הדס בשן: גברים שולטים ונשים נשלטות - במערב של "ווסטוורלד" אין כל חדש
אישה צעירה יושבת עירומה על כסא, מול גבר מבוגר. אנו שומעים את הגבר, אך לא רואים את פניו, רק אותה - המצלמה מלטפת אותה, מדגישה את פגיעותה, ידה מסתירה את מפשעתה.
עד מהרה הנרטיב של "ווסטוורלד", הלהיט התורן של HBO (שמשודרת בישראל ב-HOT וב-yes), נפרש בפניי; אני מבינה שהאישה הזו היא רובוט, כלי משחק בעולם שנבנה עבור עשירים מושחתים, ושהיא תנהיג את המהפכה. התוכן, אני מבינה, מציב הרבה שאלות על טכנולוגיה וטבע האדם - לא משהו שלא דיסקסנו בעבר, אבל לגיטימי. אלא שתוכן זה לא הכל. יש גם סגנון, וכאן נעשתה בחירה בסגנון שפוגע בנשים.
הנה עוד כמה דימויים ש"ווסטוורלד" סיפקה לנו בשלושת הפרקים ששודרו עד כה (ספוילרים קלים בלבד): אישה יושבת פשוקה ודוממת מול שני מהנדסים, גבר ואישה. הם דנים בה כמו רופאים, אז זה בסדר לכאורה - עד שהאישה הלבושה מנשקת את הערומה על השפתיים. כי לסבו-שיק לבד לא מספיק, הוא צריך לבוא עם תקיפה מינית ונקרופיליה.
נקסט. סצנת אורגיה בבית זונות. את הנוהל הזה אנחנו מכירים היטב כבר מ"הסופרנוס" ו"משחקי הכס" - להיות ניצבת ערומה בבית זונות בסדרה של HBO אמור להיות שיא בחייה של כל שחקנית מתחילה בימינו. למשתתפת בסצנות כאלה מעולם אין שורות או סיפור רקע - רק פטמות שנועדו לקשט את המסך ולהעצים את הדמויות הגבריות.
הלאה לגיבורה הבתולית שלנו מהפסקה הראשונה, דולורס (אוון רייצ'ל ווד). עכשיו היא עם שמלה, אבל היא נתלשת בשערותיה, מובלת לאונס על ידי הנבל (אד האריס) כשהיא צורחת ומתחננת על חייה. היוצרים מתענגים על הסצנה הזו, חוזרים עליה בפלאשבקים, נהנים מה"שוק ווליו" שהיא מייצרת.
צריך לציין שאחרי הפרק הראשון המצב אמנם משתפר, ונשים אשכרה מקבלות קווי עלילה, אבל השפה עדיין מחפיצה ומנוכרת. זהו עולם בו רגע אחרי שמאיימים על חייה, אישה מציעה לגמול לגיבור שלה בסקס (כי תקיפה מעוררת אותנו מינית); עולם בו 99% מהנשים הן צעירות, מתוחות וזקורות (בעוד הגברים נעים במנעד של גילים ומבני גוף); עולם בו בכל רגע נתון נשמע איום לאונס כלפי רובוטית כלשהי, ואזהרת טריגר כלפי כל צופה שאיננה גבר.
אז נכון, האלימות מופנית גם לגברים, וגם הם עומדים מדי פעם ערומים, מתוכנתים ומקוטלגים. אבל אי אפשר להתעלם מההקשר. נשים חיות באימה מפני דברים כאלה ממש - לא בפנטזיה מערבונית, אלא מחוץ לדלת ביתן. גם על הטיעון המשומש של "באנו לשקף מציאות ולמחות נגדה" אפשר לוותר; הוא לא עבד לריהאנה בחגיגת האונס שלה בקליפ "bitch better have my money", והוא לא יעבוד כאן. ב-2016 אנחנו כבר לא קונות את זה שמי שמתענג על השפלתנו הוא בעצם הגיבור.
"ווסטוורלד" היא בעיקר סדרה עצלנית. הרי יצירות מסוגה לא מוכרחות לעבור דרך אלימות פטישיסטית נגד נשים. ג'וס ווידון לא נהג כך ב"בית הבובות", וגם בסרטי "משחקי הרעב" זה לא היה אישיו מרכזי. אבל כאן הלכו על בטוח: אישה מופשטת, נגררת, מובלת, מושתקת ונשלטת - מדובר הרי בסוג של ג'וקר מחרמן ויעיל. ולמרות כל ההצהרות, מסתבר שאין לאיש צורך בעולם טלוויזיוני חדש. הישן עובד מצוין.
ויטה קיירס: מין, אלימות והרס – גם ככה נראות פנטזיות
דמיינו עולם שנבנה כולו למען השעשוע שלכם. מה הייתם רוצים לעשות בו, סריגה? הרי אם בבתים הפרטיים והאמיתיים שלנו אנחנו אוסף של פונקציות שכל מטרתן בנייה ותחזוקה (הורות, זוגיות, עבודה), זה הרי רק הגיוני שבעולם הפנטזיה נחפש את המין, האלימות וההרס. ווסטוורלד (הפארק) מציע זאת לאורחים, ו"ווסטוורלד" (הסדרה) מציעה את זה לצופים: 60 דקות בסוף היום של שחרור מחגורת הצניעות המוסרית ומחוך הפי-סי.
לא נעים להיכנס לחדר שבו מוגשמות פנטזיות. פנטזיות, מטבען, נעות על הציר שבין האפל לרשעי, ומשחקות על הרצון החבוי לשלוט או להישלט (כל אחד והקיק שלו). גם אם זו לא המטרה המוצהרת של הסדרה, "ווסטוורלד" באה ומאווררת את המאוויים האלה, את הפחדים מהמחשבות הסודיות והתשוקות של עצמנו. אז נכון שאפשר לעשות את כל זה גם עם פחות שדיים חשופים מבלי לפגוע בעלילה, אבל אי אפשר להתאבסס על כל ציץ ולנסות למשטר יצירה טלוויזיונית (בעיקר לא בזמן שכותבים במקביל פוסטים נגד הצנזורה של מירי רגב). בחיאת, תנו גם פשוט ליהנות מסדרה טובה.
האסתטיזציה של הכאב וההתעללות היא לא רק עניין בשירות הרייטינג, אלא חלק מהחוויה שהיא "ווסטוורלד" (והסדרות של HBO בכלל). למקרי אונס מציאותיים ומחרידים אנחנו נחשפים במהדורה בשמונה בערב; שעתיים מאוחר יותר אנחנו עוברים לעולם דמיוני עם פנטזיית אונס – ויש הבדל גדול בין השניים. בשמונה מספרים לי על המציאות האכזרית – בעשר מציעים לי רק ייצוג מאוד ספציפי של פנטזיית האונס, שגם אם עצם קיומה או נפיצותה מטריד אתכם, זה לא אומר שהיא לא קיימת.
ומה לגבי הנשים העירומות שנראה כאילו יצאו מאותו מפעל לאידיאלים נשיים? ברור שהגברים נהנים מהן, אבל גם אני כסטרייטית-ונילה נהנית להסתכל על המחשוף הענוג והחיוור של דולורס בכל בוקר כשהיא פוקחת עיניה. היקיצה האוטומטית והחוזרת על עצמה של דולורס היא הנעורים, כשהפנים לא סופגות את קמטי הכרית, והכל פראש ואביבי. אתם אולי מצפים ממני לקנא בה, אבל אני לא. אני פשוט רווה נחת מהפריים המעוצב ומחכה לראות אותה מתלכלכת, נאבקת בערימת החציר ומפעילה את אותה אלימות שהיא הייתה הקורבן שלה עד לפני רגע.
"ווסטוורלד" היא יצירה ביקורתית, ואי אפשר לבטל בהינף יד את מחאתה. התופעה של גברים עשירים שמשלמים כסף כדי לממש הרפתקאות מיניות בארץ זרה היא לא בדיה. מקמבודיה דרך אומן ועד ברזיל - גברים מנצלים את העליונות הכלכלית שלהם כדי להגשים סטיות מיניות עם נשים, ילדות וילדים שהם אינם תופסים כבנות ובני אדם. אולי הסדרה לא מתייחסת לזה במישרין, אבל היא כן מעלה שאלות דומות: מהו טבע האדם, איך הפשעים משפיעים על נפשו של החוטא, מה היא אנושיות ובאיזה שלב כבר אי אפשר להתעלם ממנה.
עד כה, המחאה נמצאת על אש קטנה ומתבטאת בעיקר בחלוקת הדמויות לטובים ורעים. לוגן (בן בארנס), שמגיע רק כדי לזיין, מוצג כדוש בנאלי שרק חושב שהוא חיי את החיים האמיתיים; חברו וויליאם (ג'ימי סימפסון), שבוחר סימבולית את הכובע הלבן ולא מתפתה לזונות, הוא הגיבור שמייצג את הערכים הטובים; הגבר בשחור (אד האריס) שרוצח ואונס מוצג כהתגלמות השטן; ואילו ברנרד (ג'פרי רייט), שמחפש לשוחח ולהבין את השינויים העוברים על דולורס, הוא גבר רגיש ומעורר הזדהות. האם בשלבים הבאים נראה את המחאה הופכת לאקטיבית יותר, אולי אפילו אלימה? כנראה.
הדרישה לאזן כל יצירה כך שמספר הגברים העירומים יהיה זהה למספר הנשים העירומות היא לא רק טרחנית, אלא גם מפספסת את העיקר. האלימות כלפי נשים ב"ווסטוורלד" מוצגת בצורה שלילית, הדמות הראשית שסביבה נסובה העלילה היא אישה (רובוטית, אגב) שפורצת את הקוד שבנה עבורה הגבר-הבורא, ומצליחה ללחוץ על ההדק ולהתחיל את נקמתה, בזמן שהחתיך הלוהט (והלעתים-רחוקות-מדי עירום) שלצידה מדקלם קלישאות שנגזרו עליו מתוקף הנראטיב. וזה העיקר: "ווסטוורלד" לא רק מציגה אלימות כלפי נשים – היא גם תוקפת אותה.