לפני כמעט שנה דן שפירא טס לפריז עם החברה שלו. הוא הסתדר מראש על טבעת דרך חבר יהלומן, וידע איפה הוא הולך להציע ומתי. הטעות היחידה היתה שהשניים לקחו איתם רק מכשיר סלולרי אחד, וכך היא ראתה את ההתכתבות של שפירא עם אותו חבר ועשתה אחד ועוד אחד. "ראיתי שהיא סימסה לחברה שלה משהו כמו 'כן מאמי, הכל בסדר, הטבעת נראה לי עליו', וזה נורא עצבן אותי. אז החלטתי לעשות תרגיל", הוא אומר. "שלחתי כמה סמסים לידידה שלי ולאותו חבר יהלומן וכתבתי להם שהתחרטתי, שקיבלתי פיק ברכיים ושאני לא הולך להציע עכשיו, אלא אולי עוד כמה חודשים. היא ראתה את זה, ובאותו ערב כשהיינו אמורים ללכת למקום שבו תכננתי להציע לה, היא לא רצתה לבוא!", הוא צוחק בסיפוק. "אמרתי לה 'בואי, הולכים' והיא שכבה במיטה ואמרה שהיא לא מרגישה טוב. בסוף הצלחתי לשכנע אותה והלכנו לסייל דה פארי, המסעדה הכי גבוהה באירופה. זה הרגיש לי מוזר להציע לה שם מול כולם, אז שלפתי את הטבעת כשירדנו מההר".
היא אמרה כן, ושפירא, בן 34, מדבר עכשיו על אבהות. "נראה לי שלושה", הוא אומר. "אני נורא רוצה להיות אבא. אתה רק מדבר על זה וכבר אני מתרגש. אני גם בן יחיד ואני חושב שזה בא משם, כי אני רוצה להספיק כמה ילדים. הייתי סוגר על שלושה-ארבעה, אני לא אהיה גרידי. צריך גם לפרנס את כל החבר'ה האלה אחר כך".
אתה לא מתגעגע לרווקות?
"לא. אני זוכר כמה אנרגיות הייתי משקיע בחיפוש התמידי הזה. אני לא אומר שלא צריך להשקיע גם בזוגיות, אבל בסך הכל אם יש אהבה והקשר טוב זה נותן לך שקט נפשי שמאפשר לך להתעסק בדברים הרבה יותר חשובים, כמו העבודה שלי למשל. וזה לא שהפסקתי להיות בליין, אני עדיין בליין, יותר מאשתי. אני מבלה הרבה בלעדיה. אם אחרי הצגה בא לי קצת להתפרק, אני יוצא, אני רוקד, אני מסתובב עם חברים. היא מבינה שאני צריך את השחרור הזה. זה שהתחתנתי לא אומר שאני לא יוצא לבד, בלי חברים, אני אוהב סתם לשבת על הבר ולדבר עם אנשים שאני לא מכיר".
ואשתך סומכת עליך?
"כן, בהתחלה היה לה יותר קשה עם זה. זה היה לה מוזר. אבל עם השנים היא למדה להכיר אותי".
ירדתי על הברכיים ואמרתי לאלהים תודה
הראיון הזה נערך לכבוד ההפקה החדשה של "שיער", שעלתה לפני כחודש בקאמרי בבימויו של משה קפטן, אבל אתם מכירים את הפרצוף של שפירא מהטלוויזיה – "מסודרים", "מה שנחוץ לרווק", "עספור". הפריצה שלו היתה בתיאטרון, לפני שש-שבע שנים, כשהוא שיחק בזה אחר זה בכמה הצגות מדוברות - גילם את מייק ברנט ב"מייק", שיחק את זוהר ארגוב ב"זוהר" וקיבל ביקורות מעולות על "אקווס" של פיטר שייפר. מהרגע הראשון הוא זכה למוניטין של שחקן רציני, טוטאלי, מעמיק, כזה שהולך עם הדמויות שלו עד הסוף, שמספרים עליו שלקראת מחזה שעלה באוניברסיטה לא התקלח חודשיים כדי להיכנס לדמות. כשבאחת ההצגות של "מייק", אי שם ב-2008, הוא דחף את מיה דגן על הבמה חזק יותר ממה שסוכם בחזרות, העיתונים מיהרו להכתיר אותו בתור הילד הרע של התיאטרון הישראלי. "נפגעתי מזה, הרגשתי שלא מבינים אותי", הוא אומר. "אבל אז הבנתי שאולי במקום להגיד 'הם לא מבינים אותי' עדיף שאני אסתכל פנימה ואחשוב אם אני יכול לעשות משהו כדי לגרום להם להבין אותי יותר טוב. זה היה שיעור חשוב. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא חייב את הטוטאליות הזאת".
מה זה אומר?
"הבנתי את החשיבות בלהרגיש את הסביבה שלך, מה היא מוכנה לקבל ומה לא, ולא למתוח את הגבולות יותר ממה שהיא מסוגלת להכיל. היום אני מאוד מרגיש את האנשים שאיתי ואת הדינמיקה הקבוצתית".
מה דן הישן היה עושה ב"שיער"?
"בטח הייתי קופץ לקהל".
יש בך את הצורך הזה שיאהבו אותך?
"אני חושב שכן, בהחלט. אני חושב שזה רצון שקצת הדחקתי אותו, פעם פחות הודיתי בזה, הייתי אומר שזה על הזין שלי, אבל זה כן חשוב לי".
יש תחושה שקצת הורדת פרופיל בשנים האחרונות. לא הפכת לאחד השחקנים האלה שנהיו מגה-סלבס. זה מאכזב אותך?
"אני חושב שעשיתי יותר מדי טלוויזיה בבת אחת. עשיתי הפסקה שאני חושב שהיתה בריאה. איכשהו נוצר מצב שאני בתודעה, מכירים אותי, אנשים מזהים אותי ברחוב, אבל אני יכול להתעסק בעבודה ולא בתדמית שלי. כשאתה מגה-סטאר הכל נהיה סביב הרכילותי והצהוב, ואתה מתחיל לעבוד בזה במקום בעבודה עצמה".
ואז הלכת ל"גולסטאר". זה היה קצת מוזר – בדרך כלל הולכים לשם שחקנים שנמצאים במקום אחר בקריירה.
"בזמנו קיבלתי הרבה הצעות לריאליטי, מהישרדות VIP וכל מיני, ותמיד אמרתי לא. ב'גולסטאר' היה משהו אחר. אני חולה כדורגל, כשהייתי ילד החלום שלי היה להיות שחקן כדורגל, ופתאום הציעו לי לעשות את זה ועוד להרוויח לא מעט כסף. אבל תוך כדי הצילומים קלטתי שהכדורגל הוא בכלל לא האישו. כל הזמן סגרו אותנו בווילה הזאת, ואז נפל לי האסימון והבנתי שאני בעצם בתכנית ריאליטי ולא במשחק כדורגל. אז יכול להיות שבדיעבד לא הייתי עושה את זה, אני לא יודע".
הטוטאליות המדוברת מתבטאת גם באמונה חזקה, גם אם לא ממש באורח חיים דתי. "זה משהו שאני בכלל לא יודע להסביר אותו, כי הוא גדול ממני. אני מניח תפילין, לא כל יום אבל היום למשל הנחתי. אני משתדל לעשות קידוש בשבת בבית, מאוד חשוב לי שאשתי תדליק נרות, שתהיה חלה. לא הרבה מעבר לזה. אני לא שומר שבת ולא חושב שאלך לכיוון יותר מעמיק. אני מוצא את זה בדרך שלי אבל אני כן מדבר הרבה עם אלוהים. המון, המון".
מה למשל?
"אני מרגיש שאני מזנה את זה עכשיו שאני מדבר על זה. רוצה דוגמה הכי מפגרת בעולם? לפני כמה ימים הייתי אצל חברים ופתאום התחילה אזעקה מעצבנת כזאת שקדחה לי במוח מהבית של השכנים, וזה נמשך רבע שעה, ואני בנאדם שקשה לו עם רעשים, אני מרגיש שזה חודר לי מתחת לעור. אז הלכתי הצידה ואמרתי לאלוהים 'בבקשה, זה קשה לי, אני ממש מבקש ממך אם אתה יכול שתפסיק עם זה', ובאותו רגע זה נפסק ואני ירדתי על הברכיים ואמרתי 'תודה'. עכשיו, יכול להיות שזה שטות ושזה מקרי לחלוטין, אבל לרגע אחד אתה אומר לעצמך 'יכול להיות שהוא הקשיב לי?'. גם דברים משמעותיים אני מבקש ממנו. שישמור עליי ועל המשפחה שלי, שיעזור לי להצליח לפני הצגות".
בשביל מה אתה צריך את זה?
"אמנים מתעסקים בהמון דברים מאוד קיצוניים. זוהר ארגוב, לדוגמה. בסופו של דבר זה אני, דן שפירא, שעולה לבמה ומשחק את הנרקומן הזה שצריך את מנת הסם שלו אחרת הוא גמור. הנשמה שלך סופגת את זה, במיוחד אם אתה שחקן כמוני שמרשה לעצמו לחשוף את הרגשות ולהתלכלך. עשיתי הרבה תפקידים של מתאבדים. מייק ברנט התאבד, רומיאו התאבד, זוהר ארגוב התאבד. בתאטרון בעיקר שיחקתי רוצחים ומתאבדים. אתה כל הזמן מתעסק ביצר נורא אפל, והאמונה נותנת לך פרספקטיבה".
יש גם דברים שאתה לא מסכים איתם ביהדות?
"באופן כללי, אני נורא נגד גזענות. אני גר בעג'מי ויש לי שכנים ערבים, אנשי משפחה, אני ביחסים מעולים איתם. כדי לשפוט בנאדם בגלל הלאום, הצבע, המין שלו או כל דבר כזה, אתה צריך להיות אידיוט. יש ערבים חארות ויש ערבים מדהימים ויש יהודים חארות ויש יהודים מדהימים. הבעיה היא שזה לא מסתדר כל כך עם הדת, כי אנחנו העם הנבחר ואנחנו ואנחנו ואנחנו. יש לי קצת בעיה עם זה. זה גם משהו שגרם במהלך השנים להרבה בעיות שלנו עם העולם, כי יש בזה משהו נורא מתנשא, להגיד שאנחנו הכי טובים ושכולם צריכים ללמוד מאתנו. גם אם זה נכון, לא צריך להגיד את זה בקול רם".
אביו הוא מולי שפירא, ראש מחלקת התרבות המיתולוגי של גל"צ, וחתן פרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לתיאטרון. אמו היא אחות, מגיעה ממשפחה תימנית, שחשפה אותו גם לתרבות המזרחית. "גדלתי בבית עם אמנות על הקירות ושמעתי קונצרטים ואופרות מגיל מאוד צעיר, אז יש בי גם משהו אליטיסטי וגם צד יותר עממי. לא שאתה לא יכול להיות מזרחי וגם אליטיסטי", הוא מסביר. "אני מרגיש את זה כשאני שומע מוזיקה מזרחית. זה בגנים שלי. אני לא אוהב את הכל, בעיקר את הדברים האותנטיים באמת. בפלייליסט שלי יש גם שופן וגם פאריד אל אטרש. ב'זוהר' זה התחבר לי מאוד חזק, השירה והדמות. זה טוב שאני יכול לשחק גם אשכנזים וגם מזרחים, אבל אני מודה שאני יותר נהנה לשחק דווקא את המזרחי הפשוט מאשר את האשכנזי העשיר והשחצן, זה כל כך לא אני. בגלל זה פחות נהניתי ב'עספור'. התפקיד שהיה לי שם הוא זה שהכי פחות נהניתי ממנו. הדמות היתה קצת אנמית מבחינת האופן שבו היא נכתבה, היה שם משהו מדוכא בכתיבה. אני גם קצת נווד באופי שלי, ובגלל זה יותר קל לי לשחק חתול ביבים שחור כמו זוהר ארגוב מאשר איזה רואה חשבון או עורך דין אשכנזי".
אנשים מעדיפים לראות משהו קליל יותר, שהם יוכלו להגיד 'היינו בתיאטרון'
המרפסת מול הבית של דן שפירא ותמר ג'רבי בעג'מי שייכת לעוז זהבי, ששיחק לצדו ב"עספור", ועכשיו שוב, ב"שיער". "אני מאוד אוהב את עוז", אומר שפירא, "אני יורד לים עם הכלב והקפה של הבוקר, ורואה אותו בדיוק חוזר משם עם הכלב שלו. שנינו מכבדים את הספייס אחד של השני אבל יש בינינו זרימה טובה".
זאת ההפקה הגדולה השלישית של "שיער" שעולה בארץ. הראשונה, זאת שעלתה ב-1971 והביאה לחיינו את "תנו לשמש יד", הביאה לפריצתם הגדולה של אהוד מנור, שתירגם את המחזמר, ושל צביקה פיק וגבי שושן, שכיכבו בו. ההצגה החדשה מבוססת על הסרט שביים מילוש פורמן יותר מאשר על המיוזיקל המקורי. שפירא נכנס לנעליו של קלוד הופר בוקובסקי, צעיר נאיבי שעוזב את החווה של ההורים שלו ומגיע לניו יורק לאחר שהוא נקרא לשרת במלחמת וייטנאם, וזהבי משחק שם את ג'ורג' ברגר, מנהיג ההיפים שמטיף לאהבה חופשית וסמים פסיכדליים במקום גיוס לצבא. לצדם משחקים גם חן אמסלם, מירב פלדמן, מיי פיינגולד, עידו רוזנברג ועוד. "יש אווירה בקאסט כאילו נהיינו הדבר הזה, מעין קומונה של היפים", מסביר שפירא. "כולם נורא אוהבים אחד את השני ונוגעים ומנשקים ויש סוג של פרי לאב בתוך הקבוצה הזאת". בינתיים, המחזמר מסתמן כסיפור הצלחה - 30 הצגות בחודש, סולד אאוט עד מאי. כנראה כי המחזמר מדבר לשני קהלים: צופים מבוגרים ונוסטלגיים, וטינאייג'רים שבאים לראות את עוז זהבי וסלבס אחרים, כמו חן אמסלם ומיי פיינגולד.
פולמוס ביקורתי מלווה באופן מסורתי את המחזמר הזה עוד לפני שהוא עולה. הגרסה הנוכחית לא נורא פוליטית - הוא עדיין קורה על רקע מלחמת וייטנאם, ולא, למשל, על רקע מבצע צוק איתן. אין בו קריאה ישירה לסרבנות, הצבא מוצג בו כמוסרי ובאופן כללי התחושה היא שהאלמנט הבידורי קיבל עדיפות, לעומת המחאתה שהייתה הגרעין של המחזמר המקורי. "אנחנו לחלוטין לא קוראים לסרבנות, זה לא מה שהבמאי כיוון אליו", אומר שפירא. "כל הקאסט, או לפחות השחקנים הראשיים, כולם עשו צבא. צריך להבין שהמחזה הזה מתעסק במלחמה שבה חיילים אמריקאים נשלחו להילחם בווייטנאם על שטח אדמה שלא שייך להם רק כי הממשל האמריקאי רצה להפיל את המשטר הקומוניסטי. זה מאוד שונה ממה שקורה בארץ, שפה אנחנו באמת נלחמים על הבית, זה לא אותו מצב. אבל זה כן מעורר איזו מחשבה על מאילו מלחמות כן אפשר להימנע, וגם על הכמיהה לשלום, שזאת מילה שאתה פחות ופחות שומע פה. אני זוכר שכשהייתי צעיר יותר, בתקופה של רבין, היו מדברים על זה המון. בשנים האחרונות המילה הזאת נמחקה מהלקסיקון, והמחזה הזה מחזיר אותה".
זו לא קלישאה, להגיד "תעשו אהבה, לא מלחמה"?
"יש משהו נורא קלישאתי, במרכאות, בהצגה הזאת. ה'תנו לשמש יד' הזה. יש בזה נאיביות ומעין חולמניות נערית. אבל לפעמים צריך את החולמניות הזאת כדי לעורר את המבוגרים שכבר ויתרו על החלום".
ההצגה מקפידה להתרחק מהנושא של הסרבנות, היא מציגה את הצבא כמוסרי. זה לא גורם למחזה לאבד את העוקץ?
"אני לא חושב שיש צורך להאכיל את הקהל בכפית. ברגע שנוגעים בנושאים שהמהות שלהם מאוד ברורה וחזקה, אני חושב שכל אדם שיושב בקהל משלים כבר לבד את התמונה".
במחזה המקורי השחקנים מתפשטים פרונטלית. בגרסה שלכם אתם מוסתרים על ידי מסך.
"כשהייתי בן עשר ראיתי את ההפקה שצדי צרפתי ביים בסינרמה. יש לי זיכרון מעורפל מאוד מזה. מה שאני כן זוכר זה שהיתה שם את סצנת העירום, הם עמדו כולם פרונטלית ערומים, זה ממש זכור לי. אצלנו סצנת העירום יותר מעודנת, יש מסך שיורד ומטשטש את העניינים, חלק מהשחקנים עומדים בפרופיל, כי בכל זאת יש בהצגה מסר חשוב ורוצים שזה יגיע לקהלים רחבים, כולל בני נוער ודתיים. שלא על זה יפסלו את ההצגה".
תיאטרון צריך להיות מדיום פוליטי?
"אני חושב שהתיאטרון חייב להיות מראה למציאות שלנו, ולא רק מההיבט הפוליטי אלא גם בהיבט החברתי והאנושי. אם אין משהו מעבר לבידור אין לו זכות קיום אמיתית, יש מופעי סטנדאפ ויש טלוויזיה שעושה את העבודה. התיאטרון צריך לגרום לאנשים לחשוב על עצמם כבני אדם, זה מה שעשו המחזאים הגדולים, שייקספיר, מולייר, בקט".
זה לא המצב היום.
"זה קצת השתנה, היום יש לך דברים שהמטרה שלהם היא כמעט בידורית בלבד, כי התאטרון המסחרי חייב לפרנס את עצמו. אנשים מעדיפים לראות משהו קליל יותר, שהם יוכלו להגיד 'היינו בתיאטרון' אבל מבלי שהם יצטרכו יותר מדי לסבך את המוח שלהם. הבעיה היא שהקהל מתרגל לדברים מסוימים, למשל להצגות קצרות. הקהל בארץ לא רגיל לשבת שלוש שעות בהצגה. רגילים לפאסט פוד".
איפור: שירלי הוד, סטיילינג: אביב כפיר, בגדים: Adikastyle, קסטרו, Story