אחרי תשע עונות של קיטש, צחוקים מוקלטים והרבה תובנות על חשיבות הרגעים הקטנים בחיים, הגיעו מרשל, בארני, טד ורובין לקו הגמר. בניגוד לרושם הממוחזר שצברה הסדרה בעונות האחרונות, פרק הסיום הוכיח שיש ב"איך פגשתי את אמא" יותר ממה שהיה נדמה לאורך הדרך, לטוב ולרע. זהירות, ספוילרים
הגילטי פלז'ר האולטימטיבי | צילום:
באדיבות yes
ילדים, אני לא אשקר לכם, ראיתי סדרות טלוויזיה טובות יותר בחיים שלי. היו תוכניות עקביות יותר, שגרמו לי לצחוק בקול רם יותר עם דמויות שנגעו בי יותר. ובכל זאת, נראה ש"איך פגשתי את אמא" (להלן: "HIMYM") הייתה הגילטי פלז'ר האולטימטיבית שלי בתשע השנים האחרונות.
זה קרה בספטמבר 2005, שבוע בדיוק אחרי שצה"ל השלים את הנסיגה מרצועת עזה כחלק מתוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריק שרון – קומדיית מצבים אמריקנית חדשה עלתה ברשת CBS בארה"ב וכולם דיברו עליה ברשת החברתית הפופולארית "מייספייס". באיחור לא אופנתי, ניתן היה לצפות בסדרה בישראל בערוץ "יס סטארס 1" בלוויין או בכבלים בלי תרגום בערוץ "סטאר וורלד" ז"ל. אלה היו ימים אחרים ילדים, ימים של טלוויזיה שמגיעה באיחור ניכר מהעולם הגדול. ימים שבהם בשביל להוריד פרק של סדרת טלוויזיה, היית צריך להשאיר את המחשב עובד כל הלילה פתוח עם אימיול בתקווה שעד הבוקר הקובץ יירד – וגם אז, כשקמתם מלאי התלהבות, היה סיכוי לא רע שקיבלתם וירוס או פורנו.
- ספוילרים מתחילים כאן -
הלילה חזרנו לספטמבר 2005 (הפרק שודר ב-yes Comedy בתרגום לעברית לפנות בוקר, במקביל לשידור בארצות הברית) כדי לסגור את כל קצוות העלילה הפרומים ש-HIMYM השאירה לנו לאורך השנים – כן ילדים, כמו פרק הסיום של "אבודים", אבל הפוך לגמרי. למעשה, אחרי כמה שנים בהם נראה שהסדרה כותבת את עצמה על אוטומט – פרק הסיום של HIMYM הזכיר שיש אנשים עם הרבה רגש מאחורי המקלדת בסדרה הזאת. קשה היה לכתוב את הפרק האחרון בצורה קיטשית יותר, אבל גם אי אפשר היה לכתוב אותו טוב יותר.
העונה התשיעית והאחרונה של הסדרה עסקה כולה בסוף השבוע שלפני החתונה של בארני ורובין, אבל כל מי שצפה בשמונה העונות שקדמו לה, ידע שהזוגיות הזאת לא נועדה להצליח, ואכן – אחרי עוד פלאשבק לשנת 2005, אנחנו מגלים שהנישואים של רובין ובארני התפרקו תוך זמן קצר. אם זה לא מספיק, רובין מחליטה להתרחק מהחבורה כאשר כולם נהפכים להורים חוץ ממנה.
זה אף פעם לא היה אמור לעבוד ביניהם - רובין ובראני | צילום:
באדיבות yes
בדיוק כשאנחנו מבינים שזו הטרגדיה של הסדרה – שרובין, שכזכור לנו מעונות קודמות לא יכולה להביא ילדים לעולם, תגמור את חייה לבד עם הרבה כלבים בדירה ניו יורקית – אנחנו מבינים שיש טרגדיה אחרת לגמרי. את הטוויסט הסופי אנחנו מגלים לקראת סוף הפרק האחרון: "האמא" עליה שמענו במשך שמונה עונות, לא בין החיים. דבר שבאופן אירוני סולל את הדרך להפי-אנדינג האמריקני המושלם כאשר רובין וטד חוזרים להיות יחד. ותודה רבה לילדים שגרמו לו להבין שאם במשך תשע שנים הוא מספר להם איך הוא פגש את אמא שלהם, אבל האישה שהוא לא מפסיק לדבר עליה היא בעצם רובין – כנראה שזו האישה שהוא צריך להיות איתה.
זה לא סוף שמאכיל אותך בכפית. אנחנו לא יודעים בדיוק איך להרגיש כלפי הסוף של HIMYM, האם אנחנו אמורים לשמוח שזוג החברים/אוהבים הזה סוף סוף מוצא את האושר יחד? כי אם כן, אנחנו בעצם שמחים ששני הילדים של טד הם בעצם יתומים מאם. מצד שני, ממתי קומדיה עם לאף-טראק גרמה לנו לחשוב על משהו?
על הדרך HIMYM דוחפת לנו עוד מנת קיטש עצומה על גורל, חברות והעובדה שאף פעם לא מאוחר להצית אהבה ישנה. וזה נכון גם לאהבה של הצופים לסדרה הזאת. סוף ספוילרים.
האחת שלו. טד מוצא את רובין | צילום:
באדיבות yes
כבר לא עושים כאלה יותר
כמו בפרידה מכל סדרה ותיקה, מתחשק להגיד שמדובר בסדרה שידעה עליות ומורדות – אבל הפעם הקלישאה פשוט לא נכונה, כי זה בעיקר הרגיש כאילו HIMYM ידעה רק ירידות. אחרי כמה עונות ששמרו על רמה גבוהה של שילוב די חדשני (לשנת 2005) של קומדיה צינית וקיטש רומנטי – מתישהו בעונה הרביעית פתאום מצאת את עצמך צופה שוב באותן בדיחות חוזרות, ובאותה פילוסופיה שמאלצית בגרוש. רוב מבקרי הטלוויזיה טוענים שהעונות האחרונות של הסדרה היו פחות טובות מהראשונות, ואני טוען שזה בולשיט – הן היו בדיוק באותה רמה, אלה אנחנו שפשוט התרגלנו.
כמו בכל מערכת יחסים ארוכה, גם הקשר בין קהל הצופים ל-HIMYM הפך לשגרתי ובנאלי. הצופים המשיכו להגיע מכוח האינרציה, והסדרה החזירה באותו מטבע עם פלאשבקים שאפילו ג'יי ג'יי אברמס יסכים שהיו בכמות מוגזמת ובדיחות חוזרות ש - חכו לזה - ממש התחילו להימאס.
אז כן, מוקד המשיכה של הסדרה נעלם, אבל להבדיל מסדרות אחרות שאיבדו את הניצוץ לקראת הסוף שלהן (לדוגמה: דקסטר, אבודים והאוס), הפרידה מ-HIMYM קצת עצובה יותר, מכיוון שבעשור שעבר מאז עלייתה לא קמה לה יורשת ראויה. בשביל למצוא דמות עגולה כמו בארני סטינסון (בעל ראשי התיבות B.S – קיצור של "בולשיט" באנגלית) בטלוויזיה של היום צריך לראות שתי עונות כבדות של "בית הקלפים", ולגלות את פרנק אנדרווד (בעל ראשי התיבות F.U – קיצור של "זדיין" באנגלית). אפשר למצוא דמויות מורכבות גם בקומדיות של היום, אבל זה לרוב יהיה מתאמץ ומתיש (היי "משפחה בהפרעה"), בלי החינניות והכיף שעשו ב-HIMYM. כמו שעשו בקומדיות של פעם.
חינניים וכיפיים. להתראות בשידורים החוזרים | צילום:
באדיבות yes
אז נכון ילדים, זו לא אחת מהסדרות שאת הסוף שלהן ננתח באלף דרכים פילוסופיות. סביר להניח גם ש-HIMYM לא תשודר בשידורים חוזרים אינסופיים כמו "חברים", "נשואים פלוס" או "סיינפלד" - ואפשר רק לקוות שחוץ מכמה דושים, אף אחד לא הולך לצטט את הברו-קוד של ברני בשום מקום. אבל לזכותה של HIMYM יש לומר שהיא לימדה אותנו שכל רגע בחיים יכול להפוך לסיפור שנעביר לילדים שלנו יום אחד – ולכן אנחנו צריכים לנצור כל רגע. וכן, היא גם לימדה אותנו להיות קיטשיים בטירוף כשצריך. בעיקר לקראת הסוף.
