האהבה כפוית טובה. אף אחד לא נמצא כאן כדי לתת לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים. אהבה הורית, אהבה רומנטית, אהבה לסדרה - בסוף כולם ירצו לעמוד בפני עצמם, להיות יותר מהתפקיד שייעדנו להם, ואם לא נשתנה יחד איתם, הם ישמטו מבין אצבעותינו. אבל - וזה אבל גדול - אם נאהב את הסדרות שלנו כמו שהן, אם נבין שהן מוגבלות ופגומות ואנושיות, ושמבעד לסדקים שלהן, כמו שאמר לאונרד כהן, נכנס כל האור - הוא יאיר גם עלינו.
סופים עושים אותי נוגה. הייתה תקווה לימי שני האלה. שני בבסיסו הוא יום חסר תקווה. אתגעגע לשני שנצבע באפשרות של פרק חדש של ״האישה הטובה״, לפני שהסדרה נגמרה, והתקווה נגמרה. אני אומר ״אפשרות של פרק חדש״ כי גם אחרי הרבה מאוד שנות סאקריות של טלוויזיה אמריקאית, עדיין לא פיצחתי את נוסחת הפגרות וההפסקות, ויותר מדי פעמים חיכיתי לשני-עם-אלישה שלי, והטורנטים השיבו פניי ריקם. עכשיו לפחות כבר לא אצפה לכלום. אלוהים, איזה עולם עצוב.
נשיקה-סטירה
הספוילר הולך כך: המושל הדגול פיטר פלוריק שוב מתפטר מתפקידו בעקבות פרשת שחיתות, וכמו בפרק הראשון של הסדרה, אשתו הנאמנה מתייצבת לצדו. היום, כמו אז, היא לא שייכת לו יותר, ושלא כמו אז – עכשיו היא שייכת לעצמה. הוא סוס מת, והיא סופרסטארית. למערכת היחסים שלה עם ג׳ייסון החוקר (גבר לא רע, אני מודה. הוא לא וויל גרדנר, והזקן הבלתי מטופח עם הקול המעושן מדי מעוררים אצלי חשד שיש לו ריח ממש רע מהפה, אבל הוא לא רע) היא החליטה לתת צ׳אנס, והיא סוף סוף שותפתה השווה של דיאן לוקהארט, אחרי שבע שנים של חילופי זהויות בצמרת פירמת עורכי הדין הסכיזופרנית שלהן. אלא שג׳ייסון לא מחכה לה כשהיא יורדת מהבמה. ובסימטריה מושלמת לסטירה שהעיפה לפיטר בפרק הראשון, היא חוטפת עכשיו אחת מדיאן. ההווה בסדר גמור. העתיד, כרגיל, גורילה בערפל.
אני אוהב את אלישה פלוריק. אני אוהב את ״האישה הטובה״. אני מאוד אוהב את הפרק האחרון של ״האישה הטובה״. וגם אם יוצרי הסדרה היו מחליטים לסיים אותה באופן שתואם את צרכיי האנוכיים על הספה מול הטלוויזיה - כלומר בנשיקה חד-משמעית בין אלישה לג׳ייסון - ואז גם מגישים לי טישו וזירו דרך המסך, לא הייתי אוהב אותם יותר. כי יש סדרות, אם לחזור לכפיות הטובה אותה הזכרתי, שלא יכולות להסתיים בדרך שלמה והרמונית מדי, משום שהן מחויבות למציאות. והמציאות, כידוע, מזעזעת. יש משהו מגוחך בלחתום בנשיקה שבע שנים של דמויות מורכבות ומערכות יחסים מורכבות, שמתקיימות ביקום בו אין דבר בהיר ובטוח מלבד החוק. אחרי שיחה עמוקה בת שבע שנים תמימות, אין לי עניין שידחפו לי לשון לפה. לא שלא הייתי דוחף את הלשון בחזרה, אבל אחר כך הייתי שונא את עצמי קצת.
סוף עידן הרעיות
אני יודע שאני נשמע טיפה מגונן או מתגונן, וזה רק משום שברור לי שהיחס של אנשים לסדרות שונה מאוד מהיחס כלפי הפרק האחרון שלהן. כאילו יש איזה הסכם-על בין סדרה לצופה לפיו בפרקי סיום חל איסור מוחלט על סימני שאלה, או הזמנה לפרשנות סובייקטיבית. וכל דבר אחר כמוהו כפרק האחרון של ״אבודים״, שהוא באמת אחת הסכינים הארוכות שנעצה הטלוויזיה בגבנו אי פעם. אם יש הסכם כזה, הוא אכן הופר. בראש ובראשונה, משום שלא הייתה הנשיקה. כלומר, הייתה נשיקה בפרק, אלא שהיא קרתה בתוך פנטזיה של אלישה (הנה בא עוד ספוילר) על אהובה המת. אז מה בעצם רוצים היוצרים לומר? שהיא לא המשיכה הלאה עדיין? שיש אהבה גדולה אחת בחיים, ושלה מתה, אז אולי גם שלנו? שאי אפשר לקבל הכל? ידוע לי היטב, תודה. הייתי יכול לצפות שבע שנים בעצמי ולהגיע לאותה המסקנה.
או שאולי הם אומרים משהו אחר: שהטוב הוא טוב רק אם אנחנו מכירים בכך שהוא חלקי. שהידיעה שאי אפשר לקבל הכל בעצם מאוד מנחמת. תראו את אלישה פלוריק: היא שתיינית כפייתית, אם די מזניחה שבבירור מעדיפה את בתה על בנה, נוטה תכופות למניפולציות, ויש לה את הפרצוף החצי-מחויך שהיא עושה, מול גברים בעיקר, שממנו עולה בבירור שיכרון כוח. או שיכרון כלשהו. הכינוי הישן ״סיינט אלישה״ הוא עלבון לכל סובביה, ולאורך כל הפרק האחרון הם מסבירים לה שהיא חסרת מודעות ושקופה יותר ממה שהיא חושבת, ובעיקר - שהיא לא מושלמת. אוף, איזו הקלה. אין דבר כזה "good wife" ומעולם לא היה. תסמכו על זוג נשוי ששורד כתיבת סדרה משותפת כשהוא אומר את זה. זהו סוף עידן הרעיות. העולם כעת מורכב מגברים ונשים, שלא אמורים לתפקד כייצוגים ריקים האחד של השני, ואת דמות הרעיה - הטלוויזיונית או החיה - נקבור יחד עם הרעיון של דרמות בית משפט בנות 22 פרקים שמשודרות לפי הסדר אחת לשבוע.
מפוארת ומשובשת
זו הסטירה שהיא חוטפת מדיאן. שבועיים קודם היא הביטה בקנאה בה ובבעלה, וביקשה מהם שילמדו אותה איך להיות מאושרת - בהזדמנות כפרה, בינתיים אל תבני על זה - ודקה אחרי היא חיבלה בגסות באושר שלהם. ובשביל מה? בשביל להציל את בעלה המושחת, שבטח אשם בכל מה שמיוחס לו, שכל שבע שנות חיזוריו אחריה נראו היסטריות ומזויפות ודמו בעיקר למישהו שנאבק בקובייה הונגרית, ולא מבין מדוע היא אף פעם לא מסתדרת על כל פאותיה (אני לא אמעד על המילה ״פאותיה״. נדבר על השיער של אלישה בהזדמנות אחרת. וזו תהיה שיחה ממש קצרה).
הסטירה הזו היא הכל. היא הסוף של הסדרה. היא הסגירה המיוחלת של כל הקצוות. לכלכו אותך פעם, ועכשיו את מלכלכת, אז כנראה שכולנו שווים בסוף. אלישה היא פיטר, ודיאן היא אלישה, ותפקיד הקורבן לא ממתין יותר בסבלנות לאף מתקרבן/ת. ובנימה שוויונית, ליברלית, הילארי-קלינטונית, אולי אפילו להט״בית, ובטוח פמיניסטית, סדרה מפוארת ומשובשת שכזו צריכה להסתיים. כי פמיניזם מושלם יכול להתקיים רק בעולם בלתי מושלם. אלישה פלוריק, כמונו, כבר לא פחות טובה מאף גבר. ולא פחות רעה.