הטלפון הסלולרי של ארז ביטון מצלצל. על הקו מפיק של הסרט "מפריח היונים". הוא מבקש שיכניסו את הספר לתכנית הלימודים. "אלי עמיר הולך נגד הדוח", ביטון מרים את קולו ועונה בכעס. "הוא דיבר אצל רזי ברקאי וכדרכו ניסה להתחנף לכל העולם. שיפסיקו להתחנף לאשכנזים. אני אוהב את הסרט. כשנגיע לאפשרות שאפשר להוסיף, נוסיף".
ככה זה כל השבוע. מאז שביטון, ראש הוועדה להעצמת מורשת יהדות המזרח וספרד במערכת החינוך, הגיש בחגיגיות את הדוח לשר החינוך נפתלי בנט. "את לא מבינה איזה טלפונים ואיזה סמסים אני מקבל", הוא אומר. "'נכון שהספר שלי ראוי ובטעות לא הכנסתם אותו?'. 'למה הכנסתם את ההוא ולא אותי'? אפילו בקשות ישירות, 'תכניסו אותי'. זה מצחיק ועצוב ביחד".
עבור ביטון זו כנראה היצירה הכי חשובה שהוציא תחת ידיו. כזו שעוסקת בתיקון החברה הישראלית. אבל יותר מהכל, הוא נפגע מחבריו לדרך שיורים בתוך הנגמ"ש, יוצרים מזרחים, סופרים ומשוררים, שהתבטאו בפומבי נגד הדוח. משעה שעשו זאת, ביטון מתקשה להפריד בינם לבין יצירתם. "שמעתי את כל הביקורות, את כל מי שמדבר", הוא מודה. "הלוואי שיממשו את מה שאנחנו כרגע מציעים. גם זה מתקבל בהרבה ביקורת, מאבק וחוסר נכונות".
"השמידו מאה אלף יהודים מיוון ושליין צוחק שהמצאנו שואה"
כבר מזמן לא היה דוח שגרם לסערה כזאת, עורר עוצמת רגשות כזו, חילק את הציבור לבעד ונגד, וגם הביא לשרשרת אפטרשוקים מרשימה. חמישה חודשים, מאה חוקרים, עשרה צוותים ותקציב ייעודי ענק של 1.25 מיליארד שקל, אלו המספרים שאיתם יצאה לדרך ועדת ביטון. התוצאה: 360 עמודים שלא משאירים אבן לא הפוכה, ובכוחם לנער את מערכת החינוך. המסקנות העיקריות: תוקם פקולטה חדשה ללימודי יהדות המזרח; החוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות ובמכללות ירכיבו תוכנית לימודים ששליש ממנה עוסקת בפזורה הספרדית-מזרחית; יוקם מוזיאון למורשת יהדות המזרח; שירים של משוררים מזרחיים יילמדו בגנים; תלמידי התיכון יערכו מסעות שורשים בארצות הבלקן והמגרב; ועוד ועוד. מדורי הדעות באתרים ובעיתונים נחרכו מעצבים. במכה אחת הפצע נפתח והמדינה סערה.
צפית שהתגובה הציבורית תהיה כל כך קשה ואמוציונלית?
"לא חשבתי שתהיה כזו מהומה", אומר ביטון. "חשבתי שהדוח יתקבל באצילות נפש, במחשבה עמוקה. שיעריכו את העבודה הקשה והמעמיקה שנעשתה. במקום זה, נפתחה תיבת פנדורה של צרעות ודעות קדומות. מזרחיים שהגיעו לעמדות מפתח מתנערים מהדוח. זה מאוד כואב לי. זה כאב לשמוע אנשי תקשורת מזרחים שעומדים כשופרות של אשכנזים. אלה אנשים שהגיעו למה שהגיעו על ידי ביטול עצמי טוטלי, על ידי הכחשת שורשים, או שאולי שכשאתה מגיעה לעמדה בכירה המצב שלך כבר נהיה נוח, אז למה להיאבק בשביל אחרים?".
ההמלצה שמשכה הכי הרבה תשומת לב הייתה לשלב בטיולים של בתי הספר עלייה לקברי צדיקים. זה עורר מהומת אלוהים וקלחת של סטריאוטיפים, דעות קדומות וגזענות.
"ממש נטפלו לקברי הצדיקים. זה מאוד פגע בי. לקחו המלצה קטנה והפכו אותה למרכזית. לא דיברנו על קברי צדיקים, דיברנו על ביקורים באתרי מורשת. אם היינו מורידים את המילה צדיקים, ואומרים קברי הוגי דעות, זה בסדר? כולנו מבקרים בקברים של הוגי דעות. בקבר של פרויד ושל איינשטיין, בקבר של רחל בכנרת ושל נעמי שמר. אלא שקברי צדיקים נתפס כמזרחי פרימיטיבי. יש פה חוסר נכונות לקרוא את הדוח לעומק, ולהבין שרצינו לחבר את היסוד המזרחי לתוך הנרטיב הישראלי. אי אפשר להשאיר יותר את המזרחים מחוץ לאתוס. לא די לי שאשכנזים אוהבים את החומוס והבורקס ואת הקוסקוס. אני רוצה שאשכנזי ילמד משהו מהשירה המזרחית ומההיסטוריה של יהדות המזרח. בואו נבנה תרבות ישראלית חדשה שיש בה גם אלמנטים של יהדות המזרח, אותה יהדות שכל השנים נחשבה לתרבות פחותה, בלתי רלוונטית ואנכרוניסטית".
בעקבות ההמלצה הזו, גידי אורשר כתב את הפוסט על "היללנים המזרחים".
"זה היה בשבילי צער גדול. כי במקום לקבל את דוח ביטון כאפשרות לשיח חדש, אמיתי וכן, יש השתלחות כזו שסוגרת שיח. אבל דברים כאלה כבר לא מעליבים אותי. אם לא יקשיבו לדוח הזה, בשנים הבאות התמונה תהיה יותר קשה. כי ההתבצרות של אשכנזים מצד אחד ומזרחים מצד שני, תהיה כבר כל כך קשה, שלא יהיה חיבור. דוח ביטון פותח ומנקה את המוגלה ביחסים בין אשכנזים למזרחיים".
ליאור שליין השמיע ב"גב האומה" ביקורת קשה מאוד. הוא אמר שהוועדה ניסתה לייצר סימטריה בין ההיסטוריה היהודית אשכנזית להיסטוריה המזרחית: חסידות, פוגרומים, התעוררות לאומית, שואה, ציונות. הוא גם אמר שהועדה מנסה לייצר מקבילה מזרחית להרצל בדמויותיהם של הרבנים יהודה ביבאס ויהודה אלקלעי.
"אף אחד לא משווה שואה מול שואה, או פוגרום מול שואה", ביטון מתלהט. "אין ספק שמזרח אירופה עלתה בלהבות של הצורר הנאצי. אין אח ורע לקטסטרופה הזו. אבל יש גם יהודים אחרים שעברו את הדבר הזה. אם בתוכנית הלימודים היה פרק על שואת יהודי יוון, הצעיר הזה לא היה אומר שהדמעות על שואת יהודי המזרח באו מפלפל חריף. באיזה רשות שליין לוקח את השואה כקלף מיקוח בדיון התרבותי? הדוח לא בא להשוות תרומה מול תרומה, או להגיד שיהדות המזרח שווה יותר מתרומת הרצל. הרצל מקובל עלינו כחוזה המדינה וכפורץ דרך ראשון, אבל אני רוצה שיבינו שאנחנו רוצים את החלק שלנו בתוך החזון הציוני. יהודה ביבאס ויהודה אלקלעי דיברו על ציונות עוד לפני הרצל. תלמדו שהיה גם דבר כזה וכזה. מה, היסטוריה רק בצבע שלכם? למה להסתיר את ההיסטוריה, את החלק המזרחי בתוך ההיסטוריה?".
אתם דורשים בדוח שחמישים אחוז מחברי המועצה להשכלה גבוהה יהיו מזרחיים, ושחברי הוועדות האמונות על תוכנית הלימודים במשרד החינוך יהיו ממוצא מזרחי. זה לא שעתוק של השפה הגזענית שבודקת מוצא וצבע?
"לפני שביקשנו חמישים-חמישים הסתכלנו על ההרכב של המל"ג וראינו שאין אפילו מזרחי אחד. מה, אין פרופסור מזרחי אחד ראוי? הלכנו לוועדות מקצוע שקובעות תוכניות לימודים בספרות, אין מזרחי אחד. זה נורמלי? זה לא נורמלי. אז הצענו להכניס כמה מזרחים. ספר אזרחות בן 500 עמודים ויש בו אולי חמש שורות על הוויה מזרחית בארץ, זה הגיוני? לא, זה לא הגיוני. צריך לעדכן פה את השיח. הנה, הצלחתי לאסוף סביבי חברי אקדמיה ראויים ומזרחים: פרופסור חיים סעדון, רקטור האוניברסיטה הפתוחה, הוא ראוי? ראוי. פרופסור אהרון ממן, סגן נשיא האקדמיה ללשון, ראוי? ראוי. פרופסור חביבה פדיה, בכירה שבבכירות".
הכל טוב ויפה, אבל יישום ההמלצות יקר מאוד. יותר ממיליארד שקל.
"זה לא כזה הרבה. יש פרויקטים הרבה יותר יקרים. תקציב משרד החינוך עומד על 45 מיליארד שקל בשנה".
"אל תשאלי אותי על ביבי ועל מירי רגב"
ביטון בן ה-75 הוא משורר עתיר זכויות. הוא נחשב למשורר המזרחי החשוב והמשפיע ביותר מזה עשרות שנים. לאחרונה בני הגלגול החדש של שירת המחאה המזרחית, משוררי ערספואטיקה, הכתירו אותו לאביהם הרוחני. הוא זכה בפרסים נחשבים כמו פרס עמיחי ופרס ביאליק, אבל הפרס החשוב ביותר שהוענק לו היה פרס ישראל לספרות ושירה עברית, לפני פחות משנתיים.
ספק אם ביטון של לפני חמש או עשר שנים, איש שמאל מובהק, מתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה ב-1999, ויו"ר אגודת הסופרים בשנים שהייתה גוף מפא"יניקי באופיה, היה מזהה את ביטון של היום. ממשורר שכותב על שבר הגירה שיצר ממסד אטום, לאיש שמחובק על ידי הממסד ולא סתם הממסד, אלא על ידי נסיכי הימין. ביטון, בתמורה, מסרב לענות על שאלות שעלולות לקחת אותו מחיקו החמים של הקונצנזוס. "אל תשאלי אותי על ביבי ומירי רגב", הוא דורש כשאני שואלת אותו אם הוא מסכים עם מה שרגב כתבה על פרפורי הגסיסה של האליטות הישנות בתגובה לפוסט של מבקר הקולנוע גידי אורשר. גם בסוגיית ילדי תימן והבלקן הוא עונה בזהירות מופלגת: "גם אני הייתי רוצה לדעת מה היה שם, כי אין לי מושג".
ביטון כל כך רוצה להיות ממלכתי בסיבוב הזה, שכשאני שואלת אותו על מלחמת השרים בתרבות, בנט והספר "גדר חיה", מירי רגב והתנגחויותיה עם יוצרים, הוא מודיע לי באחת שהוא צריך ללכת, יש לו צילומים. הוא קם והולך. כמה דקות אחר כך, בדרך החוצה, אני רואה את ביטון ואת אשתו יושבים ליד החלון, רחל משקיפה אל הים והשניים מפטפטים בנחת.
איך נוצר הקשר עם בנט?
"לפני כחמישה חודשים צלצל אלי עופר האן, העוזר של בנט, ושאל אותי אם אני מוכן להקים ועדה שתעסוק בהעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח. מיד עניתי כן".
אתה מפתיע אותי. אפילו לא לקחת כמה שעות למחשבה על העניין, לוודא שלא עושים סיבוב, הון פוליטי, על הסיפור המזרחי?
"לא עניין אותי מה הרווחים הפוליטיים שבנט יגרוף מהקמת ועדה כזו. נניח שמחר בנט יעזוב את הממשלה, הדוח לא קיים? אין לו משמעות? בוודאי שכן. זה דוח עם אצבע מורה לכיוון הנכון של ישראל. אני בטוח שכל אדם שבנט היה פונה אליו, היה לוקח את זה בשתי ידיים. שאלתי חברים, שמאלנים קיצוניים, אם בנט היה פונה, היית לוקח את התפקיד? ענו לי, 'אין ספק'. איש שמאל שלא יכול להריח את בנט אמר לי שמדובר בדוח בעל משמעות היסטורית והוא היה לוקח את זה על עצמו".
גם לא שאלת את עצמך לרגע מה לסטארטאפיסט מרעננה לפריפריות חברתיות ותרבותיות שהודרו כל השנים מהסיפור הישראלי?
"כשנפגשתי עם בנט הוא אמר לי, 'אני עד גיל 18 לא ידעתי שיש דבר כזה יהודים מזרחים. התפילות הן תפילות אשכנזיות. בתקשורת נתקלים רק באשכנזים. הגיע הזמן שנלמד את כל הסיפור של עם ישראל, ולא רק את הסיפור של יהדות אשכנז'".
אבל הברית עם הימין, ואולי גם המעמד והעוצמה הפתאומיים, הרעידו את מערכת היחסים של ביטון עם הבייס שלו, עם היוצרים והחוקרים המזרחים שהיו כל השנים שותפיו למאבק. כך אומר למשל פרופסור סמי שלום שטרית על ביטון: "אני מברך על עצם הדוח וההכרה. זו התחלה טובה, אבל התוכנית עדיין לא משקפת את כל התרבויות והזהויות שנמצאות בארץ הזו. אני לא צריך להוכיח שאני יהודי שעבר רדיפות, אנטישמיות, שואה ופוגרום, כדי להתקבל כשווה במקום הזה. זו השוואה מטופשת. יש בתרבות ובהיסטוריה המזרחית הישגים מדהימים וחומרים אחרים להראות. לא צריך ללכת ולכתת רגליים ולחפש מה קרה בקהילות צפון אפריקה שרעיון הלאומיות עלה. כתבתי פעם מאמר שדיבר על ה'הולוקוסטיזציה' של ההיסטוריה המזרחית. ברור ששלטון הווישי הביא את הנאציזם עד לצפון אפריקה, אבל בגדול, לא, הסיפור האירופאי הוא לא הסיפור המזרחי"
"הדוח הרסני במובן שהוא יוצר שני עמים", חורץ אלי עמיר. "להגיד שהרב אלקלעי היה ציוני זה בסדר, אבל להפוך אותו להרצל המזרחי? אלף סליחות, אבל הרצל יש אחד. הרצל היה הנביא הראשון אחרי 2,000 שנה ואני גאה בו. הוא יהודי כמוני. גם איינשטיין זה אני. זה העם שלי. אני לא צריך להמציא איינשטיין עיראקי. צריך לבסס אתוס לאומי על מה שנעשה בישראל עצמה, על התרומה של העלייה ההמונית של יהודי המזרח ליישוב הארץ. מה הוועדה מחזירה אותנו אחורה לארצות המוצא?"
"הביאו עשרות אלפים של מזרחים ושפכו אותם בערי פיתוח"
ביטון ואשתו רחל צועדים ללובי של המלון בו אנחנו נפגשים שלובי זרוע. היא הדמות המשמעותית בחייו ושותפה ליצירה שלו. היא מעתיקה את שיריו מדיבור לכתיבה ועורכת את הטקסטים. בראשית הדוח ביטון מודה לה על המעורבות שלה, על כך שהייתה חלק מדיוני העומק. כשהם יוצאים יחד מהבית, היא מובילה את ביטון במרחב. בימים אלה הם עוברים מביתם רחב הידיים ברמת השרון למרכז תל אביב. הילדים כבר גדלו ועזבו את הקן, וההורים עוברים לבית קטן יותר בעיר הגדולה.
"ראיתי את גב האומה והתחלתי לבכות", אומרת רחל. "אני מגיעה ממשפחה של ניצולי שואה מיוון. השמידו מאה אלף יהודים מיוון ושליין צוחק שהמצאנו שואה. הוא עשה צחוק מהדבר הזה ואני רואה את זה ובוכה. זה גובל בהסתה. זה דבר נפשע לדבר ככה. קרובי משפחתי היו באושוויץ. להיטלר לא היה אכפת אם אתה ספרדי או אשכנזי. מחנות ריכוז הוקמו גם במדבר סהרה, הם הכילו יהודים לובים ותוניסאים".
יעיש ביטון נולד לפני 75 שנה להורים ממוצא מרוקאי שעברו להתגורר בעיר אוראן באלג'יר. הם הגיעו לארץ, עברו דרך מעברה והשתקעו בלוד. ביטון סיפר כבר רבות בעבר כיצד גילה רימון בשכונת ילדותו בלוד ושיחק בו. הרימון התפוצץ לו ביד, קטע אותה והפך אותו לעיוור. חייו סטו ממסלולם. מילד פרוע שמסתובב בחוץ, הוא נאלץ לעבור ללמוד בבית חינוך עיוורים בירושלים. בשעה שרבים מחבריו מלוד נשרו מבית הספר, הוא הפך לתלמיד שקדן, כזה שמשנן שירים בעל פה. "קיבלתי מאה במתמטיקה", הוא משוויץ כמו ילד כשאני שואלת אותו אם קמפיין עידוד חמש יחידות מתמטיקה של בנט לא מחמיץ את ליבו. "הוכחתי שאפשר ללמוד גיאומטריה מבלי לשרטט שרטוטים. דמיינתי את זה בראשי. המורה תמיד אמר לכיתה תראו איך ארז מצליח לחפוף משולשים בלי לראות".
בפנימייה בירושלים הוא נקרא ארז, כשחזר לחופשות הביתה, חזר להיות יעיש. הפיצול הזה מתקיים בו עד היום, ועליו הוא כותב שירים. חלק ממנו נשאר שם, בנוף ילדותו, עם חברי ילדותו שהוסללו לבתי ספר מקצועיים ודמויות כמו זהרה אלפסיה שההגירה הורידה את ראשן. הוא היה עובד סוציאלי ועבר שנים עם משפחות קשות יום ולא מתפקדות באשקלון. הוא סיפר בעבר בראיון ל"הארץ": "בכל אחד מאיתנו הייתה האופציה להפוך לקבצן. אני הדפתי את האופציה הזו בכל הכוח, ולהדוף מבחינתי, זה להיות בצד השני של המתרס, להיות מטפל".
"עקבתי אחר ההתנהלות של המדינה במשך עשרות שנים", הוא מספר. "קלטתי עולים מעירק, ממרוקו וגם מרומניה וראיתי את הפער. הביאו עשרות אלפים של מזרחים ושפכו אותם בערי פיתוח ובגבולות של הארץ, הם הפכו לחגורת הביטחון. זנחו אותם. לא צריכים אותי כדי לדעת ששדרות שסובלת מרקטות, מבוססת על מרוקאים, קריית שמונה שסבלה שנים מקטיושות בנויה על מזרחים. כשלא נותנים לתלמיד להיפגש עם משוררים מזרחים או עם דמויות היסטוריות מהארץ שממנה משפחתו הגיעה, הדימוי העצמי שלו נפגם. זה יוצר תסכול, נחיתות, כעס. לאף אחד לא אכפת ואף אחד לא חושב שזה חסר.
"קחי את המוזיקה האנדלוסית לדוגמה. היא מוזיקה בעל משמעות אוניברסלית ממעלה ראשונה. ועדיין, בחמישים שנות המדינה הראשונות לא שמעו צליל אנדלוסי אחד בתחנות הרדיו. התזמורות הוקמו רק לפני עשרים שנה. עדות המזרח לא הקימו לתחיה בארץ את המוזיקה ששמעו מאות שנים, כי היו נתונים במאבק על לחם. לא היה זמן. גם כל השנים הייתה האוזן סתומה להקשיב לדברים שלא באו מאירופה. בוא נפגיש את התלמידים עם המוזיקה הזו".
הפערים בין המרכז לפריפריה לא הצטמצמו כהוא זה מאז ילדותך בשנות החמישים והשישים?
"המצב כיום הוא שתלמיד בירוחם מקבל תקציב של 8,000 שקל בשנה לחינוך, לעומת תלמיד במרכז הארץ שמקבל פי שניים, 15-16 אלף. מטבע הדברים נוצר חסר. כך נוצרים דורות על דורות עם חסר כלכלי וחסר חינוכי, דבר שמעמיק את הפער בין המרכז לפריפריה. ומה זו הפריפריה? היא בעיקר מזרחית. מי שהגשים את החזון של בן גוריון על ישוב הנגב, אלו בסופו של דבר, הצפון אפריקאים. לא מזמן ביקר בארץ חתן פרס נובל, יהודי מרוקאי, שחי בצרפת. שלושה זוכי פרסי נובל מהשנים האחרונות, הם יהודים מרוקאים. שניים בפיזיקה, אחד ברפואה. אנשים לא יודעים את זה. יש לי 13 בני דודים שחיים בליון בצרפת. הם התבססו ושגשגו השכלתית וכלכלית. כשהם מצביעים על הדירות שלהם בארץ, אנחנו מדברים מתוך ערי הפיתוח. למה הפער? כי רמת הקליטה של הצרפתים את המהגרים היא פנטסטית".
אתה מרגיש בנוח עם ההמלצה של חברי הוועדה שלך להכניס לא מעט שירים שלך כשירי חובה בתוכנית הלימודים?
"אני רוצה שיחזירו את המצב שהיה לפני חמש שנים, של שירים של משוררים מזרחיים שנלמדו כחובה. גם אותי. מה, אני משורר לא טוב? אני משורר מצוין. הייתי המשורר המזרחי הראשון שפתח סוגה חדשה של הטמעה של ערבית לתוך הפואטיקה הישראלית. אלו אלמנטים שלקחו ממני משוררים אשכנזים. הייתי גם זה שהכניס את כל העניין של שירה קונקרטית שמדברת על מקום וזמן ודמויות. אגב, לא הייתי חבר בוועדת משנה לספרות. אושרה אלפסי הקימה את הוועדה שהורכב מעשרה חברים. הוועדה קבעה שהשירים של אמירה הס ושלי ילמדו כחובה. אני לא הצעתי את עצמי. המליצו עלי ואני לא מוותר על זה רק בגלל שאני יו"ר הוועדה. זה לא הגיוני".