הריח באולם שמירת החפצים מעורר בחילה. ריח גוף של מאות אנשים מתפשטים. חלקם מחליפים לבגדי עור ופטיש. אחרים סתם מתפשטים. אני מוסר רק את הז'קט שלי לשמירת חפצים. שומר החפצים שלי לובש מסכת דאע"ש ודילדו ענק. בין לבין הוא לא לובש שום דבר.
אני נמצא פה עם שתי ידידות גרמניות, לילית ודיוטימה. דיוטימה נשארת בתחתונים. לילית מחליפה למשהו שמזכיר את התלבושת של ביבופ מצבי הנינג'ה, אבל בקטע סקסי. מדובר בהחלטה כלכלית לא פחות מהצהרה אופנתית: הכניסה בבגדים רגילים עולה 17 יורו. הכניסה בעירום חלקי / בגדי פטיש עולה 12 יורו. הכניסה בעירום מלא – שבעה יורו בלבד.
התור מתקדם ואני מתחיל להילחץ. זה לא בשבילי כל הדילדואים האלה. זה לא בשבילי רצועות עור על פינים וניטים על ציצים. אני ילד טוב כפר סבא. ניגנתי פעם בחלילית. פשוט אסמס לעורכים שלי במאקו שהשתפנתי. הם בטוח יבינו. אני מתבייש להיות עירום בחברת זרים. אכלתי מעץ הדעת. אני לא מרגיש בנוח בגוף שלי, ואני מרגיש מספיק בנוח כדי להודות בזה.
אני מחליט להפקיד רק את הז'קט שלי. "אולי אתפשט בהמשך", אני אומר לסלקטור כדי לצאת ידי חובה. אלא שאז הוא תופס את ידי ברוך ואומר לי את הדבר המרגיע ביותר ששמעתי בחיי: "יו שוד פיל קומפרטבול. דט איז דה מוסט אימפורטנט טינג". ביד השנייה הוא מחתים את היד שלי בחותמת: PORNCEPTUAL.
מה שנקרא בארץ, בני טובים
פורנספטואל הוא ליין מסיבות פורנו בברלין מייסדו של האמן כריס פיליפס. אני כותב "מסיבות פורנו", כי לא מדובר סתם במסיבות סקס. ברלין הרי מלאה במסיבות סקס, פטיש וחילופי זוגות. הכלל הראשון של כל מסיבות הסקס הוא היעדר התיעוד. במועדונים כמו הברגהיין, למשל, יכסו לכם את עינית המצלמה בטלפון עם מדבקה. ככה הדודה מלכה לא תדע לעולם מה עשיתם בחדר החושך.
בפורנספטואל הקיק הוא הפוך: בכל רגע נתון אתם יכולים למצוא את עצמכם, בהסכמה כמובן, מככבים בסרט פורנו. תמונות הסטילס מהמסיבות עולות למגזין הפורנו של פורנספטואל, ואילו את הסרטים ניתן למצוא באתרי פורנו שעובדים עם הליין, כמו Kink.com. אם צפיתם לאחרונה בפורנו מסיבות, אורגיות או פטיש, יכול להיות שצפיתם בסרט שצולם במסיבה של פורנספטואל.
כמו כל דבר אחר בימינו, גם הסקס של פורנספטואל הוא סקס פוליטי, שלא מתבייש להשתמש בציטוט של ז'אן-ז'אק רוסו כדי לדבר על סרטי פורנו. להלן תרגום ההזמנה למסיבת "פורן רזיסטאנס" שהלכתי אליה:
"הצטרפו למחתרת הפורנו. סרבו לציית, היו מלוכלכים ככל שאתם רוצים להיות. תיהנו מחופש ארוטי. היו אחראים על גופכם. ללא חירות, אין טעם לחיים. אנחנו נילחם בביטחון ובעוצמה הולכים וגוברים, אנחנו נגן על עידן חדש של אמנציפציה מינית, בכל מחיר... לעולם לא ניכנע. הגיע הזמן להשתמש בפורנוגרפיה כנשק סימבולי במערכה נגד ההגמוניה. המיניות דוכאה וצונזרה במשך מאות שנים, לכן נילחם באויב הממשי! בני האדם נולדים חופשיים, אך בכל מקום הם כבולים בשלשלאות". שזה קצת מצחיק, לדבר על שלשלאות במסיבת פטיש.
ובכלל, נראה שבסצנה הברלינאית, למיטב שיפוטי המוגבל, המסיבות של פורנספטואל נחשבות לסחיות באופן יחסי. הגרמנים שדיברתי איתם על הליין הסבירו שמדובר בגירסא הארטיסטית-פוליטית של מסיבות הסקס בברגהיין או בקיטקט, שלא לדבר על היוזמות הפרטיות. מאחר שההשוואה שלי היא לטוסט עממי, רבע בירה ודיון על מרקס בבבית הקפה בתה וגריגה בתל אביב, אני בכל זאת מרוגש למדי מכל המעמד.
השעה קצת אחרי אחת בלילה כשאני נכנס סוף סוף ל-Alte Münze Berlin, המטבעה הישנה של ברלין. הקומפלקס עצום, בית חרושת בגודל של יותר מ-2,000 מ"ר. פעם הטביעו פה על רייכסמארקים, דויטשהמארקים ויורואים. היום מטביעים פה על ישבנים.
הדבר הראשון שאני מבחין בו, אחרי כל הציצי שאינני יכול שלא להבחין בו, זה שהאנשים סבבה. היה לי בראש דימוי של מסיבת סקס/פטיש כמקום מפגש של גרמנים זקנים, צמוקי ישבניים, שמשחרים לטרף עם כובע עור וקוק רינג. גם כאלה יש, כמובן, אבל בפורנספטואל רוב האנשים צעירים, בני 20-30, ונראים רגילים לגמרי. מה שנקרא בארץ: בני טובים. אני אפילו מזהה חבר מבית הקפה. ביום הוא ישראלי שעובד מברלין בחברת טלמרקטינג. בלילה הוא שחקן פורנו בפורנספטואל.
והאווירה לא סליזית בכלל. במועדון הבלוק בתל אביב, למשל, אני מרגיש כל הזמן צורך להתגונן. ואני יכול רק לדמיין את הצורך של נשים להתגונן במועדונים בתל אביב. ואילו כאן, למרות ואולי בזכות כל הציצים והבולבולים, כולם מכבדים את הפרטיות אחד של השני. אני מתיישב עם לילית ודיוטימה על אחת הספות. משמאלנו יושב גבר עירום לחלוטין עם מסכת סקי, מימיננו יושבת חד קרן בתחתונים, וכולם מרגישים בטוחים, ולכן גם נינוחים ומיניים.
אנחנו עולים לרחבת הריקודים בקומה העליונה, שמרגישה יותר כמו סאונה שוודית על פופרס. כל המקום מחומם בקטע מוגזם כדי לגרום לכולם להתפשט. "תקשיב", אומרת לי דיוטימה, "יש לי הכי דז'ה וו. אני בטוחה שכבר ראיתי את המקום הזה". "מה, היית פה פעם?" "לא. ראיתי את זה בפורנו".
שירותים ענקיים ואף אחד לא הולך להשתין
כמו תמיד, וזו טענה אוניברסלית וטרנס-היסטורית, הגייז הם הראשונים להרים. מסביב לרחבה גברים מתנים אהבהבים כארנבים. המוזיקה עצמה איומה. כולם מדברים על הריכוזיות במשק, אבל מתי יפורק מונופול הטכנו על הסקס? לילית רוקדת עם בחור גרמני. הוא מתחיל לענג אותה בעמידה. קהל מאוננים נאסף סביב, כאשר כל אחד ואחד מבקש את רשותה לכך, משל היה זה הסכם חדש עם iTunes. אתה אומר שקראת ושאתה מסכים, בוודאי, אבל האם באמת קראת? מהר מאוד נמאס לה מהמעמד המחייב, והיא פורשת עם הגרמני המקורי לאחד הכוכים באולם הכניסה. רומנטיקה נוסח פורנספטואל.
בגזרת הסמים יש פה נוכחות יפה מאוד לקוק (הזרים), אמדי (ההיפים), פופרס (הגייז) וספידים (הסטרייטים). כל זה מוגש לצד הוויאגרה ההכרחית, כי לך תשחק בסרט פורנו אחרי כל הסמים האלה. פאדיחה.
דילר לבנוני מציע לי קוק בחמישים יורו. הוא יותר אדיב אלי מהפקידה שלי בדיסקונט. "אנחנו שכנים!" הוא צוהל כשאני מספר לו שאני מישראל. אם בישראל דילרים הם מוזיקאים מתוסכלים שצריך להחמיא להם על האי-פי החדש כדי לקבל קצת וויד מחורבן, כאן הם נותני שירותים לכל דבר ועניין.
בכלל, כל הגרמנים פה גרמנים עד מאוד. עד כמה גרמנים? אז ככה: אני מזמין בירה באחד מהברים והברמן, שאשכרה לובש חולצת כפתורים עם פפיון, גובה ממני יורו נוסף על דמי פיקדון. כי עם כל הכבוד לתור הבולבולים מאחוריי, על הסביבה יש לשמור ובקבוקים יש למחזר.
בינתיים דיוטימה נכנסת להצטלם אצל כריס פיליפס בסטודיו. אחרי שהיא מסיימת לדגמן למגזין הפורנו של פורנספטואל – שהצילומים בו אמנותיים והיפסטריים וארוטיים רק במידה, ואנחנו לא יכולים לשים את רובם פה אבל אתם יכולים ללכת להסתכל – היא הולכת לקבל מסאז' היפי. המסאז'יסט מציע לה שני מסלולים: מסאז' רגיל ומסאז' שכולל שעוות נרות ורקטום. דיוטימה החכמה בוחרת במסלול הרגיל. ואז, בעודה מנוענעת בעירום מלא (זה נראה פחות כמו מסאז' ויותר כמו טקס וודו), מגיע צלם של הליין לצלם אותה. ולמרות שזה עתה הצטלמה בסטודיו, די בנענוע קל של הראש כדי להבהיר לצלם שהיא אינה מעוניינת בכך הפעם.
הקירות חלקלקים ולחים
לקראת ארבע בבוקר עיר הפורנו מתמלאת סופית. אני מעריך שיש פה אלף שחקנים, כלומר בליינים. התורים לשירותים אינסופיים. מעטים, אם בכלל, משתינים בשירותים. הרוב עושים סקס וסמים. להלכה, תאי השירותים בקומה העליונה הם תאים כפולים. למעשה הם משלושים ומרובעים. כולם נכנסים בקבוצות. מחוץ לתאים תלויה תיבת משוב בנוסח "נהנית? ספר לנו מה אתה חושב". כמו בדואר ישראל, רק של פורנו. מחוץ לשירותים עומדות שתי מנקות לבושות בניילונים. אני לא יודע אם הן באמת מנקות או שהן חלק מההפקה. לא נעים לי לשאול.
בשלב הזה כל אצטלה אמנותית-פוליטית שהייתה למסיבה כבר הופשטה מזמן. אנשים רוצים אורגזמות, ועכשיו. כולם עדיין מנומסים וגרמנים למשעי, אבל המיצגים, מופעי הסקס ואפילו הריקודים נזנחים לטובת השירותים, הכוכים וחדר החושך, שהופך לאורגיה אחת גדולה. בהתחלה אנשים עוד כלאו אנשים בכלובים, קשרו אותם ברצועות, שיחקו איתם במשחקי שליטה ופיתוי. עכשיו כל הזרגים שלופים. הקונדומים עפים. הקירות חלקלקים ולחים.
אני מזיע מהגבות. אני מזיע מהאיברים הפנימיים. ולא מחרמנות. למעשה, אני לא חרמן בעליל. תקראו לי שמרן, אבל לעמוד בתור בשביל מין אוראלי זה לא בשבילי. תורים אני שומר לביטוח לאומי. ביטוח לאומי זה הכי משחקי כוח ושליטה.
ובכלל, יש משהו בלתי מושך בעליל בשוק קח-תן הזה. מכירים את הבדיחה על הבנייה של נהריה? כשבאו לבדוק למה לוקח להם כל כך הרבה זמן, הסתבר שהעבודה מתעכבת כי פועלי הבניין היקים מושיטים זה לזה לבנים ואומרים "ביטה שיין", "דנקה שיין", "ביטה שיין", "דנקה שיין". עכשיו תדמיינו את אותה סיטואציה רק באורגיה. אני מבין שתעשיית הפורנו עושה כסף על חשבון בני אדם, אבל גם סחר חופשי באורגזמות הוא סחר, לא התנגדות לכסף, לא חופש ולא ביטוי עצמי. כלומר, לא הביטוי עצמי שלי. שייהנו להם. הרצליך וילקומן.
ואילו הגרמנים הילידים לא מתרגשים במיוחד. לילית, שהלכה למסיבות פורנספטואל הראשונות במועדון ה-Prince Charles, לפני שלוש שנים, מכריזה שהליין התברגן. התברגן, כן? הבחורה אומרת את זה מתוך כלוב. בזמן שמצליפים בה. "זה כמו הברנינג מן", היא מסבירה לי. מתוך הכלוב. בזמן שמצליפים בה. "חופש לאנשים לא חופשיים בעליל, שעובדים בהייטק ויוצאים כל כמה חודשים להתפרק". אחרי הנאום הזה היא מחליטה לצאת מהכלוב ולהמשיך לברגהיין.
בשבע בבוקר אני נשבר סופית. אני מיוזע כצלופח ומלוכלך כחזיר יבלות. ביציאה שומר החפצים עם מסכת הדאעש והדילדו הענק מחזיר לי את הז'קט. מכופתר. הוא לא היה מכופתר כשמסרתי אותו לשמירת חפצים. ועכשיו הוא מכופתר. כפתרו לי את הז'קט במסיבה של פורנספטואל. פעם יקים תמיד יקים.
צילומים מהפקה של Pornceptual. צילום וסטיילינג: טינה דוברובסקי | בגדים ואקססוריז: TINEOLA, Therapy + recycle and exorcise, HILI ARI | דוגמנים: אלקסייה, בילי, דודו וללה | לוקיישן: Künstlerhaus Parkstrasse, Berlin