לפני כ-17 שנים הגעתי להצגה במתנ"ס בחולון. על הבמה הציגו נערות מקבוצת המשחק המקומית מונולוגים אישיים. אחת מהן נצצה מעל כולן, ונחקקה היטב בזיכרוני. כשלוש שנים אחר כך צפיתי בה זוכה בעונה השמינית של "כוכב נולד". דיאנה גולבי הפכה מוכרת בכל בית בישראל.
"אז הנה את יודעת שאני מגיעה קודם כל ממשחק, מתיאטרון", היא אומרת כשאני מספרת לה על הזיכרון הזה, "אני מרגישה שאני כל הזמן בשלב ההוכחה לקהל של 'היי, אני שחקנית, לא ליהקו אותי כי עקפתי בתור, זה לא שהרמתי טלפון והתקבלתי. עשיתי אודישנים כמו כולם'".
אומנם גולבי (32) נחשפה לקהל הישראלי כזמרת, אבל בימים אלה היא קוצרת שבחים על הופעתה בהצגה "אפס ביחסי אנוש" שבקרוב תחגוג 400 הצגות. היא גם השתתפה בעונה השלישית של הסדרה עטורת השבחים "מנאייכ" ונמצאת בעיצומן של חזרות להצגה חדשה ולפני יציאה של סדרה נוספת וסרט בין-לאומי; ולמרות כל אלה, היא עדיין מרגישה שנקודת הפתיחה שלה הכתיבה את הדרך שבה רואים אותה. "התחלתי ב'כוכב נולד', אבל לא מימשתי את הפוטנציאל בתור זמרת. מזוכת ריאליטי יש ציפיות לעשות, זריז וטוב, את מה שזכתה בגללו".
את חושבת שהקהל חושב, "היא לא הצליחה בתור זמרת, אז היא הגיעה לפה"?
"לחלוטין. ההתייחסות היא, 'לאן נעלמת ואיזה יופי שבינתיים את פה'. כאילו נכשלת, אבל זה לא ככה. מאז 'כוכב נולד' הייתי בצבא, למדתי בניסן נתיב ותוך כדי כבר הייתי ב'הכוכב הבא' וגם הופעתי. לא נעלמתי, אבל מבחינת הקהל היה גאפ. בתיאטרון בתור ילדה גיליתי שאני יודעת לשיר, ובכלל, בבית רוסי התפיסה של אומנות היא שאומן הוא הכל, הוא שחקן, יוצר, רקדן, זמר, מוזיקאי. מגיל 8 עד גיל 14 הייתי בסטודיו למשחק, קודם רוסי ואז אמריקאי. אמא שלי לא ידעה מה לעשות איתי, היא אמרה שאם הילדה היפר אז נשים אותה בחוגים. מפה לשם את מגיעה לגיל ההתבגרות, עושה עגיל בגבה, נפגשת עם החבר'ה לנגן. קאט לאודישן ל'כוכב נולד'. אמרתי, 'או-קיי, אולי זו הדרך'. המסלול שלי הוביל אותי ככה. כמו פוקהונטס, הרוח לוקחת אותנו לכל מיני כיוונים. זה מסע".
אולי קל יותר לשיר מאחורי דמות ולא בתור דיאנה?
"אני זמרת, אף פעם לא התיימרתי להיות יוצרת, אז אני תלויה בחומרים של אחרים, ובגלל זה קל לי בתיאטרון, כי אני מקבלת חומרים טובים ומבצעת אותם. בעבר שחררתי חומרים, אבל הם לא היו מספיק מדויקים. כן הופעתי עם רוני פיטרסון ז"ל לאורך תקופה ארוכה, עשינו קאברים והקהל הגיע, אז אני יודעת שהקאברים עובדים. אני לא רוצה להוציא כדי להוציא, אני רוצה שמשהו יישאר, שיהיה טקסט עם משמעות. עכשיו אני קצת יותר מגובשת, השכבות של הפחד יורדות. הפחד מהפלייליסטים".
האם כשנקיים ריאיון לפני הופעת בכורה, תגידי "כל הזמן הסתתרתי מאחורי המסכה ועכשיו אני מגשימה את עצמי"?
"לא, ממש לא. אני מרגישה שאני מגשימה את עצמי דיי ביי דיי. ואני גאה בעצמי, גם בדברים הקטנים. אני עובדת במה שאני אוהבת, הקהל מגיע ואני רואה בעיניים של האנשים שהם עברו חוויה. וחמסה טפו ברגע שיקרה לי הדבר הזה גם במוזיקה, זו תהיה עוד גאווה, ואז יחזור חלילה, כי זה הלופ שאני רוצה לחיות בו".
אני נראית סבטה עד שאני פותחת את הפה
גולבי, בת יחידה, עלתה עם הוריה מרוסיה כשהייתה בת 5. הם התמקמו בחולון ומיד אחר כך התגרשו ("הם הגרושים הכי מקסימים שאני מכירה. הם זוג שפשוט נתן את חייו בשבילי"). את קשיי הקליטה היא חוותה דרך עיניה של אמה. "למדתי הכל מהר ואני חקיינית, ומאוד מהר הפכתי לצברית בלי מבטא. אני נראית סבטה, אבל פותחת את הפה ו'היא משלנו'. ועדיין היו צועקים לי, 'אמא שלך רוסייה זונה'. בעלייה של שנות ה-90 זה היה כמו להגיד שלום. אין נשק יותר חזק מזה, תמיד הייתי בהגנה על אמא שלי".
בגיל ההתבגרות הקימה להקה עם חברים שהייתה לה למקום מפלט, ומשם התגלגלה הלהקה לאודישן ל"כוכב נולד". "בדיעבד הבנתי שהיה ברור שהם הגיעו לבחון אותי", מספרת גולבי. "החברים היו טובים, אבל אני כל כך רציתי לעסוק בזה, לא רציתי לשיר רק בימי ראשון באיזה בר, הנשמה שלי צרחה 'יותר'. רציתי מאוד אבל התחלתי עם אנטי גדול. אמא שלי אמרה, 'נו, מטומטמת, ברור שתלכי. מה שאלה בכלל?'", גולבי אומרת במבטא רוסי מובהק, וממשיכה, "הייתי שנה לפני הגיוס והנחתי שאני לא אזכה. ילדה שחוותה גזענות, שמגיעה עם קעקועים ועגילים, שמשדרת 'אל תאהבו אותי'".
התכסית כדי להגן על עצמך מדחייה?
"התכסיתי בקעקועים ביום של טרפת. זה היה 'אני לא רוצה להיות חשופה, מאופרת ויפה, ואז אתם תדחו אותי. אני אהיה מגניבה כשאני אודח'. בכלל לא הבנתי איך יתחברו לסגנון שלי ופחדתי מהטכניקה של הזמרים המדהימים האחרים שהגיעו, אבל אז קיבלתי פידבק שיש כאן משהו שהוא מעבר למוזיקה. צדי היה הראשון שזיהה, הוא היה אומר לי בכל תוכנית, 'את שחקנית'".
היית בגמר לצד אוהד שרגאי מילדי החוץ ועידן עמדי – שלושתכם עדיין בתחום.
"קרה לנו משהו בעונה הזאת שהוא מעבר. לכולנו היה ברור מי הולך להיות הזוכה. כבר הייתה השלמה מוחלטת".
כן? ידעת שאת הולכת לזכות?
"לא, מה פתאום, היה לכולנו ברור שעידן הולך לזכות. אי אפשר לערער על האמת שלו ועל היצירה שלו. כילדה את גם חושבת בצורה טכנית הכי מגעילה, 'בנות אוהבות אותו, ברור שהוא יזכה'. התחבקנו ואהבנו ופרגנו, וכבר קבענו שנעבוד ביחד בהמשך. אלה הדברים שאני לוקחת מעבר לזכייה, הייתה חוויה מאוד מבגרת. איך הגעתי, איך סיימתי, הקשרים שנוצרו, הביטחון שזה נתן לי".
הקשר נשמר עד היום?
"כן. ועידן לא השתנה ואני לא השתניתי. אני כל כך אוהבת אותו, כולו טוב ואהבה, אני פשוט מעריצה אותו כבן אדם. הערצתי אותו כבר אז. הוא ביג ברדר".
איך הרגשת כששמעת על הפציעה שלו?
"זה היה נורא. אבל זה גם היה ברור. לא הפציעה, אבל רוח הקרב שלו. כשאת מכירה בן אדם ואומרת 'איך מתאים לו', ואת יודעת שהוא טס קדימה והוא מפקד והוא מוביל ומבינה שאולי יקרה משהו, אבל בטוחה ששומרים עליו. כשהודיעו שהוא נפצע זה היה הלם. חשבתי על מרים ועל הבנות שלו ועל איך הכל כאן דפוק, הוא משחק ב'פאודה' ואז הוא נפצע. הוא פשוט גיבור ויש עוד כל כך הרבה כאלה. את עידן אנחנו פשוט מכירים".
יצא לך לדבר איתו?
"אני ממש לקחתי צעד אחורה, היה לי ברור שהוא בהצפה ושהוא צריך להיות עם המשפחה שלו. אני פשוט אוהבת אותו מאוד ואני שמחה שהעולם הפגיש בינינו".
כשאת, "הילדה החריגה", זוכה, יש תחושה של סגירת מעגל? שהנה, הוכתרת למלכת הכיתה?
"לא. יש לי קצת תסמונת המתחזה. אני לא עפה על עצמי. גם ככה אני סובלת מזה שאני חושבת שאני שם בטעות. ואז, ביום שאחרי הזכייה, יצאה כתבה עם השאלה 'למה רוסייה צריכה לזכות ב"כוכב נולד" ישראלי', ושמעתי שוב את ה'היא לא ישראלית'. ואז התגייסתי, והיום אני מבינה שלנקות שירותים דקה אחרי שזכית בתוכנית הכי גדולה במדינה זה קרקוע מדהים. גם אם הייתה באסה על איזו כותרת, את הולכת לצבא, מדברת עם אנשים נורמליים, את לא במחשבה על זה. אם לא הייתי מתגייסת הייתי נכנסת ללופ, על ה'רוסייה', על הציפיות".
שמונה שנים אחרי זה הגעת לעונה הרביעית של "הכוכב הבא לאירוויזיון". למה?
"רציתי להגיע לאירוויזיון, ובשנה הזו הוא התקיים באוקראינה, אז בכלל. גם שם, כמובן, הפכתי להיות 'הרוסייה הישראלית שנוסעת לאוקראינה'. אבל בניגוד ל'כוכב', הפעם באתי לזכות. ב'כוכב נולד' הפכתי להיות אומנית, ופה רציתי להגיע לאירוויזיון ולתת ביצועים טובים. זה לא קרה, אבל יצאתי משם פיין לגמרי".
זה גם החזיר אותך לתודעה.
"לגמרי. את הפירות ראיתי אחר כך. אולי האירוויזיון עדיין יקרה, זה מסוג הדברים שאני רוצה".
והנה, השנה זכתה ב"הכוכב הבא" עדן גולן, שגדלה ברוסיה. את מרגישה שיש שינוי בשיח החברתי?
"הזמן שעבר כל כך משמעותי. היום תשמעי פחות 'אמא שלך זונה', היום יש את 'סובייצקה', את 'הצבי'. עדיין יחשבו שהעולה שונה, אמא שלי לעד תהיה זו שהטכנאים יעבדו עליה. ואם היא לא מבינה בפעם הראשונה זה לא כי היא איטית, זה כי השפה שונה, אז אם תיקח שנייה וחצי להסביר, תראה שהיא לא רוסייה מטומטמת שאפשר לנפנף. בתור אירנה ב'אפס ביחסי אנוש' יש לי הזדמנות להסביר. אירנה מדברת על גזענות, היא צורחת מהלב. קראו לה 'רוסייה זונה', לאמא שלה קראו 'רוסייה זונה', אז היא רוצה לרסס את כולם, כואב לה. אני מאוד מתחברת לזה. כשחקנית אני מבינה שלא משנה מה אעשה, תמיד אלוהק לתפקיד הרוסייה. רואים עליי".
נשמע שבמקום להיאבק במי שאת, למדת לעבוד עם זה.
"כן, ואני עוד בהתחלה. כשהגעתי לאודישנים של 'אפס ביחסי אנוש' העזתי לשאול לתפקיד של מי אני נבחנת, כאילו זה לא היה ברור. זה בול פגיעה התפקיד הזה, זה אמא וסבתא שלי מול העיניים שלי, התפקיד שלי נטו בשבילן. ואז הבנתי, 'הנה משהו שאני יכולה לעשות ואחרים בחדר הזה כנראה לא יכולים'. זה בדיוק היתרון שלי. אני מתחילה את משחק הכדורגל הזה כשאני כבר עם שני גולים בפנים, וזה עשה לי ממש טוב על הלב. ובתפקיד אני נהנית מכמה שהקהל צוחק, שזו גם תסמונת של ילדים דחויים".
בדומה לזיכרון שלי ממך בגיל 15, גם הפעם את גונבת את ההצגה והביקורות מהללות אותך.
"זה מטריף ומחמיא לי מאוד. אני מרגישה קצת שאמא שלי היא זו שצריכה לעמוד שם ולקבל את כל המחמאות. מעניין אותי גם מה רוסים, שחוו את זה בעצמם ויושבים בקהל, אומרים. אנשים מספרים לי שברכב בדרך חזרה הם מתחילים בדיון על רוסיות ועל ישראליות, ופעם אחת גם ניגשו אליי אחרי ההצגה חבר'ה ארגנטינים, כנראה הנושא של קשיי קליטה נוגע בכולם. הילדים שקראו לי 'זונה רוסייה' לא יעשו את זה היום, כי הם התבגרו, אבל אם הם יושבים בקהל הם יודעים שהם אמרו את זה פעם".
יצא לך לחשוב על זה, שאולי אחד מהם יושב שם וצופה בהצגה?
"ברור, ואני גם בטוחה שזה קרה. התפקיד הזה נתן לי כוח לדבר על זה, אבל אני מהר מאוד חוזרת להיות דיאנה של עכשיו. אני לא נשארת לבד עם המבטא כמו אמא שלי".
שותלת זרעים שהקהל לא רואה
מי שלא הגיע לאחת מ-399 ההצגות של "אפס ביחסי אנוש" אולי נחשף לגולבי בעונה השלישית של "מנאייכ", שם גילמה את השוטרת יוליה. "יוליה היא פשוט רוסייה שחיה בארץ. בין לבין הבדיחות על הרוסים הן בטוב טעם. בעונה השנייה היה לי תפקיד קטן, ואת מגיעה לתוך חבורה שעובדת ומגובשת, ושוב הרוסייה שבי יוצאת וחושבת, 'אני לא יכולה להשתייך'. ואז את מגלה שזו חבורה מדהימה, ולעונה השלישית אני כבר מצטרפת כמניע לסיפור, שזה בכלל וואו. את רואה את האנשים ואת בטוחה שחייב להיות בהם משהו לא נחמד, ואין. דורון בן דוד זה וואו, ועמוס תמם שנכנס בשש וחצי בבוקר לסט ועובר אחד אחד, מחבק, אומר 'בוקר טוב'. כולם בנחת, כולם משפחה. ניגשים, שואלים, 'צריכה עזרה?'. תמיד חושבים ששחקנים זה עם חרא ומרפקנים, ופה זה פשוט כזה יהלום לראות אומן למען אומן, למען היצירה. יש יצירה בסוף. כולנו ביחד למען הספינה שהיא לא תטבע. אם כולם ינצנצו, אתה תנצנץ. זה חשוב".
רגע לפני פרוץ המלחמה סיימה גולבי לצלם בחו"ל סדרה בין-לאומית גדולה של פרמאונט. "יש גם דברים כאלה שקורים והם מדהימים. זה היה עם חבורה נהדרת וגדולה ותפקיד מאוד מעניין. אני לא יכולה להרחיב בפרטים".
אז המבט הוא גם לכיוון התעשייה הבין-לאומית?
"כן, המחשבה רחוקה מאוד. לעבוד עם הגדולים ביותר, להשתמש ביכולות שלי כזרה. אני שותלת זרעים כשהקהל לא רואה. זה תמיד ככה, אחרי חודשים קלים פתאום מגיעים 40 פרויקטים בחודש, וזה כאילו חמסה, אבל אני אקרוס. עכשיו אני בשלב הפחד מהטוב, מההצפה שמגיעה".
בימים אלה נמצאת גולבי בחזרות למחזמר חדש המבוסס על שיריו של אריק איינשטיין, "אהבה ממבט ראשון", בבימויו של צדי צרפתי ובהפקת התיאטרון הארצי, ומצטלמת גם לסדרת נוער מוזיקלית לכאן 11, "הסדרתיים".
התחלנו את השיח על "הרוסייה", אבל הנה את בתפקיד ראשי במחזמר הכי ארץ-ישראלי שיש.
"זה המחזמר הכי שורשי שיש, על שנות ה-70, על אנשים שעלו לארץ. אני משחקת את רונה. סיפור אהבה מורכב של מעמדות שמלווים אותו השירים של אריק סביב המצב באותה התקופה, האווירה, האופנה, ההתמודדות עם הקושי. זה מגיע בטיימינג טוב, אני מאוד נרגשת לקראת זה".
מכירים מחדש בכל פעם
בחיים האישיים מתחזקת גולבי זוגיות כבר שבע שנים, ומקפידה שלא לדבר עליה יותר מדי. "הוא מוכשר ומהמם והמלך של העולם הזה וזהו", היא אומרת, "הוא גם יוצר וכותב. אנחנו בית יוצר. וכל עוד יש אהבה בבית אפשר לעשות הכל, זה נותן לי המון נחת".
איך את מצליחה לשמור על הפרטיות שלך בתור אדם מפורסם?
"הבית שלי הוא המקדש שלי, וזה גם לא רק מול המדיה, זה גם מול חברים מסוימים. לא עם כולם אני חולקת. אם אני יכולה להשאיר משהו שהוא רק שלי, זו תרופה לא רעה בכלל. אני מבינה שאהבה זה מעניין, וגם אני מסתקרנת, גם אני קוראת. אני יכולה לשתף איך אנחנו שורדים הרבה זמן ביחד, יותר מזה – זה שלי".
אז איך שורדים?
"אנחנו עדיין מגלים אחד את השני. זה טנגו. אני משתנה כאומן וכבן אדם, וגם הוא. אז אנחנו מכירים מחדש בכל פעם. ויש את הדברים שכבר הכרנו ולמדנו לאזן, אני פלופה מטורפת, ולכל אחד יש את העיסוקים שלו. יש הפרדה טובה ובריאה של שני הצדדים ומפגש משותף לעת ערב. זה נראה לי מה שעובד לנו. ואני מברכת על זה מאוד ושומרת על זה מאוד".
זה מונע חטטנות על חתונה וילדים?
"לא, אבל אני לא חושבת על זה. פעם דמיינתי חתונה והיו מחשבות, אבל אנשים משתנים, וחתונה וילדים הם לא אינדיקציה לבניית משפחה. אני לא צריכה זיקוקי דינור, כרגע טוב לי עם בן הזוג שלי ויכול להיות שזה ישתנה. בכלל, הסוכנת שלי אמרה לי, 'תסתכלי שבועיים קדימה, לא שנתיים קדימה'. אז אני חיה משבועיים לשבועיים".
צילום: ערן לוי | סטיילינג: לימור ריחאנה | איפור ושיער: אלי חורי | הפקה: טל פוליטי | ע. סטיילינג: מאיה כהן