבר שעלול ליצור אמפתיה עם הרוצח, כמו חייו הקשים בכלא. הוחלט גם לראיין מרואיינים נוספים, שיעמדו על אי דיוקים בדבריו של עמיר וימקמו אותם בהקשר.
למשימת העריכה לוהק ישראל רוזנר, היום כתב "המקור". רוזנר נכנס לעבודת עריכה אינטנסיבית, והפך את ההקלטות לכתבה בת 18 דקות. "היה מאוד מעניין להקשיב לזה", אומר רוזנר. "זה היה מאתגר ומקומם. אני זוכר שעניין אותי לשמוע שעמיר, שבא מבית חרד"לי, אמר שהוא מעריך את החרדים כי הם לוקחים דברים עד הסוף. תפסתי כמה אי דיוקים אצלו. בהתחלה היו לי התלבטויות, אבל חשבתי שנכון שישמעו את זה, שזה חלק מחשבון הנפש של החברה הישראלית על הרצח. יש נטייה לפעמים לבני אדם לא לעסוק בחומרים כי הם כואבים מדי, ואחרי כמה שנים נכון כן לעסוק בהם, לפענח אותם יותר לעומק. צריך להסתכל על האירוע הזה בכלים היסטוריים, להבין את המניעים והטיעונים. היום אנחנו יודעים שחלק גדול מהאוכלוסיה לא מאמינים שעמיר הוא זה שרצח. ההיסטוריה צוחקת עלינו בדברים האלה".
ביום חמישי, ב-30 באוקטובר, נפתחה מהדורת החדשות של ערוץ 10 בהכרזה על הראיון עם יגאל עמיר. רביב דרוקר הציג הצצה ממנו, וסיפר על השידור המלא למחרת, ב"שישי". במהלך אותה הצצה (או על פי גרסה אחרת: בימים שקדמו לה) פתחו מחדש את הדיון בחדשות 2 והחליטו כן לשדר את הקלטות שנגנזו בעבר. רבע שעה מאוחר יותר אודי סגל כבר הציג קטע מהקלטות של יניב הלפגוט, והבטיח שהכתבה המלאה תשודר גם היא למחרת, ב"אולפן שישי". ואז פרצה מהומת אלוהים.
"אחד מבעלי המניות של ערוץ 10 איים שאם נשדר הוא יפסיק להכניס כסף"
"יצאתי מהערוץ וקיבלתי עשרות שיחות טלפון", אומרת טפיירו. "מקולגות, מעיתונאים, חברים, אפילו אנשים שאני לא מכירה". למחרת, הראיון הופיע בשערי כל העיתונים. "הראיון והסערה", הייתה הכותרת במעריב ביום שישי, ומתחתיה נכתב - "בזה אחר זה פרסמו ערוצי הטלוויזיה שיחות מוקלטות עם הרוצח מתאו". בעמוד השני של העיתון נכתב "ראיון הבלהות". הכותרת בשער ידיעות הייתה "שערוריית יגאל עמיר", ותחתיה: "נתנו לרוצחו של רבין לשבת בכלא בלי מצלמות. נתנו לו להתחתן. נתנו לו להוליד ילד. נתנו לו לדבר בטלפון בלי פיקוח. ועכשיו הוא מעניק ראיונות לטלוויזיות. איפה זה ייגמר?". בטור דעה כתב רענן שקד: "אל תצפו בזה. אם אתם מסוגלים, אל תצפו בזה. אין ליגאל עמיר מה להגיד לעיתונות או לכם. את מה שהיה לו להגיד, יגאל עמיר אמר ב־4 בנובמבר 95'. הוא אמר את זה בקול רם וברור שהרעיד מדינה שלמה". כל עמוד 6 הוקדש לראיון, תחת הכותרת "תראו מי מדבר". הכתבה בדקה איך קרה המחדל בשב"ס והתאפשר לעמיר להתראיין, ולצידה הודפסו גרף של השיפור בתנאי הכליאה של עמיר לפי שנים, ואפילו תמלול של מערכון החמישיה הקאמרית, "בעוד 20 שנה אני אקבל חנינה".
"לא היה שום דבר שהכין אותי לזה", אומרת טפיירו. "לא לעוצמת התגובות ולא לטון שלהן. זה היה מאוד דרמטי עבורי לראות את הכותרות בעיתונים מדברות על ראיון שאני ערכתי. הייתי בת 27, אולי לא כתבת ירוקה לגמרי, אבל בטח לא מהבכירות במערכת, וקיבלתי חשיפה בנושא מאוד נפיץ. משפחת רבין נפגעה מאוד, ואני בעקיפין הייתי זו שגרמה לכאב הזה עבורם. זה שלקחתי חלק בפצע המדמם הזה עשה לי מאוד רע". בני משפחת רבין העדיפו שלא להגיב לכתבה.
מלבד משפחת רבין, מתנגד נמרץ נוסף היה ראש הממשלה אהוד אולמרט. הוא פנה ליו"ר הרשות השנייה וביקש ממנה לעצור את השידור. יו"ר הרשות נורית דאבוש פנתה ליו"ר דירקטוריון חדשות 10 וביקשה לא לשדר. "הבנתי כמובן שאני הולך לקרב, ושיופעלו לחצים מאוד גדולים", אומר מנכ"ל חדשות 10 אז, ראודור בנזימן. "התעסקתי כל היום בהסברים לאנשי הדירקטוריון וגם לאנשי הרשות השניה. הלכתי היסטורית והבאתי דוגמאות, כולל ראיון עם סירחאן סירחאן, רוצח הסנאטור בובי קנדי, ראיון שהתקיים בכלא שש שנים אחרי הרצח. אני מבין את סערת הנפש אבל בשביל זה קיימת עיתונות בעיניי, כדי להתגבר על סערת הנפש ולחשוב באופן מפוכח וקר רוח".
גם חברי כנסת ממפלגת העבודה וממרצ וארגון "שלום עכשיו" התנגדו לשידור. נשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר, המליצה לערוצים לשדר כתוביות בלבד, בלי להשמיע את קולו של עמיר. פורסם כי בערוץ 2, מנכ"ל רשת יוחנן צנגן התקשר ליו"ר דירקטוריון חדשות 2 וביקש ממנו לא לשדר. בשב"ס הסבירו במבוכה כי עמיר קיבל טלפון כדי להתקשר לאשתו בלבד, וניצל את ההטבה הזאת כדי להתראיין, והעבירו אותו עוד באותו לילה לבידוד בכלא לאסירים בטחוניים בדרום.
והיה עוד מתנגד זועם במיוחד: הציבור. אפשר עדיין למצוא ברשת פוסטים זועמים מבלוגים שנכתבו באותו יום: "אל תצפו בראיון עם יגאל עמיר!", קרא אחד מהם. "צפו בערוץ 1, או בכל ערוץ אחר, אך לא בשני הערוצים הללו. אל תהיו משתפי פעולה ברצח". גם הטוקבקים לידיעות באתרי החדשות על הראיון תקפו: "הרייטינג מעל לכל, הפרסומות מעל לכל", "הערב כולנו ערוץ 1", "חרם צרכנים ילמד אותם שיעור יקר", "בשם המרדף המטורף אחרי הרייטינג אתם חושבים שמותר לכם הכל?" למערכת הלחצים הציבוריים והפוליטיים על ערוץ 2 התווסף עוד מתנגד: מגיש אולפן שישי, יאיר לפיד, שהודיע לעורכים שלו שהוא לא משדר ראיון עם רוצח ראש הממשלה, ושאם יוחלט לשדר – הוא פשוט לא יגיע לאולפן. בשישי בצהריים, כשהחומרים היו בחדר עריכה, החליט מנכ"ל חדשות 2, אבי וייס לא לשדר את הראיון, וידיעה בנושא פורסמה באתרי החדשות (בחדשות 2 סירבו לבקשותינו להתראיין לכתבה ומסרו בתגובה: "הכתבה רצופה סילופים ואי דיוקים קשים").
משערוץ 2 שינה את דעתו, והצטייר כמי שקיבל החלטה עקרונית גם במחיר של הפסד רייטינג - המאבק של ערוץ 10 נעשה קשה עוד יותר. גם שם, היה בסופו של דבר מי שהתקשר וחרץ את העניין סופית. "אחד מבעלי המניות של ערוץ 10 איים עליי שאם אני אשדר הוא יפסיק להכניס כסף, והערוץ יתמוטט תוך חודש", אומר בנזימן. "האיום היה מפורש. נאלצתי לחשב את צעדיי ולהגיד שאי אפשר לשדר את זה, לצערי הגדול" (שמו של בעל המניות שמור במערכת והוא בחר שלא להגיב).
"כולם היו עם פנים אפורות בשק", נזכר דרוקר. "ראודור הרגיש מאוד לא נוח, הוא חשש שנעשה צעד קיצוני, שנתפטר. הוא לא אמר לנו את זה אבל ראיתי על הפנים שלו".
"עבדתי ועבדתי ועבדתי, נכנסנו כבר לעריכה סופית", נזכר ישראל רוזנר, "וביום שישי בצהריים באו ואמרו שאני יכול לחזור הביתה ושזה לא ישודר. זה היה מתסכל נורא". צוות שישי החליט, כמעין מחאה קטנה, לא להרים כתבה אחרת במקום, ולקצר את המהדורה ב-18 דקות.
"אני חושבת שאולי הרגשתי גם הקלה", אומרת שלי טפיירו. "אם כשחשפתי את הסיפור של גואל רצון, למשל, הרגשתי שאני מצילה נפשות, פה לא הרגשתי ככה. כשיש לך הישג עיתונאי אתה מרגיש חדווה, וסיפוק, שמחה. כאן לא היה שום דבר מהתחושות האלה".
"אנחנו צריכים לדבר איתו אם אנחנו רוצים לדעת מה קרה שם"
מאז אותה יממה משוגעת שבה הודיעו על שידור הראיון עם רוצח רבין ואז גנזו אותו, לא עלה הנושא לדיון ציבורי מחודש. האם צריך בכלל, עקרונית, לשנות את הסטטוס קוו הרגיש הזה? "חששו שהראיון יצור גלוריפיקציה של יגאל עמיר, אבל השתקה גורמת לגלוריפיקציה", אומר בנזימן, על רקע הסקר שפורסם ביום שני, לפיו 55 אחוז מהציבור הדתי מאמינים שלא יגאל עמיר הוא זה שרצח. "השתקה משחקת לטובת המכחישנים". גם עורך הכתבה ישראל רוזנר אומר, "יכול להיות שאם היינו שומעים את עמיר היינו מזהים מוקדם יותר מגמות שהיום אנחנו רואים בישראל".
הטיעון המרכזי של התומכים בשידור הוא רדיפת האמת – צריך לסתום את האף, להיזהר באמת מהאדרה, ולראיין במטרה לגלות כל פרט שאפשר. "למרות הסלידה ממנו, האמת ההיסטורית בידיו של יגאל עמיר", אומרת עדי גרתי-נער. "הסיפור הוא בידיו. אנחנו צריכים לדבר איתו אם אנחנו רוצים לדעת מה קרה שם – איך הוא התחמק? מי סייע לו? מי הסית אותו? מי היו הרבנים שהוא הושפע מהם? כל האמת".
הטענה הציבורית היתה שנותנים פתחון פה לרוצח בשביל הרייטינג.
"אם היינו משדרים את זה הרייטינג שלנו היה נפגע. היו כועסים עלינו ומחרימים אותנו".
האם הראיון עם יגאל עמיר יהיה תמיד הראיון שלא היה? או שהציבור הישראלי יהיה בשל, יום אחד, לשמוע או לקרוא ראיון כזה? "אין לי ספק שייצא ראיון שלו, הקלטה שלו וטקסט שלו וביוגרפיה עליו", אומר דרוקר. "ברור שזה יקרה ושהוא תמיד ירתק אנשים וילכוד את דמיונם. עד היום מתעסקים במתנקש של קנדי ובמתנקש של המתנקש של קנדי".
"אני מקווה מאוד שהראיון איתו יגיע לפני שהוא יכתוב ספר", אומרת גרתי, "ושזה יהיה ראיון קשה ונוקב. כי בסוף הוא יכתוב ספר, ואנשים יקראו אותו, ואיזה ערך יש לזה? בספר אתה יכול לספר את הסיפור שלך באופן חד צדדי ובלי אף שאלה.
"כשערכתי את שישי הייתה אמורה להיחתם עסקת שליט הראשונה, עסקה שבסופו של דבר נפלה, והיו צריכים להשתחרר אסירים. קיבלנו מאורנה בן-דור חומרים שצילם מישהו בתוך כלא בטחוני של האסירים שאמורים להשתחרר. הם תיארו את הפיגועים שהם עשו, צעד אחר צעד, וראו אותם שמחים על הפיגועים, מספרים איך הם יותר ויותר שמחו ככל שעלה מספר ההרוגים, ואומרים שהם יחזרו לפגע כשהם ישוחררו. זו האמת. אלה האסירים וזה מה שיקרה כשהם ישוחררו. נעם שליט ממש התחנן ובכה שלא נשדר את זה. הוא אמר לי – 'את תשאירי את הבן שלי בשבי. בגללך לא תהיה עסקה'".
מה עשיתם?
"אני הייתי בעד העסקה. אבל מבחינה עיתונאית – הציבור צריך לדעת. אני לא אצנזר לכם מידע שהגיע אליי. הכנסנו שם גם את הצד של נעם, הבאנו תמונה מאוזנת וערכנו דיון באולפן - אבל החומרים הם החומרים.
"כשעמדנו לשדר את הראיון עם יגאל עמיר המשפחה שלי כעסה עליי, ההורים שלי, החברים שלי כעסו עליי. אבל אני לא יכולה להראות רק צד אחד. בשנים האחרונות ראינו שכשהעיתונות לא אותנטית, וכשהיא מנסה להסתיר, או לאתרג, זה פועל לרעתה. הציבור הדתי, למשל, מאוד כועס עלינו בשנים האחרונות. הם חלק מהותי מהחברה שלנו ושנים התקשורת לא נתנה להם פתחון פה והם כועסים. זה מתפוצץ לנו בפנים".