יאיר שרקי לא אוהב הגדרות. נכון, לא כל יום מופיע על המסך שלנו כתב חדשות צעיר בן 24, חייכן אך דעתן, בעל פאות וכיפה לראשו. אך זה כבר כמעט שלוש שנים שהוא עושה את זה במסגרת חדשות ערוץ 2, ככתב לענייני דתות, ובכל זאת – בראיון ל"אנשים" עם חיים אתגר, הוא מסביר שהוא מסתכל על עצמו כמכלול. 

"מה רצית שאני אענה, שאני 'גבר'? שאני 'מזרחי', שאני אענה 'דתי', שאני אענה 'עיתונאי'? איזו תשובה חיפשת? אני הכל, אני חבילה". ומה לגבי דעות פוליטיות? הוא חוסך לנו: "אנחנו יכולים לפזר את המתח לצופי 'אנשים', לא יושב לפניך איש מרץ". 

אתה חושב שהתקשורת שמאלנית?

"אני חושב שהתקשורת לא מאוזנת".

הציבור שונא את התקשורת? יש דבר כזה?

אני חושב שהרבה אנשים איבדו אמון. תראה אני עיתונאי, אני עושה מה שאפשר כדי לזכות באמון הציבור. שזה להיות מדויק וענייני ופייר".

ואתה חושב שיש רדיפה של ראש הממשלה בתקשורת?

"אני חושב שהסיקור של בנימין נתניהו לא הוגן הרבה מאוד שנים, כן. אי אפשר לצפות מאנשים שלא תהיה להם עמדה אני חושב שהפתרון הוא שיהיו הרבה עמדות פשוט".

נתניהו בסיעת הליכוד, ארכיון (צילום: פלאש 90, מרים אלסטר, חדשות)
סיקור לא הוגן כלפי. נתניהו | צילום: פלאש 90, מרים אלסטר, חדשות

השאלה אם צריך לתת לאנשים לשבת בחדשות בעיתונים מתוקף זה שהם מייצגים משהו או מתוקף כישורם?

"מתוקף כישורם. אבל אתה חושב שרק אנשים בתל אביב מוכשרים? אין חרדים מוכשרים, אין דתיים מוכשרים, אין מתנחלים מוכשרים, אין ערבים מוכשרים? כל הכישרון נפל על אותו שבט? למי שייך גל"צ? למי שייך ערוץ 2? למי מגיע להיות בטלוויזיה ולמי לא? יש רק טייפקאסט אחד, קול אחד שצריך להישמע? זה מעניין בכלל, שרק קול אחד יישמע?".

 

"יש הרבה יצר הרע בעולם הזה של המסכים"

נראה ששרקי הירושלמי, רק בן 24 כאמור, ידע מאז ומתמיד מה הוא יעשה כשיהיה גדול. בשנת 2011 התגייס לתחנת גלי צה"ל, שם שימש ככתב לענייני דתות ובית הנשיא, וכשלוש שנים בלבד לאחר מכן – מצא את עצמו בביתו הנוכחי – חדשות ערוץ 2, וכיום במקביל הוא משדר ברדיו גלי ישראל את תכנית הבוקר, "עצם העניין".

"עשר שנים אחורה, בסוף י"ב מחלקים לנו את מה שכתבנו בבחינות קבלה ואחת הדרישות הייתה לכתוב 'מה יהיה איתי בעוד 20 שנה?'. בסוף י"ב, כשכבר ידעתי שאני הולך לגל"צ, קיבלתי והיה כתוב שאני אעבוד בתקשורת, כאחת האפשרויות. כלומר, מוקדם מאוד חשבתי על זה. 

"באתי למקום של הגדולים, זה היה 'וואו', כאילו. אתה מגיע מהצבא חייל משוחרר, רואה פה אנשים ללמוד מהם, באמת, לא כי זה מנומס. טטיאנה (הופמן), כבר לא פה, אני זוכר אותה תופסת אותי אחרי כתבה ראשונה ואומרת לי 'זה היה טוב, וזה היה טוב, ככה תעשה'. כלומר, זאת מתנה ענקית להגיע למקום כזה".

אבל זה לא רק מעניין, יש גם רצון להיות במרכז, בעניינים.

"יש הרבה יצר הרע בעולם הזה של המסכים. זה דברים שבלעדיהם אי אפשר. מי שאין לו תשוקה, לא יצליח במקצוע הזה".

ותשוקה היא דבר שמוביל אותו לא מעט, בייחוד לגבי דברים שהוא מאמין בהם – גם אם הם נוגדים דעת רבים מהקולגות שלו. לדבריו, הוא לא מתבייש גם לומר את שעל דעתו גם במקום העבודה: "אני חושב שאפילו בטון יותר גבוה לפעמים".

אתה אומר שעם ולצד החקירות והבדיקות שבודקים את מעשיו של ראש הממשלה, שהייתה רדיפה במהלך השנים - זה משהו שאמרת לגבי ראש הממשלה?

"כן, אני חושב שיודעים את זה".

וניסו להשתיק אותך?

"לא" ותתפלא אני חושב שיש גם הרבה אנשים שמסכימים".

מסכימים או לא, רבים מהם בעיקר מהללים אותו ומברכים את ההשתלבות של כתב דתי לאומי בעל שלא ממהר להתיישר לקווים הנהוגים במערכת. דני קושמרו, מגיש אולפן שישי, מתאר אותו כ"אחד החיזוקים החשובים שלנו בתקופה האחרונה", ועמית סגל מוסיף ואומר: "אני מודה שלא חשבתי שיהיה קל לעכל בטלוויזיה מישהו עם פאות וחזות חרדית", הוא מסביר, "הרגע שבו בפעם הראשונה מאז בר כוכבא נראה בטלוויזיה מישהו ככה, זה רגע של שבירת זכוכית כל כך מטורף - שהיה צריך להזמין את האולם של הילרי קלינטון עם הזכוכית למעלה (צוחק)".

עמית סגל (צילום: החדשות)
"מאז בר כוכבא לא ראו מישהו כמוהו על המסך". סגל מפרגן לשרקי | צילום: החדשות

מהביקורת החריפה המפורסמת של קובי ניב, עיתונאי "הארץ", בה כתב עליו "נוער הגבעות הגיע לטלוויזיה", לאחר אחד מההופעות הראשונות שלו בטלוויזיה, הוא לא מתרגש. "בסדר הזיזו לו את הגבינה, זה לא של אבא שלו", אומר שרקי. סגל ממהר להגן עליו גם: "זאת אנטישמיות. הסובלנות נגמרת כשמדובר בערבים, אבל אם חלילה מדובר בדתיים פה מתחיל להיות בעייתי". גם קושמרו יוצא נגד. "מגעיל, מה אתה רוצה שאני אגיד? אלה דברים שלא אמורים לומר היום...אתה לא מעיר למישהו על צבע עורו ולא על גודל הכיפה שלו או על הפאות שלו". את הפאות שלו, אגב, הוא מסרב להוריד.

עלתה לך איזושהי דילמה או רעיון שאתה אולי מוריד את הפאות?

"הייתה לך דילמה אם להתגלח?", הוא שואל בחזרה.

ודאי.

"אז בסדר, אתה יודע אנשים מסתפרים, מגדלים, מורידים. בסדר."

הייתה דילמה אם להוריד פאות או לא?

"זה לא כזה אישיו אני אומר לך".

זה אישיו. אנחנו בטלוויזיה זה המדיום הזה הוא מדיום גם של קול וגם של מראה.

"אז זאת רק סיבה לא לעשות את זה, כי אני לא רוצה להתכופף. בוא נגיד גם בעקרונות האמיתיים שלי, בשביל להראות יותר טוב בטלוויזיה".

זה מסמל משהו לאנשים שצופים בך כמו שהנוכחות שלך מסמלת משהו. אני חושב שאם היית מגיע בלי זה לטלוויזיה להרבה מהמבקרים היה הרבה יותר קל לקבל אותך.

"אז הבעיה היא שלהם".

 

"בהתחלה אמרו לי: 'לא תתקבל'"

כציוני דתי, ואח לאחים ששירתו בשירות קרבי, שרקי מעולם לא התלבט האם להתגייס לשורות צה"ל או לא. "חינוך ציוני דתי זה ללכת לצבא לגמרי, בטח. אחי הגדול היה בצנחנים, אחי השני היה בחיל הים. אני 'נבעך' - לא הייתי בקרבי, הייתי בגלי צה"ל. אבל כולנו עשינו צבא, וגם האחים שנותרו יעשו צבא".

מהסקטור שאתה מגיע, עם הלוק הזה, להיכנס לגלי צה"ל זה כמעט בלתי אפשרי לפחות בזמנו. איך הסתכלו עליך בבחינות?

"ברור לי שזה היה מוזר. בן אדם יושב מולך ו-וואלה, מופתע מה שנכנס לו הרגע לחדר".

זה דורש ממך להוכיח את עצמך בצורה כפולה ומכופלת, כשאתה מגיע עם איזשהו מטען.

"בהתחלה אמרו לי 'לא תתקבל, יש לך פאות'. אחר כך אמרו לי 'בגלל הפאות קיבלו אותך' (צוחק). בסדר, אני מקווה שזה לא פה ולא פה. להגיד לך שזה לא משחק תפקיד בשום מקום? אי אפשר להגיד שהכל נקי וענייני במציאות שלנו. אבל אני מקווה שהרוב נקי וענייני".

שרקי (צילום: חדשות 2)
"לא האמינו שאני עיתונאי וגם אני חטפתי". שרקי | צילום: חדשות 2

לפעמים זה כל כך "נקי וענייני", לצערו, שהמראה שלו לעיתים מסבך אותו – גם אם לא באשמתו. בינואר 2014 הוא הסתבך בתקרית עם שוטרי יס"מ, שבו טען לאחר מכן בדף הפייסבוק שלו, שלו היה מדובר בחרדי אחר ולא בעיתונאי – כל זה לא היה מגיע בכלל לחדשות. "הייתי בהפגנה במסגרת תפקידי בגלי צה"ל ליד הקבר של הרב עובדיה, שם הייתה התפרעות ושוטרים שהרביצו. לא האמינו שאני עיתונאי, וגם אני חטפתי".

זאת הייתה תחושה שמרביצים לך רק בגלל איך שאתה נראה?

"את זה היה צריך לגלות? שהמשטרה בישראל יודעת להרביץ למתנחלים, לחרדים, לערבים? חיכינו לאירוע הזה כדי לדעת את זה?"

לא, אבל זה נתן לזה פנים אנושיות.

"אוקיי".

בעוד שבמגזר שלו לא ממהרים לפרגן לקריירה העיתונאית ("יש אנשים שככה חששו לי או לא ראו את זה בעין הכי טובה, שאצא לתרבות הרעה"), אביו, הרב אורי שרקי, מברך על העיסוק של בנו. "אני מבסוט מזה שהוא עושה מה שהוא רוצה", הוא אומר, "אני חושב שזה מאוד חשוב. כלומר, אני חושב שההשתלבות בעולם התקשורת זה להיות במוקד של ההשפעה, וזה מאוד חשוב".

אתה חושב שהפאות עשו לו חיים יותר קלים או יותר קשים?

אורי: "הפאות מבטאות איזושהי התפתחות חיובית בחברה הישראלית ואני חושב שהיום החברה קצת התבגרה והיא יודעת לבחון את האנשים מצד תוכנם הפנימי ולא מהחזות החיצונית." 

הוא שבר מוסכמות?

אורי: "ייתכן מאוד שכן, אבל נראה לי שגם בעולם התקשורת כבר עמד על סף המוכנות לשינוי הזה".

 

בחרו להמשיך בדרך האופטימיות, לא השכול

האווירה החיובית בביתם של השרקים היא לא דבר מובן מאליו. אחיו של יאיר, יוחאי שרקי, נרצח בפיגוע דריסה בירושלים רק לפני פחות משנתיים, באפריל 2015.

האם הבית פה השתנה אחרי הרצח של הבן שלך?

אורי: "ודאי שהדבר הזה היה משמעותי. אני חושב שהבית באופן כללי לקח את הסיפור הזה כמנוף להתקדמות קדימה עם כל הכאב. למנף את זה פוזיטיבית לא להפוך את זה לתרבות שכול וכדומה. בית שבו אתה שם במרכז הסלון תמונה גדולה של הנופל..."

זה בית של שכול.

אורי: "כן, זה בית של שכול, זה בית שמפתח לדעתי אנרגיות לא בריאות. בחרנו משהו אופטימי. מעין צוואה שלו, אני בוחר לחיות מתוך שמחה, זה אומר ששמחה ועצב זה דברים שאתה בוחר בהם".

לא מזמן, הם גם קיבלו את גזר הדין: מאסר עולם ועוד 20 שנה. "מאסר עולם זה על רצח ו-20 שנה זה על ניסיון רצח", מסביר יאיר.

ראיתי אותך ברגע שהוקרא גזר הדין, גם את המשפחה, לא ראיתי הקלה.

"מה הוקל בחיים שלי בהיבט הזה? שום גלגל לא חוזר אחורה. אני מרגיש שיש פחות מדי עיסוק אצלי, למשל, שאולי אני לא נותן לעצמי מקום.. חזרתי לעבודה והכל".

תוך כמה זמן חזרת לעבודה?

"שבועיים. ואתה יודע, החיים ממשיכים בכל הכוח. זה דווקא דבר שמטריד אותי קצת. שאני לא בטוח שזאת כזאת ברכה, שהחיים חוזרים מהר מידי למסלול שלהם. אומרים 'הגזירה על המת שישתכח מהלב' - אני חושב שהגזירה היא בעיקר על מי שחי. אבל אני חושב שזה חבל לחיים שהמרוץ ממשיך".

בתהליך המשפט יש לך תפקיד כפול. מצד אחד אתה בן, אתה אח שכול, ומצד שני אתה גם מי שמארגן עניינים מול התקשורת, את המאבק הזה.

"זה כמו שבלילה שהוא נפטר, אז בבוקר חשבתי, כאילו מי יטפל בחברה קדישא? יצא שאני טיפלתי.  בסדר, כי אני יודע למי להרים טלפון, אני יודע איך לנהל את הדברים. כן, יש תפקיד מסוים. הפינה הזאת, של העיסוק כאן בבית משפט היא לא הייתה משהו שהתנדבתי אליו או שרציתי אותו, אתה יודע, זה היה כורח. 

"אני ראיתי משפט שהתנהל בסחבת, הוא התנהל בגרירת רגליים ומערכת יודעת להגיע 'עם הסכין בין הרגליים' כשהיא רוצה. כלומר, אם עוברות כמעט שנתיים מרצח מתועד בווידאו שהמחבל בידיים שלך מהיום הראשון – למה זה צריך לקחת כמעט שנתיים? באיזה עולם זה לוקח ככה? אם תהיה פתאום עסקה? אתה חושב שלא חושבים על זה? אם יהיה קיצור?".

 

אריה דרעי, ארכיון (צילום: פלאש 90, יונתן סינדל, חדשות)
"תראה לי עיתונאי שלא היה מוציא את הדבר הזה". על דרעי | צילום: פלאש 90, יונתן סינדל, חדשות

אותו יצר לוחמני מלווה את שרקי גם בעבודה, גם ברשתות החברתיות בהן הוא מפרסם שלל פוסטים דעתניים, ואפילו בסיקור של המגזר הפרטי שלו. "להיות עיתונאי דתי שמסקר את הדתיים וחרדים, שלא לומר מסקר את אלוהים, זה תפקיד מורכב, אני מסכים". וזה הפך להיות מורכב אף יותר, כשביוני 2014 חשף ביחד עם הקולגה לחדשות 2, עמית סגל, את צוואתו של הרב עובדיה יוסף באמצעות פרסם קלטת בה נשמע הרב מדבר נגד אריה דרעי.

כשאתה מציג את הקלטת אנשים אומרים לך 'למה היית צריך להוציא את זה? להיות חלק מזה? ביישת'?

"תראה לי עיתונאי שלא היה מוציא את הדבר הזה. על המון דברים אנשים אומרים לי 'למה היית צריך להראות את זה'. מה זה למה? כי זאת האמת. לפעמים אומרים 'לא שלחנו אותך בשביל ש..'. בסדר, באמת לא שלחו אותי. באתי בלי ששלחו. יש כאלה שאומרים 'חילול השם! חילול השם!', אולי חילול השם זה לא אני שפרסמתי, אלא הרב שגנב למשל? יש אפשרות שהוא אשם ולא אני אחראי?".

 

* הראיון המלא ישודר ב"אנשים", ערוץ 2, יום א', 18:50.