מי האידיוט שייקח על עצמו לייצר רשימה של מאה הספרים של המאה העשרים ואחת שייכנסו לקנון? למרבה הפליאה לא אידיוט אחד אלא שניים. שני האידיוטים החתומים מעלה מנו 80 ספרים מתורגמים, עשרה ספרי עיון, ועשרה ספרים ישראלים (מי האידיוט שיכניס את הראש הבריא שלו לתוך הביצה החולה הזאת וימנה עשרה ספרים ישראלים בלבד? קראו לנו אנשים אמיצים!) המאה ה-21 מונה עד כה 16 שנה בלבד, ובסופה לא נהיה כאן כדי לראות אם משהו מכל התחזיות וההשערות שלנו בכלל החזיק מים. אבל זה לא אומר שאי אפשר להשתעשע בתחזיות, וקצת מצער אותנו שלא נהיה כאן כדי לראות איך ההיסטוריה תעשה מאיתנו צחוק, לא רק בגלל הספרות אלא גם כדי לראות מי יהיה ראש הממשלה הבא.

שני דברים חשובים לפני שמתחילים. ראשית, אנחנו לוקחים את הספרות ברצינות ולכן חושבים שגם שעשוע לימי שבוע הספר הוא דבר כדאי. חילקנו את הספרות המתורגמת לקטגוריות שונות ואנחנו בהחלט ממליצים לנסות לחלץ מהרשימה הזאת ספרים שכדאי לקנות בשבוע הספר.

שנית, ברשימת הספרים הישראלים התפתלנו במיוחד. בתחילה היא נראתה כמו רשימה שיכולה הייתה להיות תחת הכותרת הקנון של המאה ה-20. היו בה למשל דויד גרוסמן עם "אישה בורחת מבשורה", עמוס עוז עם "סיפור על אהבה וחושך", יובל שמעוני עם "קו המלח", יואל הופמן עם "מצבי רוח" ויורם קניוק עם "תש״ח". נכון שהספרים האלה נכתבו וראו אור במאה ה-21, אבל כשהסתכלנו על הרשימה הבנו שהם תוצרים מובהקים של המאה ה-20 והחלטנו לייצר רשימה חדשה. כל ניסיון לייצר רשימות לפי קריטריונים מדומיינים (שנראים לעיתים כמו מכרז מכור) הוא מלאכותי, אבל לא נרתענו מכך. החלטנו לעשות רשימה של כותבים צעירים יחסית, כאלה שבאמת שייכים למאה ה-21, ולהתעלם מהאורקלים הברורים מאליהם (הם ממילא מקבלים את כל תשומת הלב בדרך כלל).

ועכשיו - לרשימה.

 

2666

רוברטו בולניו, עם עובד, 2004

טוב, טוב. תעזבו עכשיו את השטויות ותלכו לקרוא את הספר הזה, כי זה מתחיל להביך את החברים שלכם שעוד לא קראתם אותו. אחרי זה תחזרו ונדבר קצת על ספרות, רצח ומין. 

חייו הקצרים והמופלאים של אוסקרו וואו

ג'ונוט דיאז, מחברות לספרות, 2007

בום! חשבתם שאתם יודעים מה זו ספרות ושאתם כבר מבינים את הקונספט ואין מה לחדש, תרשו לג׳ונוט דיאז לצחוק ולהכניס לכם כאפה על האף.

אוסטרליץ

וינפריד גיאורג זבאלד, כתר, 2001

זה ספר שלא ״צוללים״ אליו, כמו שאומרות הדודות, אלא טובעים בו. המים חודרים לריאות ומכסים את הקרנית עד שפתאום יש אור בהיר וחזק שמזמין ללכת פנימה. ואתה הולך פנימה, והכל נהיה טוב יותר.

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים 

דיוויד פוסטר וואלאס, הקיבוץ המאוחד, 2000

לא ספר, אלא מפה, כתב חידה כדי להגיע לאוצר הגבריות האפשרית, אלא שבסיפורי הרפתקאות כמו בסיפורי הרפתקאות - חלק מהקלף שרוף. נישאר תוהים ותמהים מול החיה הזו שנקראת גבר, אם כך.

המתנקש העיוור

מרגרט אטווד, כנרת, 2000

מרגרט אטווד היא המלכה האם, מאלה שכשאתה קורא את הספרות שלהם אתה לא מבין איך זה נוצר בכלל. כאילו מצאה את זה, נוצץ, כמו שמוצאים יהלום במכרה.

לימונוב

עמנואל קארר, בבל, 2011

זה אמת או בדיה? יש בכלל דמות כזו, לימונוב, שלחם וזיין ושתה והרביץ וכתב והנהיג? יש בכלל דמות כזו כמו קארר? למי אכפת בכלל. ז׳אנר הביוגרפיה נולד מחדש (לצד גוד נייט ג׳רזי, ע״ע) והעולם לעולם לא יהיה שוב אותו הדבר.

פרוייקט לזרוס

אלכסנדר המון, הספריה החדשה, 2008

גם הספר הזה הוא עץ שורשים של הסבל במאה ה-20, אבל הוא ממש לא רוצה להיות אפוס, או מניפסט, או למצק משמעות אוניברסלית. הוא רוצה לחדור מתחת לעור ולהכאיב. גם אנחנו רוצים שהוא יעשה את זה. מושלם.

גוד נייט ג'רזי

יאנוש גלובצקי, שוקן, 2010

אחד מאותם מקרים שבהם ה״קאבר״ עולה על המקור. יז׳י קושינסקי היה אדם מפואר יותר מהספרות שלו, וגלובצקי לכד את זה להפליא. ספר גאוני של ליבידו מתפרץ שכבר שכחנו שישנו, והוא סוד כמוס של מעטים שאנחנו מגלים לכם בשושו.

הקנוניה נגד אמריקה 

פיליפ רות, זמורה ביתן, 2004

כן, אפשר היה לחשוב שהרומן על נצחון הנאציזם שייך לתת-ז׳אנר ״היסטוריה חלופית״. בעצם הוא שייך לתת-ז׳אנר ״אולי האנושות לא למדה שום לקח״. אופס.

ספרד

אנטוניו מוניוס מולינה, עם עובד, 2001

הספר הזה זועק ״תכללו אותי ברשימה״: אפוס-היסטורי שבוחר במודע לתאר את המאה שהיתה, חוזר ל״רגעים הגדולים״, מבקש להגיד דבר-מה גדול על ה״אנושות״. למרבה המזל, הוא לא הופך למניפסט מטיפני אלא כתוב נפלא. 

אהבה

טוני מוריסון, הספריה החדשה, 2003

שם בנאלי כל כך לספר, ועוד ספר שהוא בעצם בכלל לא על אהבה, אלא על עבר מושחת והווה פצוע של משפחה שחורה בארה״ב. 

שלג

אורחן פאמוק, כנרת זמורה ביתן, 2002

כמו האסקימוסים, לפאמוק יש אינספור דרכים לתאר שלג, ובעצם גם את כל השאר. כשרואים מה קורה עכשיו בטורקיה, מבינים כמה צריך סופרים אמיצים (וגם אצלנו, כוס עאמק!). 

כשהיינו יתומים

קאזואו אישיגורו, הספריה החדשה, 2000

אנחנו לוקחים איתנו את אישיגורו אל המאה ה-21 למרות שאת גאוניותו הוא מנצל לתיאור מבריק של המאה ה-20. אנחנו רוצים אותו איתנו בהמשך.

בדצמבר 10

ג׳ורג׳ סונדרס, כתר, 2013

כותבים חתרניים בדרך כלל לא זוכים לתהילה. במיוחד אם הם כותבים על ״סתם״ דמויות אנושיות. אבל מה לעשות, הרבה פעמים השילוב הזה הוא בדיוק מה שמקנה ליצירה חיי נצח.

עץ עשן

דניס ג'ונסון, בבל, 2007

קרוב לוודאי שמעט מדי אמריקנים קראו את היצירה המסעירה הזו, שמצליחה למצק את מלחמת ויאטנם מעבר לטראומה, מעבר להיסטוריה, מעבר לתו התקן שהפכה להיות. ״הבן של ישו״ שלו אמנם נכתב לפני 2000, אבל וואו, אם אתם כבר בקטע - קנו שניים במסגרת מבצעי פוסט-חוק-הספרים.

 

 

התיקונים

ג'ונתן פראנזן, עם עובד, 2001

פראנזן הוא כל כך חשוב שהעולם הספרותי כבר שונא אותו. זה סופר, טוענים מבקריו, שאיכשהו מצליח להתחנף לקוראיו הפסאודו-אינטלקטואלים בעודו משתין עליהם. הו, פראנזן, תן לנו עוד מהגשם הנפלא הזה!

הדרך

קורמק מקארתי, מודן, 2006

אאוצ׳, אלוהים, ישר בשן הכואבת. מקארתי מרחף כמו בולדוזר ועוקץ כמו ג׳ון הג׳יהדיסט. כמעט כל עמוד סגרנו את הספר ואמרנו ״די, אי אפשר יותר מזה״. אבל אז פתחנו שוב וחילצנו דרך בסבך הסבל. אנחנו שמחים שיצאנו בצד השני.

נוטות החסד

ג'ונתן ליטל, כנרת דביר, 2006

אפשר להתווכח על האיכות והמסר עד מחר, אבל כשמישהו מצליח לתאר ככה מגפי עור נאצים בוהקים מבוססים בשלולית איברים יהודיים - אנחנו נקרא את זה.

מפגש עם חוליית הבריונים

ג'ניפר איגן, עם עובד, 2010

אחד מהמקרים הנדירים שבהם השם של הספר מתאר בדיוק את התחושה אחרי הקריאה: כאילו חבורה של ביריונים הרגע פיצצה לך את הצורה בסמטה אפלה.

יותר מדי אושר

אליס מונרו, מחברות לספרות, 2009

איזה אושר ואיזה נעליים. כל כך עגום, כל כך אפל, כל כך קשה, כל כך נהדר.

תחושה של סוף

ג'וליאן ברנס, מודן, 2011

יש בספר הזה את הדבר הבריטי הזה, האיפוק, האנדרסטיימנט, בלי טריקים אמריקאיים של סנטימנטליות ומתיקות. התחושה בסוף ״תחושה של סוף״ היא מרה, אבל בלי הקינה ההיסטרית על הקבר.

יסתובב לו העולם הגדול

קולום מק'קאן, עם עובד, 2013

גאונות צרופה. תיאור חד ואכזרי של האמריקנה של המאה ה-21.

חומצה גופריתנית

אמילי נותומב, אסיה, 2005

לא היינו רוצים להיות חברים של נותומב. נראה לנו שדי קשה להסתדר איתה ויש מצב שהיא מופרעת שהייתה מעירה אותנו בבוקר עם קול נפץ של רימון חי. זה בעצם מה שהספר שלה עשה.

אדון החצר

טריסטן אגולף, זמורה ביתן, 2000

תכלס, התאבדות בגיל צעיר תמיד עוזרת למיתוס הגדולה (זה עבד גם לדיוויד פוסטר וואלאס), ולא מזיק אם אתה כותב משל חד ודוקר על המדינה האמריקנית האבודה והאלימה.

ללכת בשדות הכחולים

קלייר קיגן, זיקית, 2007

אם תהיתם איך זה להיות ערום ומחולל על כר דשא קפוא באירלנד - זה הספר בשבילכם. מה, אף פעם לא תהיתם?

 

 

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין, הכורסא, 2012

רומאו ויוליה של הסרטן, כולל נשיקה בבית אנה פרנק. מי היה מאמין שרומן דחף-המוות הזה יגרום לבני הנוער (וגם לא מעט מבוגרים) לקרוא.

הארי פוטר וגביע האש

ג'יי.קיי רולינג, ידיעות אחרונות, 2000

מה, באמת צריך להסביר? לא עליתם על הסיבה שבגללה הספר הזה ברשימה כשפאקינג ישנתם מחוץ לחנות הספרים כדי להיות הראשונים (טוב נו, מבין האלפים הראשונים) שקוראים את הפרק החדש? אפשר לחשוב שזה האייפון החדש, ג׳יזס!

כפרה

איאן מקיואן, עם עובד, 2001

אנחנו, למעשה, אהבנו יותר את ״טובת הילד״, אבל אין ספק ש״כפרה״ הוא הספר של מקיואן שהשאיר את חותמו במאה הנוכחית. 

צופן דה וינצ'י

דן בראון, מודן, 2003

זה מותח כמו פרק של ״חברים״, רענן כמו מדרכה באוגוסט ושנון כמו בדיחות של סדר פסח. אבל מה, כל כך אהבנו את זה שאחרי זה חזרנו בשקיקה אפילו אל ״מלאכים ושדים״ המזעזע (שנכתב ראשון). עד כדי כך התלהבנו מ״צופן דה וינצ׳י״. לך תבין אותנו. 

תולדות האהבה

ניקול קראוס, מחברות לספרות, 2005

ניקול קראוס היא הנסיכה האמריקאית היהודיה שאנחנו אוהבים לאהוב. היא כותבת יפה ונכון ומנחם. אם היו כותבים את זה על טקסט שלנו היינו יורים בעצמנו.

רודף העפיפונים

חאלד חוסייני, מטר, 2003

בעולם הזה צריך לבחור, וחוסייני בחר לכתוב מבט אוריינטליסטי מחניף לקורא המערבי שקרא בשקיקה ועכשיו חושב שהוא מבין את המזרח יותר. צעד קטן לאנושות, צעד גדול לחוסייני.

אלגנטיות של קיפוד

מוריאל ברברי, כתר, 2006

אי אפשר להתעלם מכך שגם במאה ה-21 אהבנו לקרוא את אותו קיטש צרפתי שמוכר לנו מהמאה ה-20, זה שבשפה זרה נשמע לנו כל כך טוב.

אליזבת קוסטלו

ג'ון מקסוול קוטזי, עם עובד, 2003

אליזבת קוסטלו הפכה לדמות קבועה אצל קוטזי ואנחנו אוהבים לבנות מכל הפיסות המרושעות שהוא מספר על חייה את הביוגרפיה השלמה שלה.

לקרוא את לוליטה בטהרן

אזאר נפיסי, משכל, 2003

במסגרת גל ההיקסמות האוריינטליסטית מפי המזרחים עצמם, גם הפשע הספרותי הזה הפך למאסט.

 

יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה

דייב אגרס, כנרת, 2000

לא רק הספר כשלעצמו, מכאיב ומדויק, אלא סימון דור חדש, התכתבות בין החוף המזרחי למערבי בארה״ב, שהגדירה מחדש - לפחות לאיזה עשר דקות - את הסצינה הספרותית האמריקנית.

מוות במשפחה

קרל אובה קנאוסגורד, מודן, 2009

על הנייר, המילה ״טרחני״ קטנה על הפרויקט המגלומני הזה, שמתגלה כטקסט מפעים. מי ידע שהיינו יכולים ליצור את זה מהחיים המשעממים שאנחנו מנהלים (אם היה לנו הכשרון של קנאוסגורד, כלומר). 

מיליון רסיסים קטנים

ג'יימס פריי, כנרת זמורה ביתן, 2003

הספר ששווק כרומן אוטוביוגרפי של נרקומן לשעבר והיה לרב מכר שאופרה ווינפרי שמחה לחבק, התגלה כבדיה וגרר השפלה פומבית של המחבר. אף אחד לא זוכר שמותר להמציא בפרוזה?

האבודים

דניאל מנדלסון, עליית גג, 2006

ברוב המקרים, סיפורי גניאולוגיה הם חומר הרדמה לסוסים שמנים במיוחד, אבל מנדלסון חושב קודם על הספרות ורק אחר כך על ריצוי הפנטזיה ההיסטורית, וזה יוצא עצוב וחכם, ועל הדרך מגדיר מחדש איך כותבים ״שואה״.

איש נופל

דון דלילו, מעריב, 2007

ניין אילבן, מה יש לומר. באופן מפתיע לא תורגמו הרבה יצירות שעוסקות בטראומה האמריקאית הזו, ובאלוהים, חבל שתחשבו ש״קרוב להפליא ורועש להחריד״ זה מה שבאמת קרה לארה״ב.

רק ילדים

פטי סמית, כנרת זמורה ביתן, 2010

פטי סמית, תעשי לנו ילדים.

בית הקפה של הנעורים האבודים

פטריק מודיאנו, אחוזת בית, 2007

פרס הנובל הזכיר לנו את הכתיבה היפה והעדינה של מודיאנו על פריז שיודעת להיות מושכת גם כשהיא בוגדת.

אבק אדום

מא ג'יאן, עם עובד, 2001

כמה מעודד לגלות שגם סיני מבטן ומלידה מתקשה להבין את הדבר הזה שנקרא ״סין״. אולי, בעצם, מתקשה להבין את העולם כולו. לזה אנחנו ממש יכולים להתחבר.

פרספוליס

מרג'אן סטראפי, אחוזת בית, 2000

קודם כל, זה כל כך יפה. דבר שני, הספר שייך למהפכת הרומן הגרפי, שהוציאה את הז׳אנר מז׳אנריותו והפכה אותו לטקסט ספרותי לכל דבר ועניין. ושלישית, איזה פחד, איראן של 79 נראית כל כך קרובה.

קאמורה

רוברטו סביאנו, אריה ניר, 2006

היי, אם כל המאפיה האיטלקית נעמדה על הראש מהספר הזה, כנראה שהוא עלה שם על משהו. 

טיולים בפלסטין

רג'א שחאדה, עם עובד, 2007

לא יזיק לנו לקרוא על הארץ הזו גם מנקודת המבט הפלסטינית. אנחנו לא לבד פה. 

 

לאכול להתפלל לאהוב

אליזבט גילברט, כנרת זמורה ביתן, 2006

אם הצאצא - האיטי יותר, נכון - של איאן ראנד בגרסת המאה ה-21 גרם למיליוני נשים לנסוע בעולם ולהזדיין במקום לבכות על אובדן הנעורים - עבורנו אין יותר ספרותי מזה.

דמדומים

סטפני מאייר, פועלים, 2005

אם נערים, נערות, וההורים שלהן ושלהם - תולים בדיוק את אותו הפוסטר בבית (שלא לומר, מעל המיטה), מישהו שם כנראה פיצח משהו (משהו דבילי ושטחי, אבל משהו). 

50 גוונים של אפור

א.ל ג'יימס, משכל, 2011

בעולם שבו הפורנו זמין וחופשי עונה א.ל. ג׳יימס לפרויד על שאלתו ״מה רוצות הנשים?״ ותשובתה פשוטה: אירוטיקה, סימנים כחולים וכתיבה דלוחה.

מידלסקס

ג׳פרי יוג׳נידיס, מודן, 2002

בחוגים מסוימים, מגדר נזיל זה כל כך טריוויאלי בימינו, שזה כבר מביך ללבוש את זה. אבל כדי שזה יקרה, היה צורך ביצירות אמיצות כמו מידלסקס שישאירו אותנו פעורי פה. 

כישוף למתחילים

קלי לינק, בבל, 2005

בניגוד למד״ב, הפנטזיה התקשתה להחדיר מרגלים לתוך המעגל הסגור של ״ספרות רצינית״. לינק מצליחה לחלץ את הפנטזיה מקשקושי הז׳אנר על גמדים וגרזנים. 

הכותלי

נל זינק, לוקוס, 2014

מזמן לא קראנו אישה כל כך חסרת מעצורים ומשונה, שמתפרעת ככה על העמודים - כולל הסבר מפורט למה סקס אנאלי זה קטסטרופה לנשים.

וולף הול

הילארי מנטל, בבל, 2009

ספרות זה דבר רציני. במקום כל המניירות המגניבות, מנטל עשתה תחקיר היסטורי מעמיק כמו פעם, והחייתה תקופה ככה שרצינו להיכנס ולהתיישב בשולחן האבירים לצד תומס קרומוול. 

אבסורדיסטן

גארי שטיינגרט, סימנים, 2006

אחד הסופרים המצחיקים, העסיסיים והסקסיים שהעניקה לנו ההגירה הרוסית לארה״ב.

 

חיי פיי

יאן מרטל, כנרת, 2001

כשכל כך הרבה אנשים מתים היום על סירות הצלה, בגלל רשעותם ואטימותם של אנשים אחרים, וול - זה הזמן לחזור למשל העצוב של יאן מרטל על נפש האדם המחורבנת.

שיניים לבנות

זיידי סמית, זמורה ביתן, 2000

מבין היורשים של רושדי, שמלהטטים במילים תוך משחק פריבילגי באתניות ודת - אנחנו הכי אוהבים את זיידי סמית. 

החברה הגאונה

אלנה פרנטה, הספריה החדשה, 2011

מדובר בתענוג כפול: אחד זה הספרות עצמה, והשני זה התמהון הגמור מול העובדה שיש מישהו שלא רוצה לנצל את ההצלחה כדי להפוך לסלב ספרותי ונשאר אלמוני, בניגוד גמור לדי.אנ.איי של המאה ה-21. ובסוף - העובדה שהמסתורין פועל עלינו.

יוצאים לגנוב סוסים

פר פטרסון, כתר, 2003

מדהים לגלות שספר שנכתב על ידי סופר נורווגי, על גבר בן 67 שמסתכל אחורה על חייו ומפענח בהם טרגדיה נוראה - בעצם נכתב עלינו. כל כך רחוק, כל כך קרוב.

הבקעה

ג'ומפה להירי, עם עובד, 2014

ככה כותבים ספרות גלובלית בעולם היום: בלי להתנצל או להתנשא כי אתה לבן, בלי להיות קורבן כי אתה צבעוני. פשוט לספר את הסיפור המורכב של כולנו. 

שאלימר הליצן

סלמן רושדי, זמורה ביתן, 2005

רושדי תמיד אוהב לעמוד על החומה שבין המזרח למערב, ולגרום לכל אחד מהצדדים לתהות האם הוא אויב או ידיד. האם הוא טרוריסט או לוחם חופש. נדמה שאין יותר המאה ה-21 מהצורך הנואש שלנו לקטלג כך, כמו גם מהחיוך המתחכם של רושדי, שכותב כך שאי אפשר יהיה לקטלגו.

חצי שמש צהובה

צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, מחברות לספרות, 2006

ספרות עולם לרוב מקבעת את עצמה במתח שבין המערב לכל השאר. אדיצ׳יה פשוט כותבת על ניגריה.

הטיגריס הלבן

ארווינד אדיגה, משכל, 2008

הודו זה לא גואה, וזה לא תבלינים וזה לא הארה על גדות הגנגס. הודו זה פח אשפה שכדי לצאת ממנו צריך לדחוף את הראש של אלה שמתחתיך לתוך המיץ של הזבל.

יאלו

אליאס ח׳ורי, אנדלוס, 2002 

אחד מגדולי הסופרים הלבנונים, אבל אם אתם קוראים אותו בגלל המוצא שלו אתם עושים טעות. אל תקראו אותו בבחינת ״דע את האויב״. פשוט בגלל שהוא ענק. 

מר פוטר

ג׳מייקה קינקייד, עם עובד, 2002

השפה של קינקייד כל כך משונה, מה זה בכלל? לנו, זה עוזר לא לקרוא אותה, אלא לחוות אותה.

בורחסטיין

סרחיו ביסיו, זיקית, 2007

חבל להיתקע בספרות הדרום אמריקאית של המאה ה-20, שהייתה נהדרת כשלעצמה, כשאפשר להתקדם ולראות מה הנכדים של הריאליזם המאגי יודעים לעשות. וואו, מה שהם יודעים לעשות!

 

משחקי הרעב

סוזן קולינס, כנרת, 2008

מה שמדהים הוא שכל בני הנוער בעולם קוראים טקסט פמיניסטי ואנטי-פשיסטי (אם כי לא מאוד רדיקלי), וגדלים להיות חזירים-סקסיסטיים-לאומנים. כוחה של הספרות, עאלק.

ריקוד עם דרקונים

ג'ורג' ר.ר. מרטין, אופוס, 2011

אוקיי, תודו. לא שמעתם על זה בכלל לפני ״משחקי הכס״. אבל עשו את ״משחקי הכס״ וכולם הלכו לקרוא, ונוצרה תחרות ספויילרים בין אבירי הטקסט הכתוב לשוטי המסך המרצד. מה עוד, בעצם, יש לעשות בעולם הזה?

נערה עם קעקוע דרקון

סטיג לרסון, מודן, 2005

בקצרה, בדיוק כל מה ש״צופן דה וינצ׳י״ לא. מותח, פורץ גבולות, אמיץ, מטריד, מחרמן, נועז, מבעית, מסרס, ״אלוהים שמישהו יכבה את זה״, ״תנו לי עוד״.

כניעה

מישל וולבק, בבל, 2015

ייתכן שהספר הטוב האחרון שכתב וולבק היה "החלקיקים האלמנטריים", וגם במאה ה-21 "כניעה" אינו הכי טוב שלו, אבל אנחנו לא מזלזלים בחוש לייצור שערוריות, אפילו אם הן קצת בזויות. 

שרה

ג'יי טי לירוי, מעריב, 2005

בעולם חולה הנפש שבו אנו חיים, כולנו רצינו שג׳יי.טי לירוי באמת יהיה זונת טריילר פארק ממין זכר עם כשרון כתיבה. האכזבה היתה גדולה, וכמוה הסנסציה.

משקפת הענבר

פיליפ פולמן, כתר ואופוס, 2000

כמה שסדרת ״חומריו האפלים״ פופולרית, היא עוד תהפוך לנדבך מרכזי לחוקר שינסה להבין כיצד האנושות הליברלית, התבונית והצינית שקעה לתוך דתיות קיצונית בראישת המאה ה-21. 

הכפר של הגרמני

בואלם סנסל, כנרת זמורה ביתן, 2008

לא היה לעולם קל לעכל את החיבור בין האסלאם הרדיקלי לנאציזם, שהוא לא תקין פוליטית, אבל הוא כן חומר מצויין לספרות. 

 

ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי

מייקל שייבון, עם עובד, 2000

חוקרי יהדות יכולים לספר לכם שהדת שלנו היא עולם מופרע ונהדר של פנטזיות הזויות ורעיונות שאמורים היו להגיע רק בשימוש חומרים הזייתיים. הם, ומייקל שייבון.

הכל מואר

ג'ונתן ספרן פויר, זמורה ביתן, 2002

לפעמים נדמה שכל העולם הוא סופרים-יהודים-ממושקפים-שמאלנים-טבעונים—מברוקלין, ושספרן-פויר הוא המנהיג שלהם. זה לא ככה, אבל אלוהים, לפעמים זה נדמה.

אלים אמריקנים

ניל גיימן, אופוס, 2001

תראו, מד״ב ופנטזיה זו לא כוס הבורבון שלנו, אבל גיימן לוקח את עצמו ברצינות ועושה את מה שהופך ספרים מהז׳אנר לטובים: הוא יוצא מהז׳אנר, ופשוט עושה עבודה טובה, ויסודית, ומעוררת מחשבה. טיפ לכל הרולינגיות והמרטינים של העולם.

ארוחת הערב

הרמן קוך, כתר ועברית, 2009

בגדול, מדובר בתסריט מעולה ששוכתב לספר. וכמו הסדרות הגדולות של העשוריים האחרונים, מדובר במהוקצעות סוציו-פוליטית כה מדוקדקת עד שהיא כמעט פלסטית. אבל זה עובד.

החזרה

אלינור קטון, עם עובד, 2010

קול חדש (מאוד!) ומסקרן שהוא השקעה לטווח רחוק: אנחנו לא יכולים לחכות לספר העשירי שלה.

הילדה השקטה

פטר הוג, עברית, 2006

זה לא ספר מתח, זה ספר מותח. ערבובייה מהודקת של רפרנסים תרבותיים וחברתיים שבאמת, וסליחה מראש, אי אפשר להניח מהיד.

בנו של אדון היתומים

אדם ג'ונסון, מחברות לספרות, 2012

ספר לא קל ומצויין על החיים הבלתי נסבלים בצפון קוריאה. לקרוא וללמוד מה לא.

העולם החופשי

דיוויד בזמוזגיס, כתר, 2011

כולנו מהגרים כאן, בגלל החלטה קטנה אחת שעשו הורינו או הוריהם לפני עשרות שנים. כדאי מאוד לקרוא על אלה שידעו טוב יותר: לא להגיע לכאן.

חברו של המנוח

אנדריי קורקוב, כנרת, 2001

יש בנו געגוע עז לז׳אנר הפרודי, וקורקוב כותב פרודיות אדירות על האנושות.

 

השטן בעיר הלבנה

אריק לארסון, בבל, 2003

בלית ברירה, אם מכופפים לנו את היד, כי לרוב היינו מעקמים את אפינו המתנשא מול השוואות כאלה - היינו אומרים שיש מתחרה ראוי ל״בדם קר״ של טרומן קפוטה.

פריקונומיקס

סטיבן לוויט וסטיבן דבנר, כתר, 2005

אנחנו. לא. אשמים. שאין. לנו. כסף.

קדחת לבנה

יאצק הוגו-אדר, כנרת זמורה ביתן, 2009

הרבה אנשים כותבים ספרי עיון יפים ומעניינים. מעטים מהם עושים את זה במקום שבו צריך להצית את הרכב התקוע שלך כדי להתחמם ולהישאר בחיים. 

נו לוגו

נעמי קליין, בבל, 2000

הכוהנת הגדולה של האנטי-גלובליזציה כתבה את ספר הקודש של הדת הזו. קצת אחר כך היא כתבה את ״דוקטרינת ההלם״ המופתי כדי להסביר למה רובנו עדיין מסרב להיטבל כמהפכנים.

יש אלוהים?

ריצ'רד דוקינס, עליית גג, 2006

לא, אין. באמת שאין. אבל בינתיים, אחד-אפס לטובתו.

כלכלה בגרוש

ברברה אנרייך, בבל, 2001

תחשבו מחדש על עוזרת הבית שלכם, הקופאית בסופר, השומר בקניון. המרחק ביניכם הרבה פחות גדול משאתם חושבים.

קיצור תולדות האנושות

יובל נח הררי, דביר, 2011

תופעה מו״לית ישראלית יוצאת דופן, שאי אפשר להסבירה.

נולדנו לרוץ

כריסטופר מקדוגל, אחוזת בית, 2009

מי היה מאמין שאפשר לכתוב ספר סקסי על ריצה ועל השקר הגדול של תאגידי מוצרי הספורט. 

ברבור שחור

נאסים טאלב, כנרת זמורה ביתן, 2007

לרוב, כלכלנים לא מבינים בכלכלה, וטובים רק בחוכמת הבדיעבד, בדיוק כמו כולנו. נאסים טאלב הוא כנראה משהו אחר: נביא.

לא רציונלי ולא במקרה

דן אריאלי, מטר, 2008

אין לנו שום הסבר למה אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים, ובזכות אריאלי אנחנו מבינים את זה.

 

צל עולם

ניר ברעם, עם עובד, 2013

העניין הוא אפוקליפסה. ניר ברעם כתב את האפוקליפסה של העתיד ב״מחזיר החלומות״ ואת האפוקליפסה של העבר ב״אנשים טובים״. ב״צל עולם״, למרבה החרדה, הוא כתב את האפוקליפסה של עכשיו.

היברו פבלישיניג קומפני

מתן חרמוני, כנרת זמורה ביתן, 2011

חרמוני הצליח לשחזר עולם שלכאורה כולנו מכירים בצורה שאי אפשר להתווכח איתה. גם לנו האשכנזים מגיע לחזור למקורות שלנו!

ערבים רוקדים

סייד קשוע, מודן, 2002

לפני שסייד קשוע התייאש מאיתנו לחלוטין ופשוט הלך, הוא חשב שאם הוא יתאר בצורה חותכת, שומטת לסת, משורטטת מטרה, את משבר הזהות ה״ערבי-ישראלי״, אשכרה משהו יזוז פה. נו, אז חשב.

קול צעדינו

רונית מטלון, עם עובד, 2008

אולי הספר הכי חשוב והכי משמעותי שנכתב בעברית ב-15 השנה האחרונות. יצירת מופת.

ספר הגברים

ננו שבתאי, כתר, 2015

כאב לנו לראות השנה את האופן המתועב שבו התקבל הספר הגאוני הזה. רק פעם בכמה שנים נכתב ספר כזה: פיוטי, מכאיב ומשמעותי. 

החלום הישראלי

רועי צ'יקי ארד, חרגול-עם עובד, 2010

לרועי צ׳יקי ארד יש את הדרך הכי מקורית להתבונן על הישראליות ולתאר אותה כך שגם כשהדברים הם עגומים, אתה איכשהו צוחק. ארד, אנחנו חוששים, הוא פשוט אוהב אדם.

יתומים

סמי ברדוגו, הספריה החדשה, 2006

אם יש ספר אחד שמגדיר את הספרים של עוז, יהושע, קנז או שלו כ״אלוהים, הישראליות שלכם היא כל כך המאה ה-20״ - זה הספר.

ורד הלבנון

לאה איני, זמורה ביתן, 2009

כל כך מעט סופרים הם באמת רדיקליים, לעזאזל, כל כך מעט חוגגים את החופש המוחלט שמציע הדף הריק. איזה מזל - ובמקרה של הספר המרסק הזה גם כמה נורא - שיש את איני.

מקום אחר ועיר זרה

מאיה ערד, חרגול, 2003

רומן בחרוזים! מי לעזאזל, בישראל השמרנית, המכורה ל״רומנים חשובים מפענחי לאום״, המתעבת קריצות ומסיבות מילים, כותב רומן בחרוזים? ולו רק בגלל הסגנון והמבנה, ספר שהוא קרטיב אבטיח ביום חם. 

טורפים של קיץ

ענת עינהר, עם עובד, 2008

היינו רוצים להיכנס לראש המוטרף של עינהר, וזו כנראה הדרך הכי טובה לעשות את זה. בשדה ספרותי שמרני, יש פה מישהי שמתפקעת מליבידו.