התאוריה הפסיכואנליטית והשירים של מריה קארי דומים זה לזה. שניהם גורסים שהעיקר מגיע בהתחלה, ואחר כך הכל זה וריאציות על אותו הנושא. אצל מריה אלה אינספור הסלסולים והקישוטים שהיא מוסיפה סביב כל שורה, אצל פרויד אלה המופעים החוזרים הכפייתיים של כל הטראומות שקרו לנו עד גיל חמש. בהתאם, אם נסכם עכשיו את תשנ"ז (1997) נצליח לראות לא רק את מה שקרה אז, אלא גם את מה שקרה בתשע"ז. כלומר עכשיו. ההצצה אל האירועים, האנשים והמוצרים שעיצבו את הזהות הישראלית לפני עשרים שנה בדיוק יכולה לעזור לנו להבין את הכאן והעכשיו. ואם לא, לפחות נוכל להסתכל על 1997 בנוסטלגיה מהולה באימה ולהגיד "וואו, מה חשבנו לעצמנו?" – וגם זה משהו שנחמד לעשות בערב ראש השנה. מניסיון.
נוי והדר
תשנ"ז: בקבוק חול צבעוני
כל בית שנכנסת אליו בתשנ"ז היה מאובזר בבקבוק או תיבת זכוכית קטנה, שבתוכם שכבות של חול בגוונים שונים. אסור היה להזיז אותם ממקומם כדי לא להרוס את הריבוד, מה שהפך את מיכלי הזכוכית האלה ליורשי הניינטיז של סרוויס הזכוכית. כמו הסרוויס הם הפכו לאנדרטאות, לסיפורים שבעלי הבית רצו לספר על עצמם. הבית הישראלי מעוצב תמיד סביב תחושה אחת: דאגה. אנחנו דואגים שייגמר לנו האוכל לכן מפוצצים את המטבח בכלים; דואגים שהאורחים ירכלו עלינו אחרי הביקור לכן מציעים להם ספות נוחות, שלפחות על זה לא יהיה להם מה להגיד. וגם בקבוק החול המעפן ההוא משכך איזו דאגה. אם סט הכלים רב ההדר של ההורים אמר "באנו מכסף, אז אתם יודעים שזה בסדר להתחתן עם הילדים שלנו", בקבוק החול אמר "היינו בפטרה ואנחנו ליברליים ומחוברים למזרח התיכון, אז לא נעשה מזה עניין – אבל תתחתנו בבקשה עם הילדים שלנו".
תשע"ז: ברבור מתנפח לבריכה
הבית הישראלי גילה את עלי אקספרס, וירא כי טוב. וימלא וירבה ויפרוץ ויענה את קירותיו בתמונות עם הדפסים גיאומטריים סתומים במסגרות זהב, בשלטי אותיות מאירים ובידיות בעלות מראה וינטג'. הבית הישראלי של תשע"ז הוא קיוּט. לא חמוד, חלילה, אנחנו לא לוזרים, אלא קיוט. קיוט כזה של פינטרסט, של חפצים בצורת חפצים אחרים. של מתנפחים לבריכה בצורת ברבור. של דברים קטנים שנותנים לבית אופי, רק שהאופי הזה הוא תמיד של מסיבת רווקות בווילה בצפון, עם שרשראות של מנורות ועציצי קקטוס זעירים. הבית הזה בו-זמנית פזרני ומתפקע מרוב רהיטונים, גאדג'טים וקישוטים, אבל הוא גם בית חסכוני, בו כל דבר הוא בעצם שני דברים לפחות. כורסה שהיא גם דונאט וגם ארגז אחסון, ובמקרה אפשר לשבת עליה. וכן, אם תתחתנו עם הילדים שלנו נקנה לכם אחת כזאת בדיוק.
השגרירות שלנו
תשנ"ז: עדן הראל מתחילה להנחות ב-MTV
אין חלום ניינטיזי יותר מהנחייה ב-MTV. ערוץ 7 בממיר אגר בתוכו את כל מה שישראל לא היתה יכולה להיות באותן שנים – חיבור מיידי לעולם הרחב בלי התנצלות ובלי הצטדקות. הוא היה מגניב מתוקף זה שהוא לא היה בישראל. הוא היה חו"ל, הוא היה כסף, הוא היה אינטרנט. בזמן שהטלוויזיה הישראלית אמרה תודה על כל גרין-סקרין ועל כל הופעת אורח של נמרוד שיקלר והבודדים, ב-MTV יכולת לפלרטט עם בונו ובייבי ספייס. או לפחות לדמיין. עדן הראל היתה אמונה על רצועת הבוקר של הערוץ – היא לא שוחחה עם כוכבים על בסיס יומי, אבל היתה לה האפשרות. העולם היה "שש דרגות קרבה לקווין בייקון", ועדן הראל דילגה בקלילות על שתיים-שלוש הדרגות הראשונות.
תשע"ז: גל גדות היא "וונדר-וומן"
מה יש לא לאהוב בגל גדות – האישה הכי לא מאיימת בעולם? היא יפהפייה באופן לא מאיים, מצחיקה באופן לא מאיים, מחזיקה אינסטגרם שמשלב בין תמונות מהקרנות בכורה לצילומים ביתיים בפנים נטולי איפור. היא מגיעה לארץ כדי להתעדכן מה קורה עם החברות מפעם, כמו בחורה שעברה מהקריות לתל אביב אבל דואגת להגיע להורים פעם בשלושה שבועות. עדן הראל גרמה לנו להתרגש מהמפגשים האפשריים שלה עם כוכבים, וגל גדות עשתה את הצעד הבא: היא פגשה את כולם ולא התרגשה. עדן הראל היתה פרועה – היתה לה תספורת גלאח, למען השם, זה משול לחברות בכת השטן במונחי 1997 - אבל גל גדות הכי צ'יל. עדן הראל היתה טיסת מחלקה ראשונה אל תוך עולם הזוהר המדומיין של MTV, אבל גל גדות היא טיסת לואו-קוסט. היא לא עושה ביג דיל מהסלבריטאוּת הענקית שלה, כי היא יודעת שהדבר שישראלים הכי שונאים זה שתופסים עליהם תחת.
ערוץ 2
תשנ"ז: משדר החייזרים, "הראשון בבידור" בהנחיית דודו טופז
תשע"ז: זכייניות הערוץ מתפצלות לערוצים נפרדים
בינואר 1997 (טבת התשנ"ז) שודרה תוכנית החייזרים של דודו טופז. במסגרתה, כך הובטח לצופים, תתבצע נחיתת חייזרים באולפן של "ראשון בבידור" בהרצליה. אחרי שעות של מריחה והשתהות, דמות ירוקה וכפופה פסעה מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה. עשן, אורות, דודו טופז ב-ווסט סאטן אדום. מנחה הטלוויזיה פנה אל היצור ושאל לזהותו. ציפי שביט, בחליפת גוף זרחנית ומסכה תואמת, קרקרה אליו חזרה תשובה שהדהדה בדיחה שסופרה מוקדם יותר באותו ערב. הפאנץ' הזה ("קוראים לי משה, ואתה מפריע לי לחרבן") נתן תוקף לא רק למשדר המסוים ההוא, ולא רק למפעל הרייטינג ש"הראשון בבידור" היתה אז. הטלוויזיה המסחרית הישראלית, אז בקושי בת 4, הפכה לדבר אמיתי בעולם באותו ערב. היא לא היתה עוד היצור המופלא שנחת עלינו מהחלל המפחיד והגדול, אלא היתה אי.טי, החייזר הידידותי, ציפי שביט. משפחה. 51% מצופי הטלוויזיה באותו ערב בחרו לממש את זכותם הדמוקרטית ונתנו לטופז ושביט (שם פואטי במיוחד באותו ערב) בערוץ 2 את המנדט. החייזרים נחתו, וישראל המריאה בעצמה אל עבר עתיד של תוכן טלוויזיוני טראשי, אך מוּכר, ממכר ומנחם. "קחו אותנו אל המנהיג שלכם", אמרנו, והם ענו לנו: "אין בעיה, אבל רק אחרי הפרסומות".
אם ההישג של טופז בתשנ"ז היה להפוך לאמ-אמא של מדורות השבט, בתשע"ז הבנו שערוץ 2 כפי שהכרנו אותו מגיע אל סופו. את מקומו יתפסו שלושה ערוצים חדשים של קשת, רשת וערוץ 10 באפיקים 12, 13 ו-14 בהתאמה, ויצטרכו למצוא חייזר חדש שילכד אותנו.
איך שומעים מוזיקה
תשנ"ז: סדרת אוספי היטמן
או היטליסט, או דה בסט אוף דה בסט, או NOW (אם היו לכם קרובים מגניבים בחו"ל שהסכימו להביא לכם את הדיסקים, שעוד לא נמכרו אז בישראל). מישהו תמיד עשה לנו סדר בצריכת המוזיקה – ב-MTV, ברדיו וגם סתם עם האוזניות והדיסקמן. להיטים הגיעו אלינו כשהם כבר מוכנים, אפויים, מוגדרים ותחומים – הם היו להיטים משום שהם הופיעו באוסף להיטים. אוסף הלהיטים לא היה יכול להכיל משהו מלבד להיטים. איזו טאוטולוגיה, איזה זן נקי, יפה ומנחם. כשרצינו למרוד, החירות הכי גדולה הייתה ללחוץ על כפתור ה-shuffle ולהאזין לשירים בסדר הלא-טבעי שלהם. זה היה מגונה כמעט, ולא היתה תחושת חופש גדולה יותר.
תשע"ז: אפל מיוזיק
אפשר להכריז סופית שאפל מיוזיק עובדת, ככה שומעים מוזיקה היום. אפילו בישראל, מעוזם של האנשים שלא אוהבים לשלם על תוכן, כשכל מה שצריך לעשות בשביל להשיג אותו בחינם זה למצוא טורנט נורמלי, לחכות חצי שעה של הורדה, להעביר לתיקיה, להעתיק, להדביק ולקוות שפייראט ביי לא ייסגר אף פעם. קלי קלות.
הרבה משתמשים באפליקציה כמנוע חיפוש למוזיקה שהם גם ככה מגלים בעצמם, אבל יתרונה המרכזי הוא בהתאמה האישית שהיא עושה למאזיניה. היא מציעה להם פלייליסטים שמבוססים על סגנונות מוזיקליים, אלבומים ושירים שהם אוהבים. טריק דומה קורה במקבילה הטלוויזיונית נטפליקס, שלומדת את ההעדפות שלנו ומתאימה לנו תכנים. בלי ששמנו לב, חזרנו אל הפלייליסט. חזרנו לבקש עזרה מנותני הטעם ומביני העניין, רק שעכשיו אנחנו מספרים לעצמנו שזה במיוחד בשבילנו. זו אוצרוּת. זה לא היטמן 8 שיש לכל הילדים בכיתה, זה פלייליסט קאסטם-מייד שקיבלנו במתנה מהידידים המבינים שלנו באפּל. זה שכולו מורכב מ"קוקו ג'מבו" ו"יום מעונן" זה סתם צירוף מקרים.
הצמד הכי לוהט
תשנ"ז: תום אבני ונליה צמחמן
הם הכירו בחזרות למחזמר "ספר הג'ונגל" בבימויו של חנוך רוזן, והמשיכו לעבודה משותפת בפסטיגל של השנה לאחר מכן. אבני וצמחמן צמחו בתוך מסורת ארוכה של צמדי גברים-נשים בתרבות הפופולרית הישראלית, עם טוויסט: הם היו ילדים ברגע פרסומם. זו היתה תקופה יפה לילדים-כוכבים: אליעד נחום ב"שמש", לוסי דובינצ'יק ב"קלרה הקדושה", רהב מפינת הגנון של שמעון ב"רק בישראל" והילד עם הקארה המכוער מהפרסומת למילקי – נדרש ממך רק לחייך וכבר היית בדרך לכוכבות. יכולת להתראיין ל"מעריב לילדים" או "כולנו". יכולת להופיע בעיר ערוץ הילדים או לקפוץ לאולפן "העולם המופלא" ולעשות נאמבר עם סיגל שחמון. תרבות הילד והנוער עמדה אז בצומת שבין ערכיוּת ארצישראלית לבין החלום על התהילה והמאני בסגנון חו"ל. אהבנו את כוכבי הילדים שלנו משום שהם נראו ונשמעו בדיוק כמונו – שיער חום, עיניים חומות, שמות ישראליים נעימים (אוקיי אולי חוץ מנליה צמחמן) שהיו יכולים באותה מידה להשתייך למדריכים בתנועת נוער או לחיילים שנהרגו בפיגוע – רק שהם היו קצת יותר. היה להם את הדבר המיוחד שגרם להם להתבלט על פני ילדים אחרים, אבל הדבר הזה לא היה בולט ושחצני, אלא מופנם ונעים הליכות. רצינו לפגוש את תום ונליה ברחוב כדי להגיד אחר כך "אה, הם לא משהו מיוחד". חוסר הייחוד שלהם אמר שגם אנחנו מיוחדים, שגם אנחנו כוכבים, אפילו אם אף פעם לא רקדנו בתחתונים עם טוביה צפיר אל מול קהל של מאות.
תשע"ז: סטטיק ובן-אל
אלוהים, מה השנה שאנחנו עדיין מרגישים בנוח לכתוב על סטטיק ובן-אל כעל הדבר החדש? כעל המאפיין המובהק של התרבות? תשע"ז לא היתה שנת הפריצה של סטט-בוי ובן-אל תבוריניו, אלא הקפת הניצחון שלהם. הנפת הידיים בסוף מסלול המירוצים, כשכבר ברור מזמן שלאף אחד ממתחריהם בתחום אין סיכוי לעקוף אותם. הם הוציאו השנה שיר שנשמע כאילו הוא מורכב מ-60% פורטוגזית ו-40% ג'יבריש ועדיין הפכו אותו ללהיט. הם החליפו בנות זוג (ואז חזרו אליהן, כי מי כמוהם מבין את החשיבות של נאמנות למותג), התבטאו קצת בעניינים פוליטיים, והכל נמשך כרגיל. היתה זו השנה בה תבורי ורוסו לא היו יכולים ליפול, ומה אתם יודעים? הם לא נפלו. הם הוכיחו שלא רק שיש קריירה בפופ הישראלי, אלא שיש קריירה מצליחה ועקבית בפופ הישראלי. עכשיו רק נשאר להם להחזיק את הלפיד הזה עוד שנה.
התקרית הבטחונית
תשנ"ז: אסון המסוקים
תאונות צבאיות מציבות בפנינו את אותה המראה שסופות הוריקן מציבות בפני האמריקאים: תמהיל של צער, תדהמה וחוסר אונים. שני מסוקי יסעור המריאו באותה השעה כשהם נושאים 73 חיילים - מסיבה לא ברורה הטייסים איבדו קשר עין, המסוקים התנגשו, התרסקו והביאו למותם של כל הנוסעים ואנשי הצוות. אחרי חודשיים של חקירה, הועדה הממונה כתבה בפטאליות ש"לא הצליחה להגיע למסקנות ברורות וחד משמעיות באשר לנסיבות התאונה. האירועים יישארו תעלומה. לצערנו, האמת נלקחה עם קורבנות האסון לעולמם". אסון המסוקים (כ"ח בשבט, התשנ"ז) היה רגע קולקטיבי מזכך בדיוק מהטעמים האלה: בגלל המסתורין, בגלל מה שנראה כמו גזרה משמיים ואיחד את כולנו באבל. תאונה מתסכלת שלא הצלחנו לפענח ולפרק, שלא הצלחנו לנמק וליישב בהיגיון. לרגע אחד היו אנשי הצבא והממשלה מבולבלים וכועסים בדיוק כמו כמונו.
תשע"ז: משפט אלאור אזריה
בינואר השנה (טבת, התשע"ז) פסק בית הדין הצבאי כי סמל אלאור אזריה אשם בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת, אחרי שירה בראשו של עבד אל-פתאח א-שריף, מחבל שתקף ופצע את חברו של אזריה, אחרי שזה כבר נוטרל מנשקו. פרשיית אזריה, מתחילת החקירה, דרך המשפט, הערעור ועד תחילת ריצוי המאסר, זכתה לסיקור תקשורתי צמוד והביאה לפילוג עמוק. אנשי מקצוע, אזרחים מהשורה, פוליטיקאים ואמנים הביעו דעות מלומדות יותר ופחות בנושא – הם ניתחו את זווית הירי ואת מערכת הלחצים הנפשיים שמופעלת על חייל שמשרת בשטחים; את היסטוריית התגובות של אזריה בפייסבוק ואת המניקור בציפורניים של אושרה אזריה. אסון המסוקים נכתב במונחים שיריים כמעט – תאוריו מעורפלים, חמקניים, שמימיים, אבל הכתיבה על אלאור אזריה היא קרה ועובדתית. גם מי שקרא לו "הילד של כולנו", נאלץ לא פעם להוסיף איזו פרשנות בטחונית מנומקת: "כן, אבל זה פוגע בהרתעה", "אי אפשר להבין את תהליך המחשבה של חייל בסיטואציה הזאת", "לא ברור בכמה אחוזים בדיוק המחבל נוטרל". גם הרגשות הראשוניים ביותר עברו כימות. מול הפורס מז'ור של היסעורים עמדנו מאוחדים ופעורי פה, מול פרשת אזריה לכל אחד היה מה להגיד ואת מי להוכיח.
שערוריות נתניהו
תשנ"ז: פתיחת מנהרות הכותל
תשע"ז: שרה נתניהו תועמד לדין בפרשת החמגשיות
מיד אחרי יום כיפור תשנ"ז, הורה נתניהו, אז בכהונתו הראשונה, על פתיחת המוצא ממנהרות הכותל וזאת בניגוד להסכם לא-לגמרי-רשמי בין ישראל לווקף המוסלמי של הר הבית. בתגובה, עודד ראש הרשות הפלסטינית יאסר עראפת את תושבי הרשות להגיב באלימות. עימותים בין כוחות ביטחון ישראליים למפגינים פלסטיניים התגלעו בגדה, בגוש קטיף וברצועת עזה – ובעיקר בשני מוקדים מרכזיים: ירושלים וחברון. המהומות גבו את חייהם של מאה פלסטינים ו-17 חיילי צה"ל. זו הייתה אחת הפרשות הראשונות שאפפו את נתניהו כראש ממשלה, שהמשיכו באותה קדנציה בפרשת בר און-חברון והיום מגיעות בצורת חמגשיות.
בתחילת ספטמבר השנה (ט' באלול, התשע"ז) הודיע היועץ המשפטי לממשלה שרעייתו של רה"מ תואשם בעבירות מרמה והפרת אמונים על חלקה, לכאורה, בפרשת "הזמנת הארוחות". ההחלטה להעמיד לדין את שרה נתניהו חושפת את האמת הערטיאלית על משפחת נתניהו, זו שמרחפת כבר הרבה זמן באוויר: זה לגמרי אישי. משפחת נתניהו היא אחד הדברים הכי יציבים במציאות הישראלית בעשרים השנים האחרונות. אפשר לכוון לפיהם שעונים ומצפנים. האינטראקציה של הנתניהו'ז עם הציבור הישראלי היא כבר מזמן לא מדינית-בטחונית, אלא משפחתית. הם ההורים שאנחנו באים איתם חשבון כבר עשרים שנה – מורדים בהם ומתפייסים איתם, כועסים עליהם כשהם חוכרים מטוסים פרטיים לטיסות עבודה וצוחקים איתם כשהם מארחים בבית את מושיק גלאמין או קונאן אובראיין. עוד לא יכולנו לומר את זה בפה מלא בתשנ"ז, אבל בתשע"ז זה התברר למעלה מכל ספק: אם כל ילד רוצה קצת להרוג את אבא ולשכב עם אמא, כל אזרח רוצה לראות את מנהיגיו קצת מושפלים. בקטנה. שירגיש גם הוא את הנטל, שיידע לו המנהיג איך זה להרגיש קטן, איך זה להוציא חשבונית, איך זה לאכול עוף בחמגשית ולדמיין שזו בעצם ארוחת-שף.
מוות איקוני
תשנ"ז: ענבל פרלמוטר
תשע"ז: אמיר פרישר גוטמן
לא היה נעים לומר ברגע האמת, אבל יותר משנתגעגע למוזיקה של פרישר-גוטמן, נראה שנתגעגע לאפשרות שהוא הציע לנו: האפשרות לשמוח. פועלו המוזיקלי של יוצא "היי פייב" טואטא הצידה לטובת סיפור חייו הדרמטי ומותו הסופר-דרמטי. במותו ציווה לנו פוֹרח. דבר דומה קרה במותה של פרלמוטר, עשרים שנים קודם לכן. פרלמוטר הפכה לקדושה המשגיחה של הרוק הישראלי – סך כל הדברים שפנטזנו עליהם ב-1997. חלמנו על זעם, על אדג', על טקסטים נוקבים ובעירה מהירה. במשך עשרים שנה, כעס ושמחה היו שני רגשות שהמוזיקה הישראלית התקשתה בהם. עד למהפכת הפאן על שם נועה קירל, המוזיקה הישראלית נשמעה כמו פילטר ספיה על תמונה מפאנג'ויה. אמיר פרישר גוטמן וענבל פרלמוטר דרשו מהרדיו הישראלי לעשות שני דברים שהוא פשוט לא ידע לעשות: לרקוד ולהרביץ. את הדבר הראשון למדנו, על השני אנחנו עדיין עובדים.
מה עושים באינטרנט
תשנ"ז: תפוז ונטקינג
תפוז, IOL, נטקינג, נענע, וואלה ו-סטארט: כדי להגיע אל העתיד היית צריך לעבור דרך אחד הפורטלים האלה. האתרים הגדולים של ראשית תרבות האינטרנט הישראלית עבדו פחות כמנועי חיפוש ובטח שלא כיצרני תוכן וחדשות, אלא כייבואנים או מדריכים במוזיאון. הם תיווכו עבורנו את כל המידע המפחיד שהיה אי שם בחוץ, ברשת העולמית, אבל דאגו גם לשמור על אווירה מקומית. הרי מה יותר ישראלי מתפוז ונענע? גם בסיס לשייק וגם ישראליות-אינסטנט, מזוהה ונגישה. היינו חלק מהעולם הגדול, אבל העדפנו לדבר עם גיקים מהקריות.
תשע"ז: סטוריז באינסטגרם
סנאפצ'ט לא באמת תפס את מי שהיה בחיים ב-1997. הסטוריז בפייסבוק הם חיקוי חיוור, ובואו לא ניכנס אפילו לטראומה הקולקטיבית שהיא הסטטוסים בוואטסאפ. אבל דווקא באינסטגרם זה תפס. הסטוריז באינסטה משחקיים, אבל קלים לתפעול; אינטימיים, אבל נותנים לנו גם את מה שתמיד רצינו - פידבק מיידי על כמה מצחיקים וחמודים אנחנו. בשעה שפייסבוק הופכת בהדרגה למערכת כבדה ומעיקה שכופה עליך סרטונים (הבנו-הבנו, האלגוריתם המסתורי שלכם אוהב וידאו), הטהרנות היחסית של אינסטגרם גורמת לסטוריז להיראות קלילים וחינניים. והפילטרים? מוש.
מאז השקתה, אינסטגרם עובדת על אשליה משלימה לזו שאיחדה את הגולשים הישראליים בערוב הניינטיז. אם אז חשבנו שכולנו יחד רשת אנושית של מידע וחוויות, כולנו יחד סיפור אחד אוניברסלי, היום אנחנו אוסף של סיפורים קטנים ואין שום קשר ביניהם. צריך רק ללחוץ עלינו כדי לעבור לסיפור הבא ואנחנו ניעלם לגמרי.
פיתוחים טכנולוגיים
תשנ"ז: שיבוט הכבשה דולי
זוכרים שהשיבוט פעם נראה לנו כמו אופציה שנמצאת כבר מעבר לפינה? איך פחדנו מהעכבר שגידלו לו אוזן אנושית על הגב, וכמה שמחנו, התרגשנו או פשוט נחרדנו נוכח המחשבה שאפשר להנדס את אותו יצור חי פעמיים? לא? אוקיי, כי זה היה ביג דיל. המציאות והמדע הבדיוני היו קרובים כל כך בתשנ"ז, שהם יכלו לשמוע זו את נשימותיו של זה. וברור שתוצר השיבוט הראשון ביונקים תהיה כבשה. בפברואר 1997 (ט"ו באדר, התשנ"ז), הודיעו המדענים ממכון רוסלין באוניברסיטת אדינבורו בסקוטלנד כי אחת מתוך 277 הפריות צלחו, ושההפריה הזו הבשילה להריון ולהמלטה של כבשה בשם דולי. דולי איחדה בין כל דימויי הכבשים שהתרבות העברית צברה עד אותה נקודה: מהשׂה התמים, דרך כבשת הרש ועד הכבשים החשמליות של פיליפ ק דיק. היא היתה סך כל הסיפורים שסיפרנו לעצמנו על קצהו ההולך ונמתח של היכולת האנושית. היא גם מתה ב-2003, תסיקו מזה מה שתסיקו.
תשע"ז: ביטול (ואז ביטול הביטול) של תוכנת הצייר
לאף אחד לא אכפת מהעתיד, שלום ולא להתראות. באמת. הידיעות הטכנולוגיות שאפיינו את תשע"ז היו ידיעות שוליים מצחיקות כאלה שאפשר לשלוח להורים בוואטסאפ. ואם בתשנ"ז ילדנו את הכבשה דולי יש מאין, בלידת בתולין, השנה ניתבנו את הכוחות האלוהיים-לייט שלנו והקמנו לתחייה את תוכנת הצייר של מיקרוסופט. בחודש יולי (א' באב, התשע"ז) התבשרנו שמיקרוסופט מתכננת להיפטר מתוכנת האיור החיננית-אך-פרימיטיבית שלה בגרסאות העתידיות של ווינדוז. האינטרנט עשה את מה שהוא תמיד עושה והקים מחאה ויראלית מטופשת שעבדה. עוד באותו יום, יצאה הודעת תיקון מטעם ענקית התוכנה מסיאטל, שאמרה בערך "הבנו, היפסטרים, אתם לא בשלים להתמודד עם העובדה שהניינטיז הסתיימו, אז אנחנו לא נהיה אלה שייקחו לכם את השמיכי". מיקרוסופט הבינה שנוסטלגיה היא לא חוסר, לא געגוע ריק למשהו שעבר מהעולם. לא רק, בכל מקרה. יש בה כוח, היא מפעילה אנשים, גורמת להם ליצור, וחשוב מכך: לקנות. התרפקות היא לא קפיאה במקום וגם היא, בבסיסה, תנועה. לאף אחד לא אכפת מה פיתוחי העתיד צופנים לנו, תחזירו לנו את העבר שלנו בבקשה.