יש מעט מאד דברים שיותר מהנים יותר מטראש. אחרי הכל, בידור זול הוא עדיין בידור. לכל סרט אימה סוג ז', תכנית אירוח זולה או אופרת סבון מאולצת היו עשרות אנשי צוות, מפיקים, במאים ושחקנים שהשקיעו זמן, יזע, דמעות והמון רצון ואמביציה לתוך הדבר. העדר התקציב, המקצוענות או היומרה אולי הופכים את התוצר הסופי לפחות טוב, אבל לא פחות מהנה בהכרח. בסופו של דבר, הטראש ניצח. הטלוויזיה אמנם בתור הזהב שלה, עם סדרות עמוקות ותקציבי עתק, אבל הטראש עדיין חי, אולי יותר מתמיד. תמצאו אותו בכל סדרת ריאליטי, סדרת רשת או לייב פייסבוק. גם כשהיצע הבידור היוקרתי גדול מתמיד, אנשים תמיד יחפשו בידור זול, ויש בזה יופי מוזר.

הסדרה החדשה של נטפליקס, "GLOW", היא כלל וכלל לא טראש. היא כתובה היטב, משוחקת נהדר, מצולמת יפהפה וצוללת לעומק בחינניות רבה. היא גם מצחיקה, אנושית ומאד מהנה כאחד. היא לא טראש בשום צורה, אבל היא כן עוסקת בטראש באופן חכם ביותר. אולי אף חכם יותר מהאופן שבו סדרות טלוויזיה שמתיימרות לספק בידור איכותי – נגיד סדרות בית משפט או רפואה - מצליחות להגיע אליו. וכל זה בעזרת ליגת האבקות נשים.

>>"גלואו", "סנואופול" ועוד 9 סדרות חדשות שאתם צריכים לראות הקיץ

הסדרה עוקבת אחרי סיפורה המדומיין לגמרי של הליגה האמיתית בהחלט – G.L.O.W (Gorgeous Ladies of Wrestling), סיפור מדהים לכשעצמו. הליגה המקורית הוקמה אי שם במעמקי האייטיז, בתקופה שבה ההאבקות הממוסדת (WWF בזמנו) החלה להפוך ללהיט אמריקאי. מופעי הליגה שודרו בטלוויזיה במהלך ארבע עונות והפכו ללהיט קאלט שכלל האבקות בבגדי גוף, תאורת נאון מוגזמת, מערכונים מוזרים למדי ומשום מה, גם ראפ גרוע מאת המתאבקות. רק תציצו ביוטיוב ותיהנו מתצוגת טראש טהור ומענג.

יוצרות הסדרה, ליז פלהייב וקארלי מנש ("האחות ג'קי"), בחרו באופן מוצהר שלא להביא את סיפורן האמיתי של בנות GLOW למסך, אלא לשאול את הנושא המעניין, הצבעוניות המהפנטת ואת אווירת שנות השמונים – על החותלות, הקוקאין והמיזוגניה המוטמעת – כדי לספר סיפור בדיוני אך עדכני יותר על העצמה, חברות ומורכבות נשית, כל זה בעזרת קאסט מגוון של נשים מכל גזע, גיל או מבנה גוף. אם זה נשמע לכם מוכר מסדרת נטפליקס אחרת, זה לא במקרה. יוצרת "כתום זה השחור החדש", ג'נג'י כהן, היא המפיקה של GLOW, שמהווה סוג של אחות קטנה, בועטת ופחות יומרנית של סדרת בית הכלא.

סיפור המסגרת מלווה את רות, שחקנית בינונית למדי (מגולמת בחוכמה ע"י השחקנית הלא בינונית בכלל, אליסון ברי) שנואשת לקבל תפקידים נשיים מלאי בשר אבל מלוהקת רק לתפקידים מלאי סלט, כמו מזכירה. כך היא מתגלגלת לאודישן ביזארי לליגה האבקות הנשים המתגבשת, ומוצאת עצמה לצד שחקניות, דוגמניות, מתאבקות, נשות פעלולית, אלופות אולימפיות לשעבר ובחורה שמזדהה כזאבה משום מה.

מעבר לקוי עלילה על התלכדות, חברות הנשית וגילוי עצמי, שצפויות ממש כשם שהן נדרשות, הסדרה מצליחה דווקא לעגל את רוב הדמויות בעזרת חמלה רבה ומערכות יחסים מורכבות, במיוחד זו בין רות לבין חברתה דבי (בטי גילפין, "האחות ג'קי") שמצליחה להיות מעניינת מחוץ לזירה ממש כפי שהיא מורכבת עליה. באופן מפתיע זה מאפשר ליוצרות הסדרה לטפל גם בנושאים נשיים שמשום מה שעדיין נחשבים טאבו בטלוויזיה האמריקאית, כמו מחזור והפלות. כן, באתם לקבל סדרה על בנות בלייקרה וקיבלתם התלבטויות משמעותיות. תתמודדו עם זה.

מעניין גם לראות את האופן שבו הסדרה מתייחסת לדמויות המשנה שלה – הגברים והאייטיז. שני הרכיבים נמצאים יחסית ברקע ומשומשים אך ורק כאשר העלילה דורשת. הגברים שכביכול נמצאים בעמדות כוח - הבמאי סוג ז' סאם (מארק מרון בתפקיד שתפור עליו) והמפיק העשיר והמפונק באש – הם הכל חוץ מגברים עם כוח. האחד משועבד לעברו העלוב והשני לכסף של אמו. בעוד הם נאחזים בשיניים לשלוט על חייהם, דווקא הנשים תופסות את המושכות, ומובילות.

על אף שהסדרה ממוקמת באייטיז, עידן טראשי לכל הדעות, הסדרה רגועה עם הרגל על גז הנוסטלגיה. היא נמנעת מבדיחות צפויות בסגנון "איזה כיף שוואם! לעולם לא יתפרקו" ומשחקת לסטריאוטיפ האייטיזי במודעות וזהירות רבה, למעט רגעים קטנים ונהדרים שנבחרו בקפידה כדי להזכיר כמה התקופה הטראשית היתה הקרקע להולדת הליגה הטראשית. נראה שבאופן כללי היוצרות בוחרות לא לנפח שלא לצורך את הרכיבים הטבעיים שמצויים בסיפור. הפמיניזם והנוסטלגיה בה מטופלים בחום ואהבה, אותו יחס שהדמויות זוכות לו, על אף שהן בסך הכול נשים שעלו לזירה ונתנו מופע בידור זול. זה משאיר לנו הצופים את המקום ליהנות ממבט איכותי ואוהב על אמנות הטראש. 

mako תרבות בפייסבוק