לפני כשנתיים אבי אטינגר מצא את עצמו על שולחן הניתוחים. הדיאגנוזה היתה בקע, או "קילה" בשפת היומיום, והניתוח שנקבע עבורו היה שגרתי, אבל אטינגר החליט שזה הסוף. "פחדתי שאני לא אתעורר, מהילדות יש לי פחד מהרדמה כללית, ומהמוות בכלל", הוא משחזר את הטראומה. "זאת היתה תקופה שבאמת חשבתי שאני עלול למות, הייתי ממש עצוב ובחרדות. חיפשתי בגוגל 'לא התעורר מהרדמה כללית ישראל', ואתה מגיע למקרים, כי תמיד יש מישהו שלא מתעורר. אז לפני הניתוח האחות ראתה שאני בחרדה ואמרה לי 'תחשוב שאתה ביום צילום עם החברים שלך שחר חסון ודודו ארז והקהל מחכה לכם ואתם תכף עולים על הבמה'. זה רק הלחיץ אותי עוד יותר. ואז התחיל הניתוח עצמו, ואני זוכר שהרופא אמר לי 'אני לא רואה טלוויזיה אבל אני מכיר את פורמן מהאקדמיה לצחוק', ואז התעוררתי. אחר כך הלכתי לפורמן ואמרתי לו 'תשמע, היית ככה קרוב להיות הבנאדם האחרון שדיברתי עליו בחיים שלי'. זה היה יכול להיות נורא".
היו לך תובנות בעקבות החוויה הזאת?
"זה גרם לי לחשוב על מה שאני משאיר מאחוריי: קצת צחוקים ואיזה שתי אפליקציות כושלות שפיתחתי. זה לא מעט, אבל זה כן גרם לי לרצות לעשות עוד דברים. החרדה הכי גדולה היא תמיד מהדברים שלא עשית, אם לצטט עוגיית מזל כלשהי. תמיד מתחרטים על מה שלא עושים, חוץ מרצח עם. אז בגלל זה כשהציעו לי להשתתף ב'גולשי ספות', אמרתי 'למה לא, אין לי מה להפסיד'".
הבקע הוא גם הסיבה שלאורך הסדרה (שמשודרת ב-20:00 בהוט3 בימי שלישי-חמישי, ובחינם ב-VOD) אטינגר מבקש מאנשים לסחוב את המזוודות שלו, סוג של מטאפורה לחוסר היכולת שלו לקחת אחריות על חייו, אבל בפרק הפתיחה הוא דווקא מספק סיבה אחרת להחלטתו להשתתף בתכנית. "הסוכן שלי אמר לי: 'אתה גמור, פשוט תלך לדבר הזה. זה עם ספות'", הוא מתוודה שם. מדובר ברגע נדיר במונחי ריאליטי שבו הסלב המתקמבק מודה בניסיון התקמבקותו, ולא מנסה להסוות אותו מאחורי כל מני תירוצים מצוצים.
אבל אטינגר לא באמת רוצה לחזור לפרונט. כבר עברו כמה שנים מאז עשה את "לילה בכיף", "מועדון לילה" ועוד כל מני תכניות עם המילה "לילה", והקומיקאי במיל', כפי שהוא מגדיר את עצמו בסדרה, לא מתגעגע לאור הזרקורים. בינתיים הוא חזר לעבוד כבודק תוכנה, המקצוע שבו עסק לפני שנכנס לעסקי הבידור, ולמרות שמדובר בעבודה סיזיפית ואפרורית, אטינגר לא מתלונן. בודק תוכנה וטוב לו. "זה כמו שכתוב בתנ"ך", הוא אומר, "מתוכנה באת ולתוכנה תשוב".
ככל שצופים בו יותר ב"גולשי ספות", נודד בין דירות בברלין על קו פרנצלאואר-קרויצברג, כך מתגנבת לה תחושת ההחמצה והפוטנציאל המבוזבז. במבט ראשון אטינגר אולי נראה כמו שלוך מסמורטט עם סגנון דיבור מאונפף ועייף וחוש אופנה של אדם עיוור, אבל יש משהו נוגע ללב בהתנהלות המעט אינפנטילית שלו ובתובנות המרירות שהוא מספק על החיים, ש"חוזרים על עצמם כמו שומר מסך". הוא גם מצליח לחלץ לא מעט צחקוקים בזכות ההומור הבלתי מתאמץ והמאוד אנדרסטייטד שלו, שהפך אותו מהר מאוד לכוכב הקומי של התכנית. למרות החזות המרוטה והאומללה, ואולי דווקא בגללה, קשה שלא להתאהב באטינגר, והשאלה שעולה במהלך הצפייה בתכנית היא מה היה קורה אם הקומיקאי המבוגר, שמעולם לא פחד להודות בלוזריותו ואף טרח להדגיש אותה, היה מקבל תכנית משלו? האם אבי אטינגר היה יכול להיות התשובה הישראלית ללואי סי.קיי? "אני לא חושב", הוא עונה כשאני מציב בפניו את הקושיה. "כשאומרים לי 'תשחק את עצמך' אני לא יודע מה לעשות. זה פרדוקס. אף פעם לא רציתי סדרה משלי כי יש לי פחד מלהיכשל, מלהיות זיוף, וכשאתה משחק דמות אתה מן הסתם מזייף".
למה בעצם עזבת את עולם הבידור? זאת היתה בחירה מודעת או שנפלטת החוצה?
"זה צירוף של נסיבות. ערוץ ביפ נסגר, ואני חושב שהמאסתי את עצמי על הצופים. באיזשהו שלב הם קלטו את הקטע והרגישו שזה מור אוף דה סיים. לא ייצרתי משהו משל עצמי ברמת התוכן כי לא מעניין אותי לכתוב עלילות. אני מניח שיש גם גלגל כזה וכל הזמן מגיעים אנשים חדשים, רעבים וצעירים עם יותר מוטיבציה, אז נדחקתי החוצה. אני לא מאשים אף אחד, לא יצרתי צורך בי. רציתי גם משהו מרגיע יותר כי בניגוד למה שהאחות בחדר הניתוח אמרה, זה המון סטרס כל הצילומים האלה, ואם קורה לפעמים שאתה לא מצחיק, זה לא קל. אתה רוצה להיות במקום שאין לך את המשקל הזה על הכתפיים. אם אתה אינסטלטור לא טוב, לדוגמה, זה לא אומר שאתה בנאדם לא טוב. אבל אם אתה בסטנד אפ ואומרים לך שאתה לא מצחיק, זה משליך על הכל".
אמרו לך את זה?
"ברור. היו תקופות שהייתי על הסט המון שעות, צילמתי המון דברים, אז לא תמיד הייתי מצחיק. כשהייתי במועדון לילה היו ממש קבוצות שנאה נגדי בפייסבוק. אנשים אשכרה לקחו את הזמן כדי לפתוח קבוצות שקראו להעיף אותי מהתכנית. זה לא נעים".
בגלל זה לא צריך לקרוא טוקבקים, לא?
"אני יודע אבל לפעמים אני רוצה לראות כמה נמוך אנשים ירדו, כמה רוע לב יישפך מהם. זה מסקרן. אז לא עזבתי לגמרי את העולם הזה, עובדה שאני עכשיו ב'גולשי ספות' וגם יש לי את התכנית שלי עם דודו ארז בגל"צ, ואני חושב שאם יש איזה שינוי שעברתי בשנים האחרונות זה ההבנה שגם אם אתה לא תמיד מצחיק, זה לא אומר שאתה בנאדם לא טוב. בכל מקרה יש לך זכות קיום כבנאדם".
אני לוזר? מה, כמו פרס?
אבל אטינגר כן מצחיק, ומספיק לרפרף ברזומה שלו כדי להיזכר בכך. הוא כתב לכמעט כל תכנית קומית אפשרית ("ארץ נהדרת", "האקדמיה לצחוק", "שי ודרור", "ציפורי לילה" ועוד) עד שב-2007 עבר לקדמת הבמה כחבר פאנל ב"מהדורה מוגבלת". ב-2009 הוא אפילו רץ במסגרת התכנית כמועמד פיקטיבי לראשות הממשלה מטעם מפלגת "בכיף" עם שיר קליט ביותר ("תומך ביהדות ובמשכב זכר/ נלחם באבטלה ובחיים אתגר"). מאז הוא השתתף בערך בכל תכנית אפשרית ב"ביפ" וזכה לכינוי שמלווה אותו עד היום ברחוב ("ייטינגררררר!""), עד שהערוץ התמוסס והפך לרצועה לילית ב"קשת". לאחר מכן היו לו עוד כמה גיחות ב"קומדי סנטרל", ורק אז הוא פרש לעולם שכולו תוכנה.
אל הראיון שלנו הוא מגיע עם כובע מצחייה טיפוסי וחולצה שכתוב עליה ""The most Interesting firewall in the world. כשאני שואל אותו על חוש האופנה המפוקפק שלו, הוא מבהיר שלבוש מבחינתו זה "עסק הישרדותי – שימור חום גוף ומניעת עירום". הדימוי העצמי שלו אמנם לא בשמיים, אבל הגישה של אטינגר להומור עדיין מבדילה אותו ממרבית הקומיקאים שפועלים כיום בארץ. "יש קלישאה כזאת שקומיקאים אומרים שהם רוצים להצחיק כדי לעשות טוב לאנשים", הוא אומר. "זה לא האינטרס שלי. בשבילי זה עניין של שליטה, זה דווקא כן להביע תוקפנות באיזושהי צורה. מה ההבדל ביני לבין הקהל? אתה בא אליי כי אתה רוצה לצחוק אבל אתה לא יכול להצחיק את עצמך, ולכן אתה רוצה שאני אעזור לך. וברגע שאני עושה את זה, אני שולט בך. אז זה עניין של הפעלת כוח ושכרון כוח. אם אתה חושב שיש בינך לבין הקהל אינטימיות, אתה טועה. נגמרת ההופעה או הצילום ואתם הולכים לדרככם. לדעתי יש דווקא משהו מאוד מרחיק בהצחקה, כי אני זה שנמצא בעמדת כוח. אינטימיות אמיתית נוצרת כששני אנשים מרגישים שכל אחד הוא חשוף ומראה את החולשות שלו, וגם אם אתה מצחיק מישהו באמצעות חשיפת החולשות שלך במרכאות, אתה לא באמת חושף את החולשות שלך. זאת סוג של מגננה".
במקרה שלך אף פעם לא ברור עד כמה הדמות הזאת של הלוזר היא באמת אתה, או שזאת רק דמות שהמצאת, או שהדמות כבר זלגה לתוך הפסיכולוגיה שלך והיא חלק ממך עכשיו.
"אני לוזר? מה, כמו פרס? אני יכול להגיד לך שלא היה לי מושג שזאת דמות של לוזר, מה שהופך אותי ליותר לוזר ממה שחשבתי. מבחינתי אני פשוט אני, אבל אני מבין למה מתכוונים, לפעמים אני מקצין את זה. זה קצת ביצה ותרנגולת, הדמות מזינה את האדם שמזין את הדמות. זה לא כמו איזה בקבוק וודקה שאני יכול לציין לך עכשיו את אחוזי הדמות שלי".
יש בך גם צד חנוני?
"יכול להיות. אני לא יודע לתכנת, נגיד בחברה שאני עובד בה, פתאום אתה נכנס ואתה האיש הכי טיפש בקומה. כולם שם גאונים והאקרים וזה. אז אני לא חנון כזה, אבל אני אוהב מדע בדיוני למשל. תמיד אנשים אומרים לי 'בואנה, חייבים לכתוב סדרה קומית. יואו, החיים שלך זה מה-זה בדיחה, זה כותב את עצמו', וזה לא מעניין אותי. אני אוהב אימה. אם היו אומרים לי שאני חייב לכתוב בז'אנר מסוים, הייתי כותב אימה. הייתי גם יכול לשחק אימה, איזה רוצח שנראה תמים כזה".
נשמע שיש בך הרבה זעם עצור. אולי ההומור זה סוג של סובלימציה?
"ברור, הצחקה זאת הדרך הבריאה במקום לבוא למשרד ולירות בכולם. זהו, עכשיו קוראים את זה בעבודה ונגמר הסיפור. אבל לא נראה לי שאני אירה באנשים, כי זה מטיל צל כזה על כל הדברים שעשית. מבחינת יחסי ציבור זה לא טוב, כי זה מה שזוכרים לך. אם אני אעשה איזה פשע נוראי עכשיו כולם יגידו 'אה, זה ההוא מהתכנית הזאת שעושה קאמבק'. מה אני צריך את זה?".
אילו פשעים היית עושה?
"נגיד, מאוד מפריע לי שאנשים מדברים בקולנוע, אני רגיש לרעשים. גם זה שהם בודקים הודעות באייפון, זה גומר אותי".
מה היית עושה לאנשים האלה?
"זה צריך להיות עונש תנכ"י, העונש צריך להתאים לפשע. כל מי שמדבר בסרט הייתי מרדים אותו, וכשהוא היה מתעורר הוא היה רואה שהוא לא יכול לדבר כי הלשון שלו נכרתה והיא בכוס עם פורמלין ואני מראה לו אותה, ואז אנחנו נראה עוד פעם את הסרט מבלי שהוא יפריע. יופי, אני חושב שהמשפט הזה מספיק בשביל למנוע ממני לעשות פסטיגלים במילניום הקרוב".
היתרון של ילדים זה שיש אולטראסאונד שזה סוג של מסך
הוא נולד בתל אביב וגם גדל בה, למעט 3 שנים שבהן עבר להתגורר עם משפחתו בארה"ב, שם רכש את השליטה באנגלית שהוא מפגין ב"גולשי ספות". אמו היא העיתונאית תמר אבידר ואביו הוא איש הטלוויזיה, המשורר והפזמונאי עמוס אטינגר. "ואם אתה רוצה עוד אנקדוטה, אני גם קרוב משפחה רחוק של סאשה ברון כהן", הוא מתגאה. "אף פעם לא פגשתי אותו, אבל דוד שלו נשוי לבת דודה של אבא שלי. אתה גם יכול לכתוב שאני זוכה חידון הקולנוע שנערך ב-1987 במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים. אבא שלי תמיד התעקש שארשום בקורות חיים שאני 'חתן חידון הקולנוע'".
לאחר שההורים שלו התגרשו, אביו התחתן מחדש עם אמריקאית שצעירה ממנו ב-15 שנה. אחרי כמה שנים הם התגרשו וב-2002 הוא נישא לילנה, זמרת אוקראינית שצעירה ממנו ב-45 שנה. אבל אטינגר ג'וניור טוען שהעובדה שהוא מבוגר ביותר מ-15 שנה מאמו החורגת לא מטרידה אותו. "זה בגירים בהסכמה", הוא אומר. "היא נורא נחמדה והיא גם אוהבת סרטי אימה כמוני אז מה רע? מה שטוב לו וטוב לה, זה סבבה מבחינתי. אתה מתרגל לזה. הם ביחד יותר מ-10 שנים, אני כבר לא רואה את זה כמשהו מוזר בכלל".
ההורים שלך כבר ראו את הסדרה?
"לא, אני חושב שהמשפחה שלי מעדיפה לראות את 'גולשי ספות' בצפיית מרתון כשיהיה את כל הפרקים, כי מארחים אותי הרבה גייז בסדרה. מוטיב הגייז קיים. אז תאר לך שאתה אבא לבן, והכל בסדר כמובן, אנחנו במאה ה-21 והומוסקסואליות זה סבבה, ובכל זאת אתה רואה שהבן שלך מתארח אצל מישהו גיי והוא מנסה קצת לחזר אחריו ואתה רוצה לדעת אם הבן התפתה או מה ופתאום הפרק נגמר בקליפהאנגר ואתה צריך לחכות שבוע. ואז פרק הבא יש את ההם בדרום אפריקה וההן בניו יורק ואתה רוצה לדעת מה קרה! לכן הם מעדיפים לראות הכל במכה".
אם בזמן הצילומים של הסדרה אטינגר היה עדיין רווק בלתי הולל בעליל, ומוטיב הבדידות נשזר בין הפרקים שבהם הופיע, כיום יש לו בת זוג. קוראים לה קרן, היא בת 37 ויש לה הוצאת ספרים בנושא רוחניות. הוא אפילו עבר בשבילה מרמת אביב לאודים, לא רחוק מאיקאה, מה שגורם לכל העניין להישמע די רציני. "אני לא יודע אם אני הולך להתמסד, זאת שאלה גדולה", הוא אומר. "זה גם לא לגמרי תלוי בי. בגדול ראיתי לאורך השנים שנשים תמיד מתבאסות ממני, ועיקר התלונה היא שאני יותר מדי משחק במשחקי מחשב ובוהה במסכים. זה כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר ג'קיל, אין איזה קטע שבלילה אני פתאום חיה. אני גם אוהב לראות סרטי מדע בדיוני, אם לא רוצחים מישהו בסרט אני לא מוצא טעם לראות אותו, והבנות לא שורדות את הדבר הזה. הן רוצות לראות דרמות תקופתיות עם כרכרות והלן מירן".
אתה בכלל רוצה ילדים?
"אני באמת לא יודע, מה אני אגיד לך. היתרון של ילדים זה שיש אולטראסאונד שזה גם סוג של מסך שאפשר לבהות בו. אם יהיה אפשר למסך את כל הסיפור הזה, אז אולי יהיה לי יותר פיתוי להיכנס לשם. צריך להפוך את זה למשחק. כדי לראות את מין הילוד אתה צריך להשלים איזו משימה, יש לך מקפצה, דברים כאלה. אם זה היה ככה היתה אוכלוסיה שלמה של גיקים שהיתה רוצה להיכנס לזה. כרגע סתם בוהים במסך הזה ואומרים 'אוי, אני רואה פה יד, אני רואה פה רגל' ובעצם אף אחד לא רואה כלום. זה כמו המלך העירום".
היית רוצה לחזור להיות קומיקאי פול טיים?
"אני לא יודע, יש משהו בבדיקות תוכנה, זה כמו להרים מכסה מנוע. זה מרגיע. הנה, זה לא עובד כי ככה וככה, וזהו. אתה ממש עוזר למישהו, משפר מוצר. אתה עושה את זה והולך הביתה, לא מתעסק בשאלה איך הייתי, אם ריגשתי מישהו בבדיקות".
איך היית רוצה למות?
"האמת שהייתי רוצה להיות קומפוסט, לא רוצה שיקברו אותי. הייתי רוצה שיהפכו את הגופה שלי לזבל אורגני ושיצא איזה עץ או שיח או מה שזה לא יהיה שעגבניות גדלות עליו. שיצמח איזה משהו טוב מזה שאני מת".