18 שניות. זה הזמן הממוצע שעובר מרגע שתתחיל לספר לרופא מה אתה מרגיש ועד שהוא יקטע אותך בפעם הראשונה, כך מצא פרופסור ג׳רום גרופמן, מבית הספר לרפואה של הרווארד. כולנו מכירים את 18 השניות האלה: לעתים קרובות, הרופא מביט אך ורק במחשב ולא מסתכל עליך כלל. לפעמים במקום אבחנה רפואית תקבל מרשם מהמדפסת, וכשישאלו אותך 'מה הרופא אמר שיש לך' לא תהיה לך תשובה. אם יש לך שאלות, תשאל אותן מהר ותקווה לקבל תשובה סבלנית, בלי גלגולי עיניים, וכשתצא החוצה תרגיש מין אי נעימות. כמעט אף אחד לא אוהב ללכת לרופא, כי אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא מפריע.
לפי סקר של משרד הבריאות שפורסם השנה, ובחן 11 אלף מטופלים בבתי חולים מכל הארץ, 23 אחוז מהחולים מרגישים שהם לא מקבלים יחס אישי במהלך ביקור הרופאים. דו״ח שערכה האגודה לזכויות החולה ופורסם ב-2010 חשף כי 18% מהחולים התלוננו על יחס לא הולם של רופא ו-20% מהם התלוננו על כך שלא ניתן להם מידע מספק על המצב שלהם. זה קצת משונה. אולי נאיבי לומר, אבל בכל זאת, אלה אנשים שבחרו להקדיש את חייהם כדי להציל חיים ולעזור לאנשים אחרים, והם למדו ועבדו קשה הרבה מאוד שנים בשביל זה, במקצוע שהוא כבר לא רווחי כמו שהיה פעם. אז למה הרופאים לא נחמדים?
קחי אנטיביוטיקה. או אל תקחי. מה שבא לך
"אבא שלי היה מאושפז בבית חולים בשפלה עם סרטן מתקדם בלבלב", מספרת ענת, בת 43 מהמרכז. "היו לו גרורות בכל הגוף ולא באמת היה לו סיכוי, אבל כמובן שניסינו לעשות כל מה שאפשר. יום אחד נכנסתי לחדר שלו ושמעתי אותו אומר לאחי בטלפון: 'הרופאים התייאשו, הם אמרו שאין סיכוי וצריך להעביר אותי לבית חולים גריאטרי'. מסתבר שבחמש דקות שהוא היה לבד נכנס הרופא ואמר לאבא שלי שהוא לא מבין מה הוא עושה כאן, שהוא צריך לחזור הביתה". האב נפטר כעבור כמה חודשים, וענת לא מצאה כוחות להתלונן על הרופא. "בשבעה שמעתי המון סיפורים כאלה", היא אומרת. "הרבה אנשים סיפרו לי על ההורים שלהם. הרופאים רואים חולה שאין לו סיכוי, ומאבדים עניין".
הכתבה הזו בוודאי תכעיס הרבה רופאים. רובם עובדים קשה מאוד במקצוע שהוא שליחות, ועושים מאמצים גדולים להישאר אנושיים ונעימים למרות עומס עבודה קיצוני. אבל כל מי שנזקק לשירותי מערכת הבריאות אי פעם, גם אם לא הגיע למצבים של חיים ומוות, נתקל באטימות, אדישות ורשלנות. יעל (שם בדוי), צעירה ירושלמית, הגיעה אל רופאה מומחית לזיהומים כשהיא בהריון, כדי לקבל טיפול לחיידק מעיים. ״היא רשמה לי אנטיביוטיקה חזקה מאוד, שדורשת אישור מיוחד מהקופה כדי להשתמש בה״, היא מספרת. ״יצאתי ממנה עם מרשם לחצי אמפולה, אבל כשהגעתי לבית המרקחת הרוקח אמר לי שהמינון שהיא רשמה לי כפול מהמינון המקובל, שבדרך כלל לוקחים רק רבע אמפולה. זה נראה לו מוזר אז הוא התקשר לרופאה כדי להיות בטוח. הוא חזר לדלפק המום: הרופאה שלי אמרה לו שאין לה זמן לכל זה, שמצידה אפשר לתת לי גם רבע אמפולה כמו שהוא מציע ושאקח מה שבא לי. הייתי די בשוק. הרגשתי שהיא השאירה אותי לבד בחוסר וודאות גדולה, הרגשתי שאין לי על מי לסמוך חוץ מעל עצמי. בסוף קראתי באינטרנט, התייעצתי עם חברים מתחום הרפואה וקיבלתי את ההחלטה הרפואית הזו על דעת עצמי״.
״היו לי כאבים אז הלכתי לרופא נשים תורן״, מספרת ניצן. ״במקרה זה היה רופא מאוד נחשב בתחום הפוריות, שנשים משלמות בשבילו לא מעט כסף. בעבר הייתה לי ציסטה בשחלה ושאלתי אותו אם הכאבים קשורים לזה. כנראה שמעצם השאלה הוא החליט שזה מה שיש לי, כי הוא עשה לי בדיקה שטחית ומיד החליט שהכאבים שלי הולכים להתפתח לציסטה גם הפעם, ושאני צריכה ללכת לבית חולים לניתוח ניקוז ציסטה. ניסיתי להתעקש איתו ולהציע שאולי נעשה קודם בדיקה, אבל הוא נזף בי ואמר לי ״נו, מה את רוצה? את צריכה ללכת לבית חולים!״. הוא היה שחצן ומגעיל, דיבר לא יפה, נזף והיה לא נעים. במיון נשים קבעו לי תור לחודש לאחר מכן כדי לבדוק אם אני בכלל צריכה את הניתוח שהוא קבע כל כך מהר שאני צריכה. בינתיים, בגלל שכאב לי והוא לא נתן לי מענה אמיתי, הלכתי לרופאה אחרת באופן פרטי. היא נתנה לי משחה שהרגיעה את הכאבים והבדיקה בבית החולים העלתה שאני לא זקוקה לניתוח. לא היה לו כוח להתעסק בבעיה 'השולית' שלי, למרות שזה התפקיד שלו כרופא תורן״.
חשוב להדגיש: לא מדובר כאן בעניין של שירות לקוחות, באיזה עניין של פינוק, שהייתה לי חוויה נעימה או לא נעימה. מחקרים רבים הוכיחו שוב ושוב באופן נחרץ: ליחס אישי של רופא ואחות יש השפעה משמעותית על ההחלמה. חולים שמקבלים יחס אנושי, ירגישו יותר טוב ויחלימו יותר מהר. במסגרת מחקר של אוניברסיטת הרווארד מ-2008 עברו חולים בתסמונת המעי הרגיז דיקור סיני. קבוצה אחת של חולים עברה דיקור סיני על ידי חוקרים שסיפקו לה טיפול חם, יחס ידידותי ואיכפתי ושאלו את החולים על חייהם. הקבוצה השניה זכתה לדיקור מחוקרים שקיימו מינימום שיחה ונראו תמיד שהם ממהרים לאנשהו. מה שהחולים לא ידעו, הוא שבשני המקרים החוקרים לא באמת ביצעו בהם דיקור – הם ״טופלו״ במחטים מזויפות שמעולם לא ניקבו את העור שלהם. אבל 62 אחוז החולים שטופלו על ידי חוקרים איכפתיים הרגישו שיפור גדול במצבם. מחקר אחר הראה שמאושפזים שקיבלו מהרופא יחס אישי מינימלי ביותר, שאלה אחת בלבד, כמו 'מה שלומך' – הרגישו טוב יותר והחלימו מהר יותר.
אלה נתונים ידועים ומוכחים מזה שנים. למרות זאת, חולים רבים מספרים שכשהם מגיעים לרופא הם לא זוכים לדבר הבסיסי ביותר שאפשר לצפות לו מביקור אצל רופא: בדיקה, אבחנה רפואית, ואפילו מבט. "במשך שנה וחצי הלכתי כל כמה חודשים לרופא עור עם בעיות שהיו לי, פריחות, קילופים וגירודים", מספרת אילת, בת 19. "בכל פעם הוא עשה אותו דבר בדיוק: הנהן למחשב והוציא לי מרשם מהמדפסת, בלי להוסיף מילה. שאלו אותי 'מה יש לך' ולא ידעתי. רק אחרי שנה וחצי, כשהגעתי לרופא אחר, הוא אמר לי – 'יש לך אטופיק דרמטיטיס (אסטמה של העור)'. ארבע מלים שהרופא שלי לא מצא לנכון להתאמץ ולומר יותר משנה. את ההסבר במה בדיוק מדובר הייתי צריכה כמובן לחפש באינטרנט".
גם ארז חווה חוויה דומה: "הייתה לי אדמומיות בעור אז הלכתי לרופא עור״, הוא מספר. נכנסתי וסיפרתי על מה שיש לי אבל הוא אפילו לא בדק אותי – אפילו לא הסתכל על האזור הנגוע, לא ביקש להוריד חולצה לא כלום. תוך דקה וחצי כבר הייתי בחוץ אחרי שהוא אמר לי שאין פתרון לכל דבר".
"לפני כמה שנים הרגשתי חולשה מאוד גדולה שהלכה והחמירה״, מספרת גם רותם. ״באחד הערבים החלטתי ללכת אל רופא המשפחה שלי, אבל הוא כנראה רצה ללכת הביתה מוקדם ונתן לי הפניה למיון בלי לבדוק אותי בכלל, לא חום, לא דופק, בלי לעשות כלום. פשוט הפנה אותי הלאה. יצאתי ממנו בדמעות ולמחרת הלכתי למרפאה אחרת ולרופאה אחרת. היא אמרה לי מיד שייתכן שאני סובלת ממחלת הנשיקה ושלחה אותי לסדרת בדיקות דם שאישרו את האבחנה״.
הרופאים מודעים למצב הזה, ולאחרונה מתפתח יותר ויותר שיח שמנסה להחזיר את הכבוד האבוד של השיחה והמבט, על חשבון עוד ועוד סקירות ובדיקות. אחד מהדוברים של השיח הזה הוא פרופ' אברהם וורגס מאוניברסיטת סטנפורד, שבהרצאה שלו ב"טד", 'A Doctor's Touch', צפו יותר ממיליון איש. "אישה בת 40 הגיעה לחדר מיון עם לחץ דם של 230 / 170", הוא מספר בהרצאה. "אחרי כמה בדיקות קצרות גילו אצלה שני גידולים גדולים בחזה. הצצה בתיק הרפואי שלה העלתה אמת עצובה: היא היתה אצל שלל רופאים בשנים האחרונות. כל אחד מהם היה יכול למשש את החזה ולאבחן את הגידולים. אבל אף אחד מהם לא נגע בה". החולה במיטה, אומר וורגס, הפך להיות איזשהו אייקון שמסמל את החולה במחשב של הרופא".
"הרופאים בקהילה באי ספיקה", אומר פרופסור ציון חגי, סגן יו״ר הסתדרות הרופאים ומנהל חטיבת נשים ויולדות במרכז הרפואי קפלן. "העומס עליהם עצום. יחד עם הדרישה למלא כל דבר במחשב, נוצר נתק עין בין המטפל למטופלת והוא עסוק בלהביט במסך במקום במטופלת. התקדמות של הרפואה לכיוון המחשוב, היא גורמת לזה שהרופא מבלה יותר זמן מול המסך מאשר מול החולה ומפספס את האינטראקציה האישית בין המטפל למטופלת. הוא נמדד לפי ביצועים ויש לו 7-8 דקות לראות כל חולה וזה יוצר אצלו תסכול ושחיקה".
מה מטופלות ומטופלים צריכים לדעת על העבודה של הרופא?
"תראי, אנשים מגיעים לבית החולים ויש להם רף ציפיות גבוה לשירות שהם יקבלו והם לפעמים חסרי סבלנות. הם ממתינים במיון לא מעט ורואים את הרופאה כאשמה למצב הזה, כשבעצם היא רק עושה את עבודתה נאמנה. הם חושבים שהם יגיעו ומיד יראו אותם, מצדם גם לפני מי שחיכתה שם לפניהם, אבל הם צריכים להבין שגם לרופא יש סדר עדיפויות ושהוא יטפל קודם כל במי שסובל בבעיה לבבית דחופה ואחר כך במי שיש לו בעיה כרונית ברגל וצריכים להבין שהכעס הזה הוא גם עניין תרבותי, שפה אנשים מצפים שיראו אותם מיד, בעוד בארה״ב וקנדה הם מגיעים למיון ואומרים להם שיראו אותם עוד שעתיים וחצי והם יודעים שככה זה״.
500 חולים ביום
התהייה על הקשר הלא מובן מאליו בין רפואה ומוסר היא לא דבר חדש. בעלי מקצועות רבים מתקנאים בשבועת היפוקרטס או בגרסה הישראלית שלה, שבועת הרופאים, קוד אתי שמצווה בין השאר "להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש". ההיסטוריה מלמדת שעצם הבחירה במקצוע הרפואה לא מספיקה כדי להוכיח את קיומן של אמות מידה מוסריות כלשהן, ותמיד נמצאו הרופאים שעזרו להוציא לפועל עינויים, בניסויים בבני אדם ובהוצאה להורג; העוסקים במוסר אוהבים להזכיר שגם יאנוש קורצ'אק וגם ד"ר מנגלה היו רופאים, ולמעשה, סביר להניח שמנגלה היה מסיים מבחן ברפואה בציון יותר טוב מאשר קורצ'אק, שלא עבד במקצוע. רפואה היא מקצוע כה מבוקש, והקושי להתקבל ללימודים גדול כל כך, שקל להניח שעצם השייכות למועדון כה קטן וסגור מסכנת את הרופאים ואת הסטודנטים לרפואה באיזשהי תחושה שהם מורמים מעם. יכול להיות שפשוט יש לנו יותר מדי ציפיות?
״אנשים בוחרים להיות רופאים כי הם רוצים לטפל ולעזור, אבל הרופאים עוברים שחיקה גדולה במהלך הקריירה שלהם", אומר פרופסור עפר לביא מההפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט בטכניון, יו״ר ועדת החינוך הרפואי ומנהל היחידה הגיניקולוגית כירורגית בבי״ח כרמל. "הם חווים עומס גדול, וכתוצאה ממנו נשכחות חלק מהתובנות שעלו בלימודים. אנשים שוכחים שהלכו למקצוע כדי לעזור, האמפתיה נשכחת והחולה הופך להיות מטרד, משהו שצריך לטפל בו. זה תוצאה של לחץ ושחיקה".
וזו התשובה הראשונה והמיידית, שכבר חשבתם עליה בעצמכם - כח אדם. רק השבוע נסגר שוב חדר המיון של בית החולים שיבא בגלל עומס, ומנהל חדר המיון אמר, "אני מרגיש שיש מזימה מאורגנת של ממשלות ישראל להרוג אנשים". הנתונים מוכרים, ובכל זאת מדהימים כל פעם מחדש: התקנים לצוות רפואי בבתי החולים בישראל לא עודכנו מאז שנת 1976, אז חיו כאן 3.5 מיליון בני אדם. רופא בחדר מיון רואה בחורף 500 חולים ביום. על פי מדד better life של ארגון המדינות המפותחות, יש בישראל 1.93 מיטות אשפוז לאלף תושבים, מקום 27 מתוך 30 המדינות המפותחות. במספר האחיות לאלף תושבים אנחנו במקום 20 מתוך 22 מדינות שנבדקו. והנתון המכעיס ביותר במחקר הזה: בתי החולים בישראל הם הצפופים ביותר, 98.8 תפוסה בממוצע, כשבמשך רוב החורף המספרים עולים הרבה מעל למאה. משך האשפוז הממוצע בישראל הוא מהנמוכים ביותר במדינות האלה, ארבעה ימים בממוצע. על פי מחקר של בטאון ההסתדרות הרפואית, 60 אחוז מרופאי המשפחה, 40 אחוז מרופאי הילדים ו-72 אחוז ממנהלי המרפאות בישראל סובלים מרמות גבוהות מאוד של שחיקה.
עשר דקות לחולה
מיכל, רופאה מתמחה ממרכז הארץ, מניחה נתון נוסף על מגדל הנתונים הזה. עשר דקות לחולה – זה הזמן שקופות החולים מקצות למפגש עם רופא. "לא נדיר למצוא רופאים מומחים שרבים עם המזכירה מול החולים ואומרים שהם לא יכולים לעבוד ככה, שהם בשוק מכמות החולים שדחפו בזמן המוגבל הזה. לפעמים הקופות דורשות שהרופאים יקבלו כמות מסוימת של חולים ואז החולים מחכים שעות לתור, נעשים עצבניים והרופא, בתורו, מתייאש״. כשמדובר ברופאים מומחים, היא אומרת, המצב אפילו עוד יותר גרוע. ״המומחים לחוצי בית כי עבורם זמן זה כסף״, היא מסבירה. ״בקופות החולים הם מקבלים כסף על כל ביקור ושווה להם לדפדף כמה שיותר אנשים כי כמה שהם יטפלו בחולה פחות זמן – ככה הם יראו יותר אנשים ויקבלו יותר כסף. יש מקומות בהם זה נהיה קצת קיצוני, כמו אצל רופאי עור שאפילו לא מסתכלים על המטופל ומיד רושמים סטרואידים. זמן זה כסף והמטרה היא להעביר כמה שיותר אנשים״.
ובאמת, מחסור בכח אדם, ולא רופאים רעים, הם הסיבה להרבה מהסיפורים ששטחנו פה. כזה הוא למשל גם הסיפור של נעמי (שם בדוי), שעברה לידה קשה מאוד בה איבדה כמויות גדולות של דם. ״הגעתי למחלקה אחרי הלידה הקשה בחצות הלילה, כשאני מלאה בדם ובנוזלי גוף אחרים. האחות קיבלה אותי ואז פשוט אמרה לי ׳לילה טוב׳. אני אחרי לידה, לא יכולה להתרומם מהמיטה, ללכת או לנקות את עצמי אז שאלתי אותה אם היא לא היתה רוצה לנקות אותי קצת, אם זה לא מסוכן שאשאר ככה מחשש לזיהום, עם התפרים והכל. היא ענתה לי בשיא האנטיפתיות שאין לה כוח אדם לזה ושאני אתקלח כשאני אוכל לצאת מהמיטה בכוחות עצמי. את מבינה? זה לא שהיא אמרה לי ׳אין חשש לזיהום, הכל בסדר, אל תדאגי׳. היא לא הפיגה את החששות שלי. אלא רק אמרה שזה לא יקרה כי אין לה כוח אדם. זה גרם לי לתסכול גדול: אין לי עם מי לדבר, אין לי מה לעשות כי אני מרותקת למיטה ואני פוחדת מזיהום, בזמן שהיא פשוט הלכה לה״.
דנית אמנם מספרת על אחות בעייתית ולא על רופא, ובאמת באותו מחקר של משרד הבריאות 13 אחוז מהמטופלים דיווחו על יחס לא טוב מצד האחיות שטיפלו בהם, רק אחוז אחד פחות מאשר הרופאים. זה גם מה שחוותה למשל גם שרון אנקווה (30) מתל אביב עברה חוויה לא נעימה אחרי לידה קשה, בה סבלה מכאבים עזים אחרי שהאפידורל שלה לא חובר כהלכה: ״חדר ההתאוששות היה מזעזע״, היא מספרת: יצאתי מהניתוח הקיסרי שעברתי ממש נרגשת, הייתי בהיי מטורף וסימסתי לאנשים שילדתי, ביד שלא היתה מחוברת לעירוי. זה נראה שהאחות בחדר ההתאוששות לא הצליחה להכיל את ההתרגשות שלי מהחיים החדשים שהגיעו לעולם לפני רגע, היא כעסה עליי שאני מסמסת למרות שלא השתמשתי ביד שהיתה מחוברת לאינפוזיה ודיברה ממש לא יפה לבן הזוג שלי. זה לא שעשינו לה על האש במחלקה או משהו, בסך הכל אמא שלי נכנסה אלי ובן הזוג שלי רץ בין התינוקת שנולדה הרגע ובין המיטה שלי. האחות אמרה לו להפסיק לזוז כל כך הרבה, להפסיק להיכנס ולצאת, התעלמה ממנו כשצלצל בדלת וכעסה עלינו כל הזמן. חמש שעות הרגשתי כאילו אני בבית כלא״.
אבל בעיות תקציב וכח אדם מסבירות רק חלק מהתמונה. גם במדינות אחרות, עשירות יותר, נתוני המחקרים שבודקים את היחס שמקבלים החולים מהרופאים מצערים. באנגליה רשמו התלונות על רופאים גסי רוח עליה של 69 אחוז בין 2009 ל-2012 והגיעו לשיא ב-2012, עם עליה של 24 אחוזים מהשנה שקדמה לה, כשיותר ויותר חולים הרגישו שמתעלמים מהם, משקרים להם או מתייחסים אליהם בחוסר כבוד. רופאי משפחה היו המקור ליותר מחצי מהתלונות, ורוב התלונות היו על רופאים גברים מבוגרים. הסיבה לכך, כך מנחשים בבריטניה, היא שבלימודי הרפואה של לפני שלושים וארבעים שנה, לא היה דגש על כך שהרופא צריך לוודא שהחולה הבין את מה שהסברת לו: התלונות בהן נרשמה העליה הכי חריפה היו כאלה על חוסר תקשורת של המטפלים עם המטופלים, חוסר הקשבה או הסברה קלוקלת של הבעיה לחולה. המצב בארה״ב לא מזהיר גם הוא. כנראה שכדי להיות בן אדם לא מספיק לבחור להיות רופא – צריך גם חינוך.
״יש רופאים שלא הפנימו את המעבר של הרפואה לעידן המודרני ובטוחים שמה שהם אומרים הוא תורה מסיני״, אומרת מיכל, הרופאה המתמחה. התפישה הזו מתנגשת עם העובדה שהיום רוב החולים מגיעים לרופא אחרי גיגול מעמיק, ואחרי שלמדו את שיטות הטיפול הקיימות. החולים של היום מגיעים לא פעם אל הרופא עם אבחנה משלהם והצעות לטיפול. ״הרופאים המבוגרים לא מקבלים את זה טוב. זה מעורר אצלם אנטגוניזם. הם אומרים לחולים לא להאמין למה שהם קוראים אלא רק להם, אבל האנשים היום משכילים, חוקרים ורוצים שלרופא תהיה גישה שיתופית, שלא יחליטו עליהם אלא איתם. בתחום האונקולוגי גישה שיתופית כזו רווחת, אבל יש תחומים בהם זה עוד לא מקובל. יש גם אלמנט של אגו טריפ של הרופאים הבכירים. הם מרגישם שהם יודעים הכי טוב, שהם הטופ שצריך להקשיב להם – וזהו. זה קצת מצחיק כי לעומתם, הרופאים הצעירים סיימו הרגע את בית הספר לרפואה ומעודכנים בכל החידושים, אבל הבכירים מתעסקים בתחום הספציפי שלהם כל כך הרבה זמן והם כל כך מנוסים שהם מאמינים שאין אף אחד כמותם ואז קשה להם לקבל ביקורת – בטח ובטח כשהיא מגיעה מחולה שמצא משהו באינטרנט״.
ומה אצל המתמחים? שם חוסר הנחמדות מגיע ממקום אחר לחלוטין, מסבירה מיכל. כל מי שצפה בכמה פרקים של ״האנטומיה של גריי״ יודע שהרופאים המתמחים מתבאסים מהמקרים הרגילים של החולים שאינם בסכנת חיים, ונלהבים עד טירוף ברגע שמקרה מסובך מגיע למיון. נראה שהמציאות לא רחוקה מכך ולפי מיכל, השחיקה של המתמחים מתודלקת מכך שאנחנו, החולים, מגיעים אל בית החולים באמצע הלילה מסיבות שאינן דחופות וגוזלים את שעות השינה שלהם לטובת דברים שיכולים היו להיות מטופלים בקופת החולים: ״במיון את מצפה לראות אנשים במצבים הכי חמורים שיש, אבל יש תחושה שאנשים באים למיון ככה סתם״, אומרת מיכל, ״באים אלינו במקום ללכת לקופת חולים וזה יוצר חוסר אמון בחולים. כך למשל, הגיע אלי אדם שעבר סי.טי ראש. הסתכלתי בפרטי המקרה שלו וראיתי שהוא סובל מכאבי ראש כבר שלושה חודשים. שלושה חודשים והוא לא הולך לקופת חולים אלא מגיע למיון באמצע הלילה. למה? או אדם שמגיע בשלוש לפנות בוקר כי כואבת לו העין והוא לא יכול להירדם. ממרחק כבר ראיתי שיש לו שכבה לבנה על העין ושאלתי כמה זמן זה המצב. מסתבר שחודש לפני כן הוא הלחים משהו ונכנס לו גוף זר לעין, אבל הוא החליט לבוא רק עכשיו. זו לא רק כמות החולים הגדולה אלא התחושה שזה לחינם, שזה סתם – זה הופך אותנו לאפאטיים כלפי החולים. בית חולים הוא כדי להציל חיים, זה הדבר המספק, כשיש בדיקה לא תקינה כולנו מתרגשים ומתלהבים, אבל ההיקף של הבדיקות התקינות נותן תחושה של חוסר תועלת. מתמחים מרגישים שהם לא מועילים בכלום, כל היום עושים בדיקות לאנשים בריאים״.
עוד חתיכה בפאזל שמרכיב את החוויה הלא נעימה של ללכת לרופא היא נושא הכאב. כשחולה ניגש למוקד או לקופת חולים הוא עושה את זה, ברוב המקרים, כי כואב לו, והוא חייב להפסיק את הכאב הזה. הרופא, לעומת זאת, רואה את המצב אחרת: על פי ההתנהלות הרפואית המסורתית, כאב הוא פרט אחד מרשימה ארוכה של סימפטומים. רק בשנים האחרונות מחלחלת ההבנה כי הכאב הוא בעיה מרכזית שצריך לפתור. על מי העמותה לרפואת כאב, נושא הכאב ושיכוחו הוא שולי מאוד בתכנית הלימודים ברפואה, למרות ש-20 אחוז מהאוכלוסיה הבוגרת בישראל סובלת מכאב כרוני.
מבט אחד שווה אלף בדיקות
היום, גם באוניברסיטאות ובמערכת הבריאות מודעים היום לסתירה שבין המקצוע, הצלת חיים, לאטיטיוד שבא איתו. למעשה, אפילו תנאי הקבלה השתנו בשנים האחרונות. עדיין צריך פסיכומטרי 750, אבל אם לא תראה בראיון אישי שאתה גם בן אדם, הציון לא יספיק. ״אנחנו משקיעים הרבה מאוד מחשבה ומאמץ בחינוך לתקשורת בין הרופאים לחולים״, אומר פרופסור לביא. ״כבר בשנים הראשונות ללימודים שלהם, בהן הסטודנטים לומדים את הבסיסים התיאורטיים למקצוע, כמו אנטומיה ופיסיקה, הם נפגשים עם רופא קליני ונחשפים לחוויות ולדיונים שקשורים ביחסים בין רופא לחולה, הם פוגשים חולים אמיתיים ומתמודדים עם לקיחת הסיכון הרפואי, אפילו כשהם בלב לבו של הלימוד התיאורטי. הם עוברים יומיים בהם יש להם משחקי תפקידים והם פוגשים בסיטואציות קליניות ופעם בשנה יש נוכחות חובה ביום עיון שלם על יחסי החולה והרופא״. פרופסור לביא מספר שהסטודנטים לרפואה עוברים גם קורסים שמלמדים אותם איך לבשר בשורות קשות, איך למנוע שחיקה באינטראקציה ואיך לבדוק את ההיסטוריה הרפואית של החולות והחולים. ״אנחנו נעזרים בשחקנים ומצלמים את איך שהסטודנטים שלנו מטפלים בשחקנים שמגלמים חולים. כך הם יכולים לצפות בתפקוד שלהם, בתגובות שלהם, ולדון בהתנהגות״.
כדי לעשות את השינוי הזה, יזדקקו הרופאים לא רק לעוד כח אדם ותקציב, אלא גם לשינוי מחשבתי עמוק. הם יצטרכו לשים במקום השני את המכשור והנתונים, ופשוט לחזור לדבר עם החולים. ״יש בדיחה שאומרת שאם תגיעו לבית חולים בלי רגל, אף אחד לא יאמין לכם שאין לכם רגל עד שלא יעשו לכם סריקה, רנטגן ויפיקו דו״ח״, אומר פרופסור וורגס. ״הבעיה היא שכשאנחנו הולכים רק על הנתונים, מזמינים בדיקות ומוותרים על הבדיקה הגופנית ועל שיחה עם החולה אנחנו מפספסים דיאגנוזות שיכולנו לגלות בזמן וריטואל שהוא הלב של יחסי הרופא-חולה. מבחינתי הדבר הכי הכי חדשני ברפואה של העשור הבא הוא היד האנושית והכוח שלה, המגע, והנחמה שלו״.