הם האמינו שיש להם ברית עם האל. הם האמינו שיש להם זכות על ארץ רחוקה, נידחת. הם האמינו שהיושב במרומים יגן עליהם מפני אויביהם החורשים רעתם, המתנכלים להם והרוצים להרחיקם מן הארץ הזאת. ואכן, צאצאיהם עדיין גרים בארץ הזאת שכבר אינה נידחת כל כך. ספציפית הם גרים בפינה הצפון מזרחית שלה, ששבטים אינדיאניים כבר אינם מאיימים עליה.

כן, גם מתיישביה הראשונים של ניו אינגלנד הם "העם הנבחר". או כך לפחות ראו את עצמם: הם קראו בתנ"ך ולא יכלו שלא להבחין בדמיון בינם לבין מה שהיו בני ישראל הנודדים אל הארץ המובטחת, אז ניו אינגלנד הייתה להם "ניו ישראל". כמותם, גם אמריקאים אחרים מהתקופה הקולוניאלית - ואחר כך בימי המרד נגד הבריטים – האמינו שאמריקה היא הארץ המובטחת החדשה.

יש הרבה עמים נבחרים בעיני עצמם, והעם היהודי הוא אחד מהם. הכנסייה הקתולית ראתה את עצמה כמייצגת של נבחרים, הסרבים ראו בעצמם עם נבחר, וגם הסקוטים והרוסים והאיראנים. השאלה כמובן כפולה: נבחר על ידי מי - ונבחר לשם מה.

השגחה עליונה – יתרון

אם הבוחר הוא האל, מיד ניכרת בעיה: אין ממי לבקש שיכריע בשאלה מיהו, מכל העמים האלה, הנבחר האמיתי (אגב, הכרעה מכל סוג שהוא תהיה כואבת למישהו, שאמונתו תתרסק. אז אולי מוטב שאין מי שיכריע). ואם הבוחר איננו האל, מי כן בוחר? האם יכול לקום עם ולהכריז על עצמו כנבחר?

נדמה שמבחינה היסטורית, זה אכן המצב: בנקודת זמן מסוימת בעברם, עמים רבים נדרשו להכריז על עצמם באופן זה או אחר כנבחרים. במקרה של מתיישבי ניו אינגלנד, ההכרזה הזאת שימשה גם כגלולת הרגעה פסיכולוגית – מעין סירופ לחיזוק האמונה ביכולת ההישרדות שלהם בתקופה מאתגרת וקשה – וגם כגלולת הצדקה מוסרית. תרופה שאפשרה למתיישב הלבן, שזה מקרוב בא מהעולם הישן של אירופה, לסלק מאדמתו את האינדיאני שישב עליה לפניו. אפשר כמובן לשער נסיבות, חלקן דומות, שהביאו גם את היהודים להכרזה על עצמם כעם נבחר: לעיתים הצורך בחיזוק האמונה ביכולת לשרוד בזמנים קשים, לעיתים הצורך בהצדקה עקרונית למעשים שנויים במחלוקת.

השאלה השנייה – נבחר לשם מה – מעניינת יותר. האם הנבחרוּת היא מצב שמבטא זכויות יתר, או שמא מצב המבטא חובות יתר? הרב הבריטי מוריס ג'ונסון, שספרו החשוב "האידיאל היהודי" פורסם בשלהי המאה ה-19, שאל בו: ״האם אנחנו שחצנים בדברנו על עצמנו כגזע נבחר?". תשובתו הייתה שלילית, והתאימה לפרשנות שרבים מהיהודים מעדיפים כיום: "אין זה מזגנו השחצני המביא אותנו לטעון שאנו העם הנבחר. בטענה הזאת אנו קובעים לא שאנו טובים יותר מאחרים – אלא שאנחנו אמורים להיות טובים יותר". כלומר, זה ההפך ממצב של זכויות יתר: נבחרנו למלא יותר חובות (ג'ונסון ראה ביהודים גם את מי שאמורים, כלשונו, "להיות האוצרים של האמת האלוהית").

גרסאות שונות של התשובה הזאת אפשר למצוא היום אצל מלומדים יהודים, מן התנועה הרפורמית ועד תנועת חב"ד. אבל כמובן, גם טענה על עודף חובות מעלה שאלות המשך הכרחיות: אילו חובות יתרות על היהודים למלא? מה יקרה אם לא ימלאו אותם? מה אם עמים אחרים ימלאו את החובות שלכאורה הוטלו דווקא על היהודים? האם החובות הללו הן המצוות המפורטות בתורה, או שמא מדובר בחובה כללית יותר לשמור על רמה מוסרית גבוהה? והאם מדובר בחוב של העם כלפי האל, או שמא בחוב של העם כלפי עמים אחרים – האנושות?

החלוצים האמריקאים מגיעים לניו אינגלנד (צילום: Three Lions, GettyImages IL)
גם הם נבחרו. החלוצים האמריקאים מגיעים לניו אינגלנד (ציור: צ'רלס לוסי) | צילום: Three Lions, GettyImages IL

זה לא, איך קוראים לזה, גזענות? 

מסורת "העם הנבחר" קשה לעם היהודי, ולא מהיום. היא קשה במובן ההיסטורי, שכן קשה להבין כיצד יכול "עם סגולה", כיצד יכולה "ממלכת כהנים", כיצד יכול "גוי קדוש" – כל מה שמבטיח האל לעמו לקראת מתן תורה – להתמוטט, להירמס, להיטלטל בגלות, להישחט, להתבזות, להזדקק לחסדיהם של מארחים אדיבים יותר ופחות. זאת מסורת קשה גם במובן הערכי, כי אפשר להבין ממנה שהיהדות מחייבת אבחנה מעין-גזענית בין עם ישראל לבין עמים אחרים.

האם בחירת היהודים מקנה להם מעמד עודף לעומת מי שאינם יהודים, רעיון שהאוזן המודרנית מתקשה לקבל? שתי דרכים קוטביות נמצאו להתמודד עם הקושי הזה. האחת - לאמץ אותו ולראות בו את הראייה הניצחת לבחירה. רבי יהודה הלוי, ב"ספר הכוזרי" הנודע שלו, מנסה להתמודד עם הבעיה בדרכו. ליהדות יש מסורת ייחודית שבה הבחירה אינה בנביא המביא בשורה (ישו, מוחמד), אלא בעם כולו. בחירה קולקטיבית. והיא בחירה שלפי רוב הפרשנויות המסורתיות של הלוי יש בה סופיות פסקנית. ההבדל בין היהודי לבין הגוי שורשי כל כך, מוטמע כל כך, עד שאפילו גיור לא מביא את הגוי לדרגה של יהודי מלא-מלא (בעניין זה, אגב, ישנה מחלוקת בין עמדתו של הלוי לבין עמדתו של הרמב"ם). הלוי מנפק את שרידותו המופלאה של העם היהודי למשך דורות רבים כל כך כהוכחה לכך שאכן נבחר - ולמעשה, כהוכחה לכך שהאל היהודי אכן קיים.

הדרך השנייה להתמודד עם ההתנשאות האתנית הטמונה ברעיון ההיבחרות היא להיכנע לקושי  ולוותר על הבחירה. חכם יהודי מאוחר, הרב מרדכי קפלן, מתמודד עם זה באורח שאולי היה מזעזע את הלוי. המהדורה הראשונה של ספרו החשוב "היהדות כציוויליזציה" הופיעה ב-1934, אך בהקדמה למהדורה השלישית מתוודה הכותב שלא רצה כלל להוציא אותה - בין השאר משום ש"הגעתי להכרה כי תהיה זו טעות לשמור על הרעיון של 'עם נבחר', אפילו על פי הפירוש שניתן לה בספר זה".

כפי שארנולד אייזן מסביר בספרו "העם הנבחר באמריקה" (העוסק בהתחבטותם של יהודים אמריקאים בשאלת העם הנבחר), קפלן דחה את רעיון הנבחרות ובחר "לחיות עם תחושת ייעוד בלי לנקוט בהבחנות הפוגעות השונות המשתמעות מתורת הבחירה". בין השאר נסובה דאגתו על יכולתם של יהודים להיות נאמנים לחלוטין למדינתם האמריקאית אם ישמרו על רעיון של נבחרות קבוצתית. "אם העם של מישהו הוא העם הנבחר על ידי אלוהים", כותב איזן, "הרי שהאינטרסים של העם בוודאי קודמים לאלה של אומה חילונית כלשהי".

שמואל רוזנר
שמואל רוזנר

אנחנו והפה הגדול שלנו

מסורת "העם הנבחר", כמו הרבה מסורות אחרות, מקובעת בתודעה אך מעורפלת במשמעות - ואולי טוב שכך. מרדכי קפלן נכשל בניסיונו לעקור מן היהודים המודרניים את רעיון הבחירה; הלוי לא יוכל לשכנע את היהודים המודרניים בעליונות גנטית יהודית שראשיתה, לגרסתו, כבר באדם הראשון. כלומר – היהודים לא נכנעו לתיאולוגיה חדשה שקובעת עבורם אם ישנה בחירה ומה משמעותה של אותה בחירה המלווה אותם כבר מהר סיני, ומסרבת להרפות מהם עד ימינו.

כלומר – היהודים יכולים להמשיך להתווכח אם נבחרו ולשם מה נבחרו. וכמובן, אפשר להציע שבדיוק לשם כך נבחרו. לשם הוויכוח.

אין תמונה
תיעוד שצילמו פעילים שהתגנבו: לסבית צעירה עוברת עינוי – על החולצה כתוב "לסבית" ומספר אסירה

שמואל רוזנר, מחבר הספר החדש "היהודים, 7 שאלות נפוצות" (דביר, בית התפוצות, 2016), הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, עורך ספרי העיון של הוצאת הספרים כנרת-זמורה ובעל טור בעיתונים "ניו יורק טיימס", "ג׳ואיש ג׳ורנל" ו"מעריב" 

רגע, ומה אם נבחרנו על תנאי?

יותר מ-20 אלף גולשים שיתפו את הפוסט הזה שפרסמה הסופרת היהודייה נעמי וולף ("מיתוס היופי") בדף הפייסבוק שלה – חלקם מתוך הסכמה וחלקם על מנת לכסח אותה. אנחנו מביאים כאן את הדברים בתרגום לעברית

אוקיי, אז אתגרו אותי כאן בדף: "קראי את התנ"ך!  אלוהים נתן את ארץ ישראל לעם היהודי!". אז... יכול להיות שיצלבו אותי בגלל זה, אבל הנה משהו שהתחלתי להגיד לאחרונה (מבועתת, רועדת) בבית כנסת בלוס אנג'לס שערך לי קבלת פנים חמה: אם תקראו בעברית את הספרים בראשית, שמות ודברים – מה שעשיתי – תגלו שאלוהים לא "נתן" את ישראל ליהודים/ בני ישראל. אנחנו היהודים גדלים על ברכי האמונה ש"אלוהים נתן לנו את הארץ" בספר בראשית, ושאנחנו "העם הנבחר" מבחינה אתנית. אבל למען האמת – ולא האמנתי למראה עיניי כשראיתי את זה, אז בדקתי את הדברים עם מלומדים שאישרו את הדברים – הברית של אלוהים עם העם היהודי בבראשית, שמות ודברים לא נוגעת לאתניות. היא עוסקת בצורת התנהגות.   

אלוהים אף פעם לא אומר: "אני אתן לכם, בני ישראל האתניים, את ארץ ישראל". הוא אומר משהו יותר רדיקלי, הרבה יותר חתרני והרבה יותר אלוהי בעיניי: אם תנהגו במידת הרחמים כלפי האסיר, האלמנה והיתום, אם תקבלו את הזר שבקרבכם ותדאגו לחולים, אם תנקטו צדק ואהבה ורחמים ותבצעו משימות נוספות – אז תהיו עמי והארץ הזאת תהיה שלכם. כלומר "עמי" אינו עניין אתני, אלא מדובר בעסקת חליפין. אנחנו עמו של אלוהים לא כזכות מוּלדת אלא כפועל יוצא של התנהגות מוסרית, אדיבה וצודקת. ואנחנו מפסיקים להיות "העם של אלוהים" כשאנחנו לא מוסריים, אדיבים וצודקים. וכל אחד שההתנהגות שלו מוסרית, אדיבה וצודקת שייך ל"עמו של אלוהים".

ה"חוזה" שלנו עם אלוהים הוא על תנאי. אנחנו יכולים לחיות בארצו אם אכן נהיה עמו של האל – הוגנים, רחמניים, רחומים. בשום מקום לא כתוב, "זאת הארץ שלכם בלבד". אפילו בפסוקים שמפרטים גבולות גיאוגרפיים, כאילו שאלוהים עושה דברים כאלה, לא כתוב שיש לנו בלעדיות על הארץ. 

זכרו, אלה היו נוודים חסרי בית שהגיעו מעבדות במצרים והסתובבו במדבר; לכל היותר, הפסוקים אומרים "התיישבו לכם כאן". לא "התיישבו כאן באופן בלעדי". למעשה מוזכר שוב ושוב הציווי לקבל בברכה "זרים", מילה שאפשר לפרש כאנשים לא מוכרים או כעמים/ שבטים אחרים.

זה העיף לי את המוח. אני מקווה שגם לכם.