לזרוק כלים במקום לשטוף אותם
כמה פעמים עמדתם מול קופסת פלסטיק ששכבה שבועות במקרר וידעתם שפתיחתה תשנה אתכם לנצח? בשמונים אחוז מהפעמים, הדילמה המוסרית הזאת מסתיימת בפח. כי כמו העולם בשואה, גם אנחנו מעדיפים לא לדעת. נכון שלרכוש קופסאות מיקרוגל חדשות על בסיס שבועי עשוי להראות כמו פינוק מיותר, אבל כזה ששווה את הקושי הנפשי הכרוך בהתמודדות עם שוכני הטאפרוור שכפי הנראה היו ידועים בעבר כעוף, אבל היום הם מערכת סביבתית חדשה ומשגשגת. זאת לא עצלות, זאת בחירה. בחירה לא לראות, לא להריח, לא להתערב בטבע.
לשקר בציון פסיכומטרי
מה לעשות, לא כולנו חברים במועדון ה-700. וגם אלו שכן, לא מהססים לעגל מדי פעם. נכון שזה לא באמת מדד לכלום ועברו כבר יותר מעשר שנים ולמי אכפת, ועדיין.
למחוק סטטוסים ותמונות אם הם לא מביאים מספיק לייקים
תמונה ללא לייקים היא כמו עץ הנופל ביער, והעץ הזה הוא ההערכה העצמית שלנו. אנחנו יכולים להתמודד עם ויכוחי פייסבוק וצליבות אינסטגרם, אבל לא עם שתיקה. לא פלא שכל אחד בפייסבוק שמקבל שישים לייקים מחליט להיות סטנדאפיסט - עם חרדת הבדיחה המתקבלת בדממה אנחנו כבר מתמודדים. אז נכון שהדבר הקטן והשפל הוא להעלים סטטוס או תמונה שלא זכו ללייקים, אבל כולנו קטנים ושפלים מדי פעם, ואף אחד לא רוצה בפיד שלו תזכורת תמידית למפלה צורבת. אז זה בסדר, תמחקו תמונות כאוות נפשכם, אבל כשתתחילו לתרגם סטטוסים תדעו שעברתם סופית לצד האפל.
להזמין משטרה לשכנים
מתישהו בחיים הפכנו להיות הסבתא של עצמנו, וזה מגיע עם אחריות. אנחנו מתבאסים על מסיבות רחוב, מרגישים שהנוער מקולקל ולא רוצים שהשכנים ייהנו מדי. בחיים לא נודה שאנחנו אלו שטירפדנו להם את המסיבה הרועשת או הקריוקי הנתעב, אבל נעשה את זה גם בפעם הבאה. כמובן שאם מדובר בריב קולני במיוחד, רובנו נעדיף סתם להאזין. אגב, גם אנחנו אלו שתלינו את שלט הנזיפה בחדר המדרגות. תתמודדו.
לשבת בארומה ולהזמין TO GO כי זה עולה שני שקל פחות
כי אם כבר איתרע מזלנו לשתות קפה של ארומה, לפחות שנדפוק קצת את המערכת.
לא להחליף מצעים כל שבוע
כביסה מלוכלכת מכבסים בבית ולפעמים גם זה לא, כפי שהתברר במערכת כשעלתה שאלת המצעים. בגדים לעבודה נחליף כל יום, אבל בכל הנוגע למצעים לא צריך להיות מסריחול כדי לחפף, לגרור עוד שבוע כי חורף, לנער את הסדין ולהפוך את הכרית עם הריר.
לחטט בחדרי אמבטיה של אנשים
אמור לי באיזה שמפו אתה משתמש, ואומר לך מי אתה. נקלעתם למסיבה בביתם של מכרים רחוקים? סביר להניח שגם אתם חמקתם לשירותים, פתחתם ארון אקראי ואולי אפילו הזלפתם עליכם בושם יוקרתי או עשיתם סיבוב על קרם הפנים של קליניק. כמובן שאם גם דחפתם את מברשת השיניים שלהם לפה אתם סוטים, אבל כל דבר אחר נופל תחת סקרנות טבעית ובריאה וכדאי לקחת בחשבון שגם לכם יעשו בדיוק את אותו הדבר.
להתחמק מהודעות וואטסאפ בלי להיתפס
הודעת וואטסאפ ממכר מעיק פוקדת את מכשירכם ואתם רוצים לקרוא אותה, אבל בלי שהצד השני יקבל את הוי הכחול הכפול והמחייב? פשוט הופכים בזריזות את המסך לאופקי וקוראים כמה שיותר מההודעה, את היתר משלימים בראש. כולם עושים את זה, ואלו שלא כפי הנראה יתחילו עכשיו.
לברוח ממסיבה בלי להיפרד
אמרתם שלום ונישקתם בכניסה למסיבה או לחתונה? זה מספיק. סביר להניח שאתם חומקים מאירועים בחשאי ובחוסר נעימות קלה אבל אין צורך. בהנחה שאתם לא הזוג המתחתן, סביר להניח שאף אחד לא שם לב. אתם לא מרכז העולם ואף אחד לא יזכור. אגב על אותו עיקרון אתם יכולים גם למות בבית בלי שמישהו ירגיש.
לחכות כמה שעות לפני שמאשרים חברות בפייסבוק
כי אמנם אתם חסרי חיים שיושבים כל היום עם האצבע על ה-confirm, אבל לא כל העולם צריך לדעת את זה. קצת פאסון.
נורופן ולגן
נכון שמותר לשלוח ילד לגן רק אחרי 24 שעות בלי חום, שלשול או הפרשות מהעיניים, אבל גם ככה הפסדנו כבר שבוע עבודה רצוף והמחשבה על עוד יום בבית עם פעוט אנרגטי מפתה בערך כמו טיסה לחו"ל עם אייר אסיה. ומה מתברר? שכמות ההורים שמהממים את הילד עם נורופן ושולחים אותו לגן בתקווה שהחום יישאר נמוך כל היום כל כך גדולה, שלא פלא שהילדים מדביקים זה את זה על בסיס שבועי. לא נורא, זה מחשל.
להכנס לפייסבוק ולוואטסאפ של בן/בת הזוג כדי לראות אם הם מפלרטטים עם אנשים אחרים
כי קפץ לכם בפיד שהיא אישרה חברות למישהו שאתם לא מכירים, או שבדיוק הופיעה הודעה על המסך כשהוא בשירותים אז מה, לא תקראו? ואם אתן כבר בוואטסאפ שלו, לא תעברו בקטנה על השיחות והקבוצות? הרי כולנו נחליק על פלירטוטים קטנים, אבל חשוב לדעת. כמובן שבמקרה ההפוך לא נהסס לעשות סצנה, לקיים שיחה קשה על אמון ולהחליף קוד גישה למכשיר. כולם מחטטים, כולם מפלרטטים, אבל בואו לא נדבר על זה.
ללכת לשירותים הרחוקים בעבודה בשביל מספר 2
האמת היא שברגע שרואים אתכם צועדים אל עבר השירותים הרחוקים, כולם יודעים. טכנית, אפילו להכנס לתא עם תשחץ יהיה פחות שקוף. אבל אל חשש, לכולם יש אינטרס לשמור על מעגל השתיקה הזה.
להעביר עלונים פרסומיים מתיבת הדואר שלנו לזאת של השכנים
כי למה שרק אנחנו נהנה ממבצע מפתה על סושי זול, או משירותי מכבסה מפוקפקים? לגנוב עיתון כבר הפסקנו כי יש עיתונים בחינם וגם הכל ברשת, החבלה הקטנה היחידה שנותרה לנו היא להספים אותם במלא זבל. כמובן שהם עושים בדיוק את אותו הדבר והתוצאה הסופית כולל את אותו ברושור מכוער שידלג לנצח בין תיבה לתיבה.
להתעלם מדברים בתקווה שבן הזוג יעשה אותם
בוקר, בן הזוג עוד ישן, התארגנתם לעבודה ובפתח הדירה אתם מגלים ערימת קיא מהבילה של החתול. תנקו, ברור. אבל לא תמיד. לפעמים פשוט תימלטו מהבית בחשאי וכשבן הזוג יספר לכם בערב על הערימה שניקה, תעשו את הפרצוף הכי המום שלכם. אגב, זה תקף גם לגבי העמדת פני ישן כדי לא לשטוף כלים והתחזות לתתרן כדי לא להחליף את טיטול הבלהות שהתינוק בישל.
לגנוב (קצת)
רוב הפעמים לא בכוונה, אבל אם יצאנו מהסופר עם איזה לובלו שנדחף לכיס בהיסח דעת, לא נרוץ פנימה להחזיר. ממש כמו שאם פספסו לנו הפוך בחשבון בבית הקפה, לא תמיד נודיע על כך למלצר. זה לא הופך אותנו לעבריינים, זאת סתם הזדמנות לקחת משהו קטן בחזרה. כמובן שיש את אלו שעושים את זה בכוונה, בעקביות ומתוך אג'נדה סדורה – זה ממש לא בסדר, ואנחנו מריעים לכם בסתר.
להיות נכד גרוע
מכל הדברים הקטנים שאנחנו לא מודים בהם זה המבאס מכולם, כי הוא בין היחידים שבאמת גורמים לנו להרגיש רע עם עצמנו, ובצדק. סבתא שלכם אוהבת אתכם (גם סבא אם יש בנמצא) ואתם אוהבים אותם בחזרה, אבל עדיין לא תטרחו להרים לה טלפון כל שבוע. כי אתם אנשים אנוכיים שעסוקים בעצמם ולא מסוגלים לקחת רגע קטן בשבוע ולגרום למישהו אחר להרגיש טוב. אז אתם לא לבד, אבל אתם עדיין חארות.
לראות מישהו שאנחנו מכירים ברחוב ולהעמיד פנים שלא שמנו לב
זה לא בהכרח מישהו שאנחנו לא אוהבים, כמו שלפעמים פשוט אין מעמסה גדולה יותר מלומר שלום. תתנחמו בכך שסביר להניח שזה הדדי, זה לא שהאדם הספציפי הזה בדיוק חיכה שתחלפו מולו ברמזור בשביל להסתער עליכם בחיבוקים, לפצוח בשיחה של שעה ולשלוף הזמנה לחתונתו. כפי הנראה, גם הוא ראה אתכם ונמנע מליצור קשר עין על מנת לסיים את הסיטואציה הזאת באופן משביע רצון לשני הצדדים.
לאכול כמויות עצומות כשאנחנו לבד
אולי עם חברים תסתפקו בשני משולשי פיצה וקצת סלט, אבל כולנו יודעים שאם הייתם לבד הייתם מפרקים את המגש, שמנמנים (שורה זו נכתבה בלשון זכר אבל מיועדת לשני המינים).
לא לאסוף את הקקי של הכלב כשאף אחד לא מסתכל
שעת ערב מאוחרת, סמטה אפלולית, אין נפש חיה באזור. זה הזמן להאיץ בכלב בעזרת הסיסמה החדשה של מרצ – תן פוש לגוש. בגדול, אנשים שלא אוספים את הקקי של הכלב שלהם הם חארות ומגיע להם לבלות את כל חייהם עם נעל מסריחה, אבל רחובות תל אביב יעידו שמה לעשות, מדי פעם מתפלק.
לטאטא את הבית ולזרוק את האבק מהחלון
כי זה זבל אורגני או משהו, לא? וגם ככה לכל התינוקות בתל אביב יש אסתמה אז מה כבר ישנה להם עוד ענן אבק קטן מכיוונינו.
להניק ילדים של חברות
באופן אישי יצא לי להלוות רק מנות סימילאק, אבל מסתבר שמניקות רבות נוטות להחליף ביניהן פעוטות לוחכי שד, כפי הנראה תחת עיקרון ה"כל ציץ בלילה משפריץ". ולמה לא בעצם? התינוקות מקבלים נוגדנים ממערכת חיסון אחרת, האמהות זוכות לגיוון ולכולם מגניב וטעים. במקרה הזה, מבטי הזעזוע מהסביבה הם רק בונוס.
ללבוש את אותו הדבר יום אחרי יום כשאנחנו יודעים שלא נראה את אותם אנשים
כי זה יושב עלינו ממש סבבה ולא באמת הזענו אתמול ואף אחד מהפגישות של אתמול לא אמור להפציע גם באלו של היום והשכנה השיפוטית יכולה לקפוץ לנו.
להעמיד פנים שקראתם ספרים/ראיתם סרטים/שמעתם אלבומים
לא ראיתם את "בין כוכבים"? לא שמעתם את החדש שדלף למדונה? לא קראתם את החדש של טוני מוריסון? אין לכם מקום בחברה האנושית. אבל בעצם, מי צריך לדעת? מספיק שתגידו ש"בין כוכבים" סגר לכם את כל הפינות בתאוריית חורי התולעת ומכניקת הקוונטים, שהחדש של טוני מוריסון זה הכי עצוב שקראתם על כושים ושהמדונה האחרון זה הכי טוב שלה מאז ריי אוף לייט.
לגרד את המדבקה של המחיר היקר כדי להישאר עם המחיר הזול
אולי פשוט נקבע שכל הדברים הרעים שאנחנו עושים ברשתות הגדולות הם לגיטימיים, כי גם ככה לא נצא משם עם פחות ממאתיים שקל באשראי?
לרגל אחרי האקס/ית ברשתות חברתיות
כי אנחנו חייבים לוודא שהם לא התאוששו מהפרידה וכפי הנראה לעולם לא ימשיכו הלאה. ואם עברו מספיק שנים, אז סתם לבדוק איך נראים הילדים שלהם ולדמיין שלל תרחישי "דלתות מסתובבות" שבהם אנחנו תמיד יוצאים מורווחים.
להשתין במקלחת
מה זאת אומרת, לא שם אמורים לעשות את זה?
לא לשטוף ידיים אחרי פיפי
טוקבק מזועזע בעוד 3...2...1: אנשים רבים שוטפים ידיים אחרי כל פיפי, אבל לא כולם. עורכי מגזין מסוימים טוענים שזה לא מגעיל אותם ואחרים מודים כי בעוד שבעבודה הם מקפידים, בבית לא באמת חייבים. זה בסדר, אנחנו מקבלים את כולכם ומחבקים את חיידקי הקולי שאתם מעבירים לכולנו.
לא לכבס חזיות וג'ינסים בתדירות גבוהה
בגלל שאף אחד לא רואה לכם את החזייה בעבודה וכי ג'ינסים מתכווצים. נכון שבקיץ רצוי להעלות את התדירות ולא להסריח לכולם את האופן ספייס, אבל עדיין כולם יסכימו בדממה מבוישת שאפשר גם סתם לאוורר.
לצפות בשביל לשנוא
צפיית שנאה טלוויזיונית היא לא משהו שמתביישים בו, רובנו העברנו ככה את "ניוזרום", אבל מה עם חברות פייסבוק עם אדם שאתה לא סובל רק בשביל לראות את הסטטוסים המעצבנים שלו, לצלם מסך ולשלוח לחבר? או לעקוב אחרי מישהו שאתה שונא בטוויטר על מנת ללעוג לו מאחורי הגב? להיות חלק מחברות שמבוססת על עוינות וביקורת, מה שנהוג היה לכנות פעם Frenemy? הרשתות החברתיות מאפשרות לנו לתחזק אינספור כאלה, ובלי כל מאמץ רגשי. לא גאווה גדולה, אבל משהו חייב להחזיק אותנו בחיים האלה.
לבזבז שעות באתרי קניות באינטרנט, להיזכר במינוס ולקנות גרביים
אף אחד לא הגיע לערש דווי והצטער על כך שקנה יותר מדי באינטרנט. או שכן? מי יודע, גם ככה אנחנו לא מחשיבים את כמות השעות העצומה ביום שבהן הפעולה היחידה שלנו היא להוסיף פריטים לסל קניות וירטואלי. בסוף אנחנו מתעשתים, נכון, אין לנו שקל על התחת, אבל עדיין הלך היום. אם זה היה קורה לנו באיקאה היינו מתאבדים אבל איכשהו, כשזה ברשת, אנחנו יודעים שלמחרת זה פשוט יקרה שוב.
לדפוק רכב בלי להשאיר פתק
בבחירה בין להיות אדם הגון ובין להתחפף בחשאי בכל פעם שאנחנו מגלחים מראה, מסתבר שהרוב פשוט מתחפפים. מגעיל? בהחלט, אבל סביר להניח שגם לכם עשו את זה פעם או פעמיים או עשר. האנושות היא בור שופכין של פגושים מעוקמים שכולנו משכשכים בו.
