מוות בטלוויזיה הוא כבר עניין שבשגרה. הטלוויזיה המודרנית הרגילה אותנו לקבל את מנות הדם שלנו באופן סדיר, ואנחנו כבר מתקשים להתרגש מעוד מוות ב"משחקי הכס" ומעוד רצח ב"דם אמיתי". אבל גם מוות אמיתי המוצג על המסך איננו הטאבו שהיה פעם. רק תחשבו על מספר האנשים שהתפתו לצפות בסרטוני עריפת הראשים של דאעש.
הסרט התיעודי "טרור בקניון", ששודר אמש ב"yes דוקו" (ועדיין מופיע ב-yes VOD), מותח את הגבולות האלה. הסרט חוזר אל מתקפת טרור שהתרחשה ב-2013 בקניון ווסטגייט בניירובי, בירת קניה, על ידי ארגון הטרור הסומלי א-שבאב. המתקפה הקטלנית גבתה את חייהם של 71 אנשים, והותירה מאות פצועים. לא יהיה מוגזם לומר כי מדובר באחת ממתקפות הטרור המתועדות ביותר בהיסטוריה, שכן מאות מצלמות אבטחה תפסו את האירוע בעדשותיהן מתחילתו ועד סופו. "טרור בקניון" מציג חלק מאותם צילומים, לצד עדויות של ניצולי הפיגוע ושל אנשי ביטחון שהיו מעורבים בפעולת החילוץ.
רוצחים קרי לב או צעירים מבולבלים?
ברגעיו הטובים ביותר, "טרור בקניון" הוא לא מקבץ סרטוני מוות, אלא דרמה אנושית נוגעת ללב לפרקים. הוא מספק לנו כמה שיעורים מאלפים על יצר ההישרדות והפרדוקסים הבלתי נגמרים של האנושות. כך קורה, למשל, כשאחת הניצולות מספרת כי טרוריסט חס על חייה לאחר שהבחין בתינוק שבידיה, ואף נופף לו לשלום בחיבה. מסתבר שגם במתקפת טרור, ילדים יכולים לגנוב את ההצגה.
כן, הטרוריסטים ב"טרור בקניון" לא מוצגים רק כרוצחים חסרי לב. הם מוצגים גם כאנשים מבולבלים למדי. כאלה שיורים באם לנגד עיניה ילדיה, אבל אז מתחרטים, נותנים לילדים ממתקים ומשחררים אותם לחופשי; שמנסים להימנע מרצח אזרחים שאינם מוסלמים, אבל לא תמיד טורחים לברר. האופן שבו הם נעים (לפחות על פי הסרט) בין רצחנות לאנושיות מסוגלת לבלבל כל צופה ממוצע. במקום אנשים רשעים שהם הרוע המוחלט, אנו צופים בחבורת רוצחים צעירים שהרעב שלהם לנקמה נכבה לעתים אל מול המציאות. האם כך נראה הרוע המוחלט?
לצד הרוצחים, בולטים פערי התרבות הקיימים בין הניצולים בקניון, שמאוכלס בתושבים מערביים ומקומיים. אם מערבייה מתארת את האישה שהצילה את ילדיה כ"קנייתית" (האישה הצילה את ילדייך ואפילו לא ביררת מה שמה?). ה"קנייתית", לעומתה, מתארת את האם כ"אישה לבנה". וכך נשמרים המעמדות לאורך כל הסרט, וברור מי נמצאת במסע שופינג ומי לא. עם זאת, בסופו של דבר, כפי שמספרת אחת הנשים המערביות, כולם התגייסו כדי להציל אחד את השני. אפילו הפערים החברתיים נכנעים בפני המוות.
לצד הרגעים האנושיים, "טרור בקניון" מציג רגעים ארוכים של מוות מול המצלמה. עם נתוני הפתיחה שלו, הוא היה יכול להפוך בקלות לסרט סנאף, אבל הבמאי פיטר ריד (שסרטו "טרור במומבאי" היה מועמד לפרס האמי) בחר דווקא לעשות סרט פעולה. זה היה יכול לעבוד עם מוזיקת רקע יפה וכוכב לוהט בתפקיד הראשי. אבל כשמדובר באנשים אלמוניים שגוססים לנגד עיניך לאחר שנורו שבע פעמים מטווח אפס, זה בעיקר מעורר אי נוחות. נדמה ש"טרור בקניון" הוא סרט דוקומנטרי שמנסה להיות סרט הוליוודי, ושוכח שבני אדם בשר ודם נפצעו בזמן "הצילומים". ואולי, בעצם, אין הבדל. "צפיתי בסרטים, כך שידעתי מה לעשות", מספר אחד הניצולים על הרגע שבו הציל את חייו של אדם אחר. נראה שאפילו בחיים האמיתיים, הגבולות הולכים ומיטשטשים.