החיים, לרוב, הם סיטואציה בלתי נסבלת. זמנית אמנם, אבל כזאת שאף אחד לא יכול לעבור במודעות מוחלטת. אם נביט על עצמנו – עבר, הווה, עתיד, עו"ש, משקל, מצפון או סתם ראי – ניכנס לייאוש עמוק. אנחנו חייבים לזייף קצת, לעצמנו ולאחרים. אתם יכולים לקרוא לזה הדחקה, הכחשה או עידון, אבל למעשה מדובר בשמות יפים לשקרים.
כולנו משקרים לעצמנו: לפעמים שקרים עדינים, כמעט בלתי מורגשים, ולפעמים נשבש לחלוטין את מארג המציאות על מנת שיתאים לנו קצת יותר. הנה כמה דוגמאות למשפטים שגורים שבעזרתם אנחנו מרמים את עצמנו. לא כדי לבאס לכם, אלא סתם כדי להוכיח שבסופו של דבר יש רק אמת אחת, והיא שכולנו שקרנים. וזה סבבה לגמרי.
שקרים שאנחנו מספרים כשאנחנו מבזבזים כסף
"מגיע לי את הבגד הזה". אין לי שקל על התחת והקנייה הזאת היא מעשה לא אחראי, האפשרויות שלי הן או לוותר עליה או למצוא לה צידוק דבילי וניו אייג'י ממשפחת ה"מגיע לי", למרות שהדבר היחידי שבאמת מגיע לי זה שיגזרו לי את כרטיס האשראי וימנו לי אפוטרופוס מטעם המדינה.
"בסוף זה יוצא פחות כסף מלבשל". התירוץ האולטימטיבי לאכילה במסעדות על בסיס יומיומי, כי כולנו יודעים כמה יקרה היום הפסטה. אה, שתי חבילות בתשעה שקלים בסופר? לעזאזל. אז יכול להיות שבכל חישוב שלא יהיה, זה אף פעם לא יוצא פחות מלבשל, אבל אחרי מסעדה לפחות לא תצטרכו לבזבז זמן על כלים (וכולנו יודעים שזמן זה כסף).
"נעליים ותיקים זאת השקעה". תראו, כל עוד זה לא מניב כסף - זאת לא השקעה. אפשר להגיד שנעליים ובגדים זה לכמה שנים, או שנעליים ובגדים עושים את הלוק, אבל זאת לא השקעה. מניה של אפל זאת השקעה, ולמה אין לכם כסף לאחת? נכון, בגלל כל התיקים והנעליים האלה (סתם, זאת לא הסיבה, אבל אין לנו כח לתקצר לכם עכשיו את "מגש הכסף").
"מה, זה יוצא כמו חופשה באילת". כאילו, חופשה באילת שנסענו אליה דרך ניו יורק.
"מה שבא בזול עולה ביוקר". ולכן אני חייבת את פיס המעצבים הזה שאלבש רק עונה אחת ולא את החיקוי הדהוי שלו מ-h&m שאלבש רק עונה אחת.
שקרים שאנחנו מספרים בזוגיות ודייטינג
"אנחנו עושים סקס פעמיים בשבוע". או אם להעמיד דברים על דיוקם: בהנחה שאתם מעל גיל 30 ויותר משנתיים ביחד, כנראה שהיה, מתישהו, שבוע אחד כזה. מאז, לפי סקר הגברים והנשים הגדול, אתם עושים סקס פעם בחודש.
"אני אסמס ראשונה כי אין לי כח לשחק משחקים". אין שום קשר למשחקים, את פשוט קצת אובסס עם נטייה לחנוק במערכות יחסים.
"הוא עדיין לא התגבר עליי, הוא התחתן כדי להדחיק". ברור, למעשה מתחת לחופתו הוא אמר את שמך במקום את שמה, אותו שם שהוא גם יעניק לבתו הראשונה.
"נורא חשוב לו הספייס". הוא פשוט לא בעניין שלך. עוד שקרים שאת עלולה לספר לעצמך על מנת להתעלם מהאמת הכואבת: "הוא פרא" (בגלל זה הוא מתייחס אליי קצת מגעיל), "נורא קשה לו עם מחויבות" (בגלל זה הוא מפלרטט ללא הרף), "הוא לא בשל עדיין" (והוא גם לא יהיה).
"יום אחד הוא יבין שהוא טעה ויחזור להתנצל". או, לחילופין, הוא לא זוכר מי את ומאושר מאוד בחייו.
"היחסים בינינו לא סוערים כמו בתחילת הקשר, זה משהו הרבה יותר עמוק". אתם רקובים, זה קורה לכולם.
"אנחנו מרשים לעצמנו לשתוק ביחד". הכל מת ביניכם ואין לכם יותר על מה לדבר.
שקרים שאנחנו מספרים בנושא מזון ודימוי גוף
"הגוף שלי יודע מה הוא צריך". ייאמר לרוב לפני אכילת פחמימה בשמן עמוק, ביטוי מאזורי ה"מגיע לי", שהוא בעצם תירוץ לסיפוק קרייבינג. כי בואו נודה על האמת – אף גוף לא זקוק לסופגניית פרלין בציפוי אגוזים מקורמלים וקראסט שוקולד.
"דגים לא מרגישים". ולכן כריך הטונה הזה לא הופך אותי לפחות צמחוני.
"איך עליתי? אני אוכל רק סלט". סלט עם פסטה, טונה, תירס, בטטה, חצי אבוקדו, בולגרית 16% וגלון טחינה גולמית.
"הגוף שלי שורף המון אנרגיה". כלומר, כמעט הלכתי היום לקרוספיט. כלומר, התשובה שלי היא כן, אני בוחר להגדיל את הצ'יפס הזה (הגוף שלי זקוק לו ומגיע לי).
"גברים אוהבים נשים עסיסיות". ולכן התשובה שלי היא כן, אני בוחרת להגדיל את הצ'יפס הזה.
"בחו"ל אני צמחוני". תירוצים של דתיים לאכול במסעדות בחו"ל, במקום לגרור איתם במזוודה שני טון של שימורי תירס וקרקר זהב.
"אני פשוט לא מסוגל לזרוק אוכל". ולכן אני מבלה את יומי בלסיים את האוכל של הילד כמו שואב אבק קטן ונמרץ.
"הם מקטינים את המידות בחנויות ומעוותים את המראות". בוודאי, אין קשר לזה שכבר שבועיים אנחנו נופלים על הצנצנת של העבאדי כל בוקר במשרד.
"אומרים לי שאני דומה לג'ניפר לורנס, אבחר בתמונה שלה בשבוע הדופלגנגר". שבוע הדופלגנגר מוציא מאיתנו את המיטב של מה שנהוג לכנות "חוסר מודעות", אבל למעשה מדובר ברמייה עצמית לכל דבר. דור שלם ששבוע אחד בשנה מזכיר שאף אדם לא באמת יודע איך הוא נראה ומשתמש ברשת החברתית על מנת לזעוק "תגידו לי שאני יפה! עזרו לי להשתחרר מכבלי השנאה העצמית ודימוי הגוף הבעייתי!".
שקרים שאנחנו מספרים בנושא הורות
"מסכים מפתחים ילדים קוגנטיבית". אין לי את היכולת הרגשית לבלות זמן עם צאצאיי, עוד פאזל אחד ואתאבד. איזה מזל שיש תכנים טלוויזיוניים איכותיים שאין שום בעיה שהילד יצרוך במשך חצי שעה ביום. וכן, אנחנו יודעים בדיוק למה אתם מתכוונים ב"תכנים טלוויזיוניים איכותיים" וב"חצי שעה ביום", אבל לעולם לא נרמוז לכך שהילד שלכם בילה היום ארבע שעות מול ערוץ 26.
"אני נותן לילד חופש לטעות". אין לי כח לרוץ אחריו בגינה ולא נראה לי שנפילה מהמתקן הזה תהיה *ממש* כואבת.
"אני דוגל בהורות מאפשרת". ולכן בשעה האחרונה לא קמתי מהספה בזמן שהתינוק ליקק שקע חשמלי.
"אנחנו מאמינים בקו-סליפינג". אנחנו לא מצליחים לגרום לילד לישון לילה שלם במיטה שלו אז מעדיפים להפוך את זה לאידיאולוגיה מאשר להודות בכישלון.
"כל ילד מביא את הברכה שלו". נאמר לרוב כשאשתך מובטלת, אתה עובד בחצי משרה ואתם בהריון רביעי. אז תראו, לא כל ילד מביא את הברכה שלו, כל ילד מביא את ההוצאות הכלכליות הנלוות לאושר ולברכה שהוא מהווה בהיותו תינוק אהוב וחמוד. לא צריכים להפסיק להביא ילדים בגלל שיקולים כלכליים, אבל כן צריך להבין שהם שם ושכהורים, מה לעשות, יש לנו אחריות מסוימת. תקף גם לילדים בני שנתיים שההורים שלהם נותנים להם ליפול על הראש מהנדנדה בגינה ואומרים "אלוהים שומר על הקטנים האלה". לא, אתם שומרים על הקטנים האלה, הם שלכם.
"אני הרבה יותר טוב מההורים שלי, אני התיקון". רוב הסיכויים שאתה בדיוק כמו ההורים שלך ובגלל זה הילדים שלך יצאו בדיוק כמוך. זה לא תמיד רע, פשוט צריך להודות בזה.
שקרים שאנחנו מספרים בנושא בריאות והגיינה
"אני מעשן חצי קופסה ביום". חוץ מכשאתם יוצאים, כשמעצבנים אתכם ממש בעבודה, כשאכלתם יותר מדי, כשאכלתם פחות מדי ועם הקפה. כלומר, קופסה-קופסה וחצי גג. אגב, לפי השמועות, גם רופאים ומבטחי בריאות מודעים לשקר הזה, ונוטים להכפיל כל תשובה שתתנו להם.
"ג'ינסים לא צריך לכבס הרבה". הרמייה העצמית תלויה, כמובן, בגמישות שלכם עם המושג "הרבה".
"בחורף אין צורך להתקלח כל יום". וזו אמת לאמיתה אם אתה לא יוצא מהבית ונמנע מאינטראקציה עם הזולת, אבל בהנחה ואתה מגיע למשרד כל יום גם בחורף, מדובר בשקר.
"לגברים לא אכפת אם יש לנו שיערות ברגליים". יכול להיות שזה נכון, ועדיין האמת הפנימית היא "חורף ואני בזוגיות. קפצו לי".
שקרים שמאפשרים לנו להיות אנשים פחות טובים
"זה מקנאה. אנשים פשוט לא יכולים לפרגן". יש אנשים שלא אוהבים אתכם וזאת מחשבה איומה מנשוא שקשה לחיות אתה. ההסבר הרגשי היחידי המנחם, הוא שהם פשוט מקנאים. עכשיו, אם אתם בר רפאלי ככל הנראה זהו גם ההסבר הנכון, אבל בכל יתר התרחישים, כנראה שסתם באתם רע.
"אני לא יכולה ללמוד ככה, חייבת לסדר את הבית". אני חייבת לדחיין את עצמי למוות על מנת לא ללמוד למבחן הזה לעולם.
"כולם עושים את זה, אי אפשר לשרוד פה אחרת". ייאמר כתירוץ לתיחמון, קומבינה אפורה מבחינה חוקית, שימוש בפרוטקציות, אגרסיביות תחבורתית והכשלת אדם שמועמד לתפקיד שלכם.
"אני בן אדם שחושב מחוץ לקופסה". כולם בטוחים שהם חושבים מחוץ לקופסה ואף אחד לא חושב מחוץ לקופסה. אתם הקופסה.
"לא התקבלתי כי אין לי פרוטקציה". קביל רק כשמדובר באודישנים לגלגלצ, אוקיי? אגב, גם "התקבלתי בזכות העבודה הקשה והכישרון שלי" לא תקף כשאבא שלך הוא המנכ"ל/במאי/מלהק, סורי.
"מאוימים ממני". תירוץ מושלם לכך שלא מחבבים אותך שזורק פנימה גם קצת האדרה עצמית. למה אף אחד לא סובל אותי? כי אני כל כך מוכשר ומושלם שקשה לסבול את נוכחותי בלי להיתקף ברגשות נחיתות. המקום היחידי שזה יכול להיות תקף בו, וגם זה לעתים נדירות, זה חצי גמר "הישרדות".
"אם אתה לא יכול להילחם בהם, הצטרף אליהם". התירוץ הכי טוב לעשיית משהו שמביך אותך חברתית אבל שנורא בא לך עליו. נשמע בעבר: "אני שונא ריאליטי, אבל כולם רואים ואתם יודעים מה אומרים, אם אתה לא יכול להילחם בהם תצטרף אליהם". עדיין לא נשמע: "אני ממש לא מת על דאעש אבל אתם יודעים מה אומרים, אם אתה לא יכול להילחם בהם, תצטרף אליהם".
"להיעלב זאת בחירה שלך". ולהיות בנאדם מחורבן זאת בחירה שלך. להיעלב זאת לא פעולה ולא בחירה, זאת תגובה. לטעון שמישהו בוחר להיעלב זאת, לרוב, האשמת הקרבן.
"אני מקדים את זמני". ייאמר לרוב אחרי שנכשלים במשהו ובמקום להודות בפני עצמכם שכמו כולם, אתם בינוניים, אתם טוענים בפני עצמכם והעולם שכמו גדולי המדעים והאמנים, גם אתכם יום אחד כולם עוד יבינו. ובכן, פחות.
"אני אדם של ספרים". פשוט לא קראתי אחד כבר שלוש שנים.
"הכלב צריך חצר". החורף מגיע ואני מעדיף למות מאשר להוציא אותו שלוש פעמים ביום והאמת שגם נשבר לי מזה שהבית מסריח. דאגה פתאומית לרווחת הכלב היא השקר האולטימטיבי של כל מי שזרק את הכלב שלו ברגע שהוא הפסיק להיות גור. הכלב לא צריך חצר, הכלב צריך לחיות עם אנשים שאוהבים אותו. אתם לא מוסרים אותו בשביל שיהיה לו יותר טוב, אלא כדי שלכם יהיה יותר נוח.
"אני לא גזען, כמה מחבריי הטובים הם...". כל משפט שמתחיל ב"אני לא גזען" תמיד ימשיך באמירה גזענית. כמו כן, כל משפט שכולל את הביטוי "כמה מחבריי הטובים הם", תמיד יהיה גזעני ברמה זו או אחרת.
"אני לא גזען אבל אני נגד התבוללות". טכנית, לפי ויקפדיה, אתה כן.
"אני לא רוצה להרוס את החגיגה אבל...". אתה כן רוצה להרוס את החגיגה. זה הדבר היחיד שאתה רוצה.