חצי שעה לתוך הריאיון, הפנים של עינת שרוף הופכות בבת אחד לכועסות מאוד. הטון שלה מתלהט והיא לא מסכימה לשתף פעולה. "אני לא מוכנה לדבר על פוליטיקה, אין סיכוי. לא אכנס לזה ואמעד בלשוני. זה לא יקרה. אין לי יכולת להגיד משהו שלא יוציאו מהקשרו. אני לא רוצה לדבר, זכותי. תמיר, המים בקומקום עדיין חמים?".
המרימה הלאומית לא מוכנה לדבר על פוליטיקה. השיחה הפתוחה מיד נעצרת. שרוף, המזוהה שנים רבות כחברה קרובה של יאיר לפיד, יודעת שמדובר בעניין נפיץ ואפילו לא מנסה להסביר את הסירוב שלה בצורה נחמדה. החברות בעיניה באה לפני הכל.
כמה אתם מדברים ביניכם על פוליטיקה כשאתם נפגשים?
"אוי באמת. אנחנו מדברים על הכל, בעיקר על החיים. על הבנות, על טיולים, על חופש, אנחנו חברים, מה? נראה לך שאנחנו יושבים ומדברים על... אנחנו מדברים על איך אני צריכה להיפטר מהמיגרנות שלי. והפתרון הוא לא לאכול שוקולד ב-2 בלילה".
את לפיד היא הכירה בזכות בן זוגה ב-22 השנים האחרונות, תמיר הרפז, שהיה המנהל המוזיקלי והגיטריסט המוביל בתוכנית האירוח של לפיד בתחילת שנות האלפיים. במשך שנים תועדה החברות של שרוף ושל לפיד על ידי התקשורת כשהם שרים יחד על שולחנות בגנקי, מועדון הזמר העברי המיתולוגי בקרליבך בתל אביב. לפני כשנתיים היא שרה במסיבת האירוסין של בנו, לפני שנה וחצי הוא החזיר לה טובה וחיתן את בתה.
היית עוזרת ללפיד בקמפיין פוליטי?
"כן. תמיר כבר כתב לו את המוזיקה לקמפיין הקודם".
מדבר אלייך לרוץ בעצמך לפוליטיקה?
"כן, מדבר אליי. אני צריכה למצוא את הזמן המתאים. אולי כשארגיש שמיציתי את מה שאני אעשה עד לנקודה שבה אהיה. אני רוצה לעסוק בעשייה".
איזה תיק תיקחי?
"הייתי מתה להתעסק בחקלאות. לעזור ולתרום לחקלאים. דיברתי עם החקלאים של מטולה שמגדלים תפוחים. הם טוענים שמייבאים תפוחים מטורקיה כי זה יותר זול וזה פוגע להם בפרנסה. זו בעיה. חוץ מזה הייתי עושה חלוקה של מכסות מים בתקופת בצורת. בכל פעם שיורד גשם אני אומרת 'יו, רק שלא תהיה שנת בצורת'".
איזה שמח את עושה
לא הרבה יודעים, אבל השורשים של שרוף בפוליטיקה לא התחילו עם לפיד אלא עם אביה, בן ציון חלפון, שהיה ח"כ בשנות השישים והשבעים מטעם סיעת המערך וכיהן כסגן שר החקלאות בממשלת גולדה מאיר. הוא נהרג בתאונת דרכים בגיל 47, בהיותו חבר כנסת.
לעיסוק של אבא שלך הייתה משמעות גדולה בחיים שלך?
"תמיר, אתה חושב שזה עשה לי משהו? שאבא שלי היה פוליטיקאי? אני לא מפחדת להגיד מה אני חושבת. גדלתי בבית שאהבת הארץ הייתה חלק מאיתנו תמיד. עזבי אותך מפוליטיקה והכל, זה להיות חלק מהמדינה ולעשות את הכי טוב בשבילה. לפני שנתיים הופעתי בטקס הדלקת המשואות ומבחינתי זו לא הייתה רק הופעה, זה היה וואו. גם השנה לשמחתי אני אקח חלק בחגיגות ואני מתרגשת מאוד, אני עושה את זה לגמרי ממקום של התרוממות רוח. יכול להיות שזה קצת פאתוס ודרמה אבל זה באמת מה שאני מרגישה".
.
שרוף, 55, אם לשתי בנות מנישואיה הקודמים וסבתא לארבעה מתגוררת יחד עם הרפז בדירה יפה, גדולה וצבעונית בקומה 14 בבניין נאה ברמת אביב. במרפסת יש להם מנגל ופינת ישיבה נעימה, במטבח פתוח הספר "עין כרם לטייל ולבשל". שרוף, בת להורים מלוב, היא סמל לכוך ההיתוך, או במילה שהיא אוהבת לחזור עליה לא מעט - "ישראלית". השיח העדתי שייך מבחינתה לדיון פוליטי שקם בשנים האחרונות. "אני מחוברת למוזיקה ישראלית ולאהבת הארץ. אני אוהבת חבר'ה והווי. יש בי את הישראליות הזו. אם הייתי גבר הייתי בטוח בצנחנים ומילואימניקית הכי שרוטה שיש. אין לי את זה, אז אני עושה הרבה ערבים אצלי בבית".
למה הסיפור של ישראליות כל כך חזק אצלך?
"לא יודעת. אולי תמיר יענה. תמיר, למה הסיפור של ישראליות כל כך חזק אצלי? מעניין".
תמיר: "בגלל הביוגרפיה שלה. היא וההורים שלה גדלו בחצב, במושב של עולים מטריפולי שרצו להיות חלק מישראל של אז. לאורך השנים זה השתנה. פוליטיקאים הרימו את עניין העדות מעל השטח, אבל במקור זה לא היה ככה. ההבדל בין מזרחי לאשכנזי לא היה אישיו. זה לא אמור להיות אישיו מאיפה ההורים שלך באו. הייתה גאווה ישראלית בבית שלה. זה התבטא בשמיעת מוזיקה מכל הסוגים וזו גם האידיאולוגיה של ההופעות שלה. השיר 'היו לילות' לא בא על חשבון 'בלבלי אותו'. שניהם יכולים להיות יחד באותו ערב. הם לא מתנגשים אחד בשני, הם הולכים יחד".
עינת: "נכון, זה יפה נורא. תמיר נולד בקיבוץ מרחביה למשפחה אשכנזית ואני נולדתי במקום אחר לגמרי, ובעצם כשנפגשנו גילינו שאנחנו אוהבים את אותם דברים בדיוק. את שירי ארץ ישראל היפה. לא משנה למי נולדת, איפה נולדת, ומתי - הכי חשוב זה שאתה פה. בישראל אהבת הארץ זה חשוב".
השיח העדתי לא צץ רק בשנים האחרונות.
"שנים זה לא היה אישיו. היו פנתרים שחורים, אבל אלה דברים קיצונים. השיח בשנים האחרונות הוא אחר. אני חושבת שיש כאלה שמעלים אותו אולי לקבל נקודות בפוליטיקה. אתה יוצא עם אמירה קיצונית כדי שיתנו לך נקודות וחבל שזה ככה. כולנו באנו למדינה הזו כדי לחיות בטוב ובסובלנות. אני לא יכולה להזדהות עם משפטים עדתיים".
את נשואה לאשכנזי ואת מזרחית. לא הייתה לזה שום משמעות בחיים שלכם?
תמיר: "שום משמעות".
עינת: "רק בהומור. החברים שלנו הם חלק ככה וחלק ככה, ובחיים לא היה שום עניין עם זה. אני לא מרגישה פחות שווה. אין אצלנו עניינים כאלה. אני לגמרי שווה בין שווים".
שרוף למדה שירה ומוזיקה בבית הספר למוזיקה רימון כשהייתה בת 26, אבל הפריצה הגדולה שלה התרחשה שנים רבות אחר כך, ב-2013, ובמקום ספציפי מאוד: מועדון הגנקי. "בגיל 39 התחלתי להופיע בגנקי ובאותה שנה גילו אותי. המקום היה מפוצץ, באו לצלם ערב שלי וכל המדינה ראתה את זה. עד אז הופעתי לא מעט, אבל זה הרגע שתפס. לכל אחד יש רגע".
כשהיה בשיאו, בשנות התשעים ותחילת האלפיים, ריכז הגנקי טייקונים ובכירים במשק הישראלי לצד גננות ונהגי מוניות במעין סלט ישראלי של מעמדות. שרוף הפכה ברגע אחד לשם המזוהה מאוד עם המועדון ולאחת מזמרות השירה בציבור המובילות בארץ. "למחרת הזמנתי מונית, וכשנכנסתי הנהג הסתכל במראה ואמר 'אני לא מאמין שאת אצלי במונית. את אלופה, איזה שמח עשית'. זו הייתה הפעם הראשונה ומאז אומרים לי את זה הרבה, וזה המשפט שאני הכי אוהבת לשמוע. איזה שמח את עושה. במשך שנים הרפרטואר שלי היה שונה, עם קלאסיקות ישראליות והרבה יותר רגוע. הייתי קונצרט, הופעה, לא בלאגן".
אז מה קרה?
"הקהל הביא אותי לזה. משהו ניצת בי. הבנתי שזה מה שבא לי לעשות. זה התחיל כשהייתי מופיעה בחו"ל, החלק ראשון היה 'ירושלים של זהב' כאלה והחלק השני זה רוצים לשמוח. מי שהביא את הדבר הזה לחיים שלי זה תמיר, כי כשהוא התחיל להופיע איתי עם הגיטרה הוא שינה הכל וסידר את הרפרטואר. הוא והקלידן החליטו על מחרוזת ים תיכונית. זה מעניין, כי אני גדלתי בבית של עדות המזרח והוא האשכנזי, והוא הביא את השמח והים תיכוני. אני הכי אוהבת את הרגע שכולם שרים רגוע ואז אני כאילו מציתה את הגפרור. המילה שרוף מאוד מתאימה לי".
את זוכרת הופעות שזה פחות הצליח עם הקהל?
"הייתה קבוצת הייטק שהייתה משמונה בבוקר ביום עיון, והביאו אותי לשיר להם בשבע בערב, כשכולם רצו לחזור הביתה לילדים. לאט לאט הם התחילו לצאת מהאולם והוא התרוקן. הסתלבטתי עליהם שחבל שלא הביאו אותם לסלון שלי, הייתי עושה להם את הערב אצלי. בסוף יצאתי מזה. יש לי הומור עצמי וזה חשוב לאדם שעולה על במה. ללמוד גם מהרגעים הפחות טובים. בסוף גם אותם הרמתי".
יותר קשה להופיע עם הגיל?
"לא. אני אוהבת את זה. בתקופות שאני מופיעה הרבה יותר קל לי, כי אני שומרת על כושר. אני עושה פילאטיס ומקווה גם לחזור לקאנטרי ולהתאמן, אבל בינתיים אני לא שם מעצלנות. הדברים שכן השתנו זה מה שקורה אחרי הופעה: פעם היינו חוזרים הביתה ומרביצים פה ארוחות, סטייקים, היה לנו חסר רק שלט שאנחנו פותחים במטבח איטליז. עם השנים אתה מתבגר, אתה כבר לא יכול לאכול ככה. אז עכשיו אנחנו חוזרים ואני עושה לי תה ויש את השקט שאחרי הסערה".
המעבר בין ההיי של ההופעה לשקט הזה בבית קשה?
"זה משאיר אותך על טוב כזה. אני מסוגלת לבוא הביתה אחרי הופעה הכי מטורפת, הכי פסיכית, ללבוש טי שירט, לשים קליפס על הראש ולעשות סלט גדול או לאפות עוגת טורט או לנקות את כל הבית. זה מחזיר לקרקע. אני לא מרשה לעצמי להמשיך להיות בהיי. אני אומרת, 'תזכרי שעם כל הכבוד לעינת שרוף הזמרת או השחקנית או מה שלא יהיה, זה את אוהבת את הבית ומחזיקה בית'. זה משאיר אותי נורמלית".
למה להישאר בחיים נורמליים אם את יכולה שלא?
"אנשים שחיים את החיים בצורה רגילה, אלה שמתפרנסים משתי משכורות והשאיפות שלהם מסתכמות בלנסוע פעמיים בשנה לחו"ל, הם האנשים המאושרים. ברגע שיש לך שאיפות גדולות ככה גם באות האכזבות. אולי אני שומרת על עצמי בגלל זה. השאיפות שלי הן לראות את הנכדים גדלים ולעשות את שביל ישראל".
ומה עם חו"ל? לא בא לך לפתח שם קריירה?
"אין לי שאיפה כזו. זה לא מעניין אותי. אני רואה את גל גדות ואיילת זורר ואומרת 'וואו. איזה יופי'. בשבילי זו גאווה ישראלית. אני לא מקנאה בהן, אבל אני לא אדם שמקנא. אין לי את זה. אני נשארתי הילדה מהמושב חצב, שזה אומר שאם הצלחתי בארץ אז עשיתי את שלי. פה הכי כיף לי, כי פה בשישי אני ארד להופעה ואפגוש מישהי עם סיר ביד והיא תדבר איתי ותספר לי מה יש בסיר ומה היא בישלה, ואני אוכל לבקש ממנה את המתכון. אם הייתי פוגשת מישהי כזו בניו יורק, היא הייתה משפילה את העיניים ולא מדברת איתי אפילו. אני צריכה אנשים, הווי, להרגיש. נורא מתאים לי לחיות פה".
"מאז שאבא שלי נהרג לפני 40 שנה אני מפחדת לישון לבד"
שרוף היא אישה מאוד תכל'סית, תזזיתית וקולנית. היא מתקשה לשבת על כיסא ולא לזוז ומעדיפה לבצע כמה משימות יחד. את הריאיון הזה, למשל, ביקשה שנקיים בדרך לבדיקת ממוגרפיה בבית החולים שיבא. העניין לא הסתייע ונפגשנו בדירתה; בזמן הזה זימנה גם שני אנשים מקצוע, אחד לטפל בנזילה במטבח (איציק), והשני כדי לבדוק את מצב הדק במרפסת (חזי). היא מראה לאיציק את עניין הדליפה ומתעקשת שיתקן אותה עד מחר בבוקר ("אני רוצה לגמור עם זה, מחר יהיה לי? בסדר?") ומחזי היא מבקשת שיצלם את הדק כדי להעביר הלאה את התמונות למי שצריך ("צילמת? מתי יבואו לסדר את זה?"). היא מכינה לעצמה סנדוויץ' ("אני צריכה להספיק אחר כך ללכת לצילומים") עונה לטלפון ומאשרת הגעה לבדיקה עוד לפני שאמרו לה שלום ("יש לי תור אצלכם מחר, אני יודעת ואני באה".) מעבר לעובדה ששרוף אוהבת לחסוך זמן, היא גם אוהבת להישאר בשליטה.
גילוי הגוש הסרטני בשד הימני לפני שנה קצת הוציא אותה משליטה. היא עברה ניתוח וחזרה להופיע שבועיים וחצי אחר כך. מאז ובמשך ארבע השנים הבאות היא צריכה לעבור בדיקות שגרתיות ולקחת כדורים. "אני מבינה שאני צריכה לעשות את זה וזה כבר חלק מחיי. אולי בגלל שכבר עברתי את זה, אני פחות בטראומה. אני עושה כל מה שהרופאים אומרים לי. אני ילדה מאוד טובה".
לא עוברות מחשבות שאולי זה יחזור?
"יש לי חרדות כמו כולם. מעבר לזה יש לי חרדות מתאונות דרכים, בגלל שאבא שלי מת ככה. במקרה שלי היה לי גידול שהוציאו וזה נגמר. אני במקום בחיים שאני סביב עשייה. מבחינתי הבדיקה מחר זה עוד משפט שכתוב ביומן משימות שלי".
איזו השפעה הייתה למוות של אבא עליך?
"התייתמתי בגיל 14 ובמקום לשקוע בעצב החלטתי להיות בשמחה. מפה היא באה וככה זה יהיה עד יומי האחרון. זה לא קשור רק לעבודה, אני אוהבת לעשות שמח גם לחברים שלי, אני אגמור שתי הופעות ואבוא לחברים שלי שיושבים סתם בסלון ואני ארים להם את הערב. מה שהתחיל כזמרת, מגישת שירים ומבצעת הפך עם הזמן להיות עינת שרוף עושה שמח. נשאבתי. זה עושה לי טוב כי אני בנאדם כזה. אני מתה על זה. אני אוהבת לעשות בלאגן. זה מכניס לי את הדם לוורידים, זה משאיר אותי צעירה, חיונית עם האנרגיות האלה".
והעניין עם אבא פתור לך בחיים?
"לפעמים אני בוהה וחושבת על המוות שלו. אסור לי להיות בלי עשייה, ההרהורים האלה לא טובים בשבילי כי אז אני יכולה להיות עצובה ואני לא רוצה להיות עצובה. עשיתי החלטה וההחלטה הזה מלווה אותי לכל החיים ולטובה. אני יכולה להגיד לך שאני מאושרת על ה-20 שנה האחרונות. אין במה שלא הופעתי בה. עשיתי דרך מדהימה".
אז המוות שלו גרם לך להחלטה לשמוח? הוא לא התבטא בדרכים נוספות?
"אני לא יכולה לישון לבד. אני מפחדת. זה ככה מהילדות, מאז שהיה חודש למותו. בזמן הזה פיתחו אצלי במשפחה תמונה גדולה שלו ושמו אותה אצלי בחדר. לילה אחד חלמתי ששני אנשים נכנסים אליי לחדר ומדברים ביניהם על אם ייקחו או לא את התמונה. בבוקר קמתי בבכי נוראי, ומאז במשך 40 שנה אני לא ישנה לבד".
בכל מה שקשור להתבגרות חיצונית, שרוף לא מאוד מוטרדת. היא כן בעד בוטוקס ואף עברה מספר הזרקות כאלה בעבר, אבל מעבר לזה אין לה שגרת טיפוח מכבידה. יותר חשוב לה לנעול משהו נוח, היא אומרת, מאשר לעלות על עקב דק שיגרום לה להיראות טוב. "יש עקבות בחיים שרואים על הגוף וזה בסדר גמור. אני לא אלך עם מיני כי הרגליים שלי הן כבר לא מה שהיו. צריך לקבל את זה וללכת עם זה".
חברות שמחליפות פרזנטוריות מבוגרות בצעירות, כמו ריטה שהוחלפה בקמפיין תכשיטים בדוגמנית בת 16, זה לגיטימי בעיניך?
"אם רשת אחרת הייתה מחליפה מישהי בת 50 פלוס במישהי בת 40 אולי אף אחד לא היה מדבר על זה. בגלל שהיא צעירה זה קצת צורם אבל להם היה אינטרס לרענן, ולדעתי גם ריטה לא אמרה על זה כלום, זה לא שהיא אמרה 'איך עשו לי את זה'. היא עשתה את שלה והם החליטו להחליף, זה הכל. אני לא חושבת שיש פה מגמה".
לאיילת זורר שהוחלפה באסתי גינזבורג זה כן הפריע.
"לה זה הפריע. מבחינת הגיל אני מקבלת את הגיל שלי. שום דבר לא יזיז אותי מ-55 ל-25".
מה דעתך על קמפיין מי טו?
"אני שמחה שזה קרה. כנשים אנחנו כל הזמן רוצות להיות שוות לגברים, ומצד שני אנחנו נשים ולא יעזור כלום. אני חושבת שאנחנו לא צריכות להיות שוות לגמרי. צריך לשמור על הנשיות שלנו כמו שצריך. זה שנשים עכשיו לא יפחדו להתלונן אם מישהו הטריד אותן זה מצוין. ההוויה הישראלית פעם התנהלה אחרת והיום אין סיכוי שדברים שקרו אז יקרו עכשיו. תקרת הזכוכית נשברה וזה דבר ענק".
למה גברים ונשים לא צריכים להיות שווים לגמרי?
"בן הזוג שלי הוא החצי השני שלי ולא הייתי יכולה לעשות את מה שאני עושה בלעדיו. כל הבית הזה מתנהל כי שנינו מנהלים אותו. אין דבר כזה שיש כלים בכיור והוא מחכה לי שאני אבוא לשטוף אותם, אין דבר כזה שהוא יחכה שאני אבשל. הכל שווה בשווה. אבל יש מקומות שנוח לי שהוא יותר הגבר, נניח בחו"ל אני אוהבת שהוא נוהג, מוביל את הדרך ואני אחראית על המוזיקה. גם בארץ בדרך להופעות זה ככה, אני הזמרת ואני צריכה לנוח, לנמנם ולבהות בכביש שש, להתאפר. חוץ מזה בדברים כמו עיצוב הבית זה ברור שזה אני. הגבולות התערבבו ביני לבינו אבל לא יעזור כלום. יש הפרדה, הוא גבר ואני אישה. ובעיקר שנינו אנשים עובדים".
לשרוף יש לו"ז צפוף. היא מופיעה ארבעה ערבים בשבוע, מנחה מדי יום בערוץ 24 סדרת ספיישלים מיוחדת לקראת חידון המוזיקה הישראלית שיערך ביום העצמאות ובו תשמש כשופטת. בחודש האחרון היא גם מנחה לצד רמי קלינשטיין את ציפורי לילה בגלי צה"ל, ובנוסף לכל גם משקיעה זמן בבילוי עם הנכדים. רק לאחרונה השתתפה בעונה האחרונה של גולסטאריות (העונה זמינה לצפייה ב-HOT VOD), אליה הגיעה אחרי שקיבלה הרבה מאוד הצעות מתוכניות ריאליטי אחרות, וסירבה לכולן. "שום דבר לא התאים. קיבלתי הצעות מהישרדות, האח הגדול, כל דבר כמעט. זה היה ברור שלא. לא הייתי שורדת את זה. רציתי משהו בארץ ושהוא לא קיצוני. חלק מזה שהלכתי לגולסטאר קשור לתמיר, רציתי להבין מה קורה כשאנחנו יושבים ורואים כדורגל".
למי התחברת מהבנות יותר ולמי פחות?
"לכולן באותה מידה. היה לי כיף איתן. טיטי הייתה איתי בחדר, היא מתוקה ודיברנו על הכל, אהבה, זוגיות ועל החלומות שלה. היא אמרה שהיא תיסע לעשות קריירה בארה"ב והיא באמת נסעה. בחדר לידנו הייתה טובהל'ה, בכל פעם שהייתי צריכה להתבכיין למישהו הלכתי אליה. בחדר ליד היו נסרין קדרי ובל אגם, היינו עושות צוחקים. חדר ליד היו האחיות רביבו שהן כל הזמן היו אומרות אחת לשנייה 'חיים שלי חיים שלי', יש להן שפה כזו מצחיקה. ובחדר הראשון אגם שוסטר וסילבי ז'אן, שהן המקצועיות, אז היה לי עם מי להתייעץ. אני מאוד סוליסיטית, רגילה להיות על במה לבד. אז דווקא יש משהו נעים בזה שדופקים לך על הדלת ואמרים לך, 'בנות קומו אל תאחרו' או 'סליחה למי יש במקרה תחתונים חדשים?'".
עשית גם קולנוע וטלוויזיה. "ישמח חתני", "אבודים באסיה". משחק זה משהו שאת אוהבת?
"אני מאוד רוצה. הייתי מתה לשחק תפקיד ראשי. אבל זה עוד לא מגיע לי, אני צריכה להשתפשף. אני שחקנית רק בשש השנים האחרונות. אני צריכה עוד. אני בטוחה שאם אקבל את הצ'אנס זה יהיה מדהים".
אי אפשר לסיים את הראיון מבלי לשאול את השאלה שמזוהה עם חברך לפיד: מה ישראלי בעיניך?
"אמא שלי. היא בת שמונים והיו לה חיים קשים, אבל וברגע שאת אומרת לה ישראל ובן גוריון היא מתחילה לספר לך כמה היא אוהבת את הארץ וכמה היא משמעותית לה. היא תמיד אמרה לי כמה זה חשוב להעביר את האהבה הזו מדור לדור. במקום לדבר איתי על התחלואים שלה היא מדברת איתי על כמה זה חשוב לעשות הכל למען המדינה".