ב-2013 זכתה הבמאית הדוקומנטרית לורה פויטראס בכרטיס זוגי להצגה הכי טובה בעולם. יחד עם העיתונאי גלן גרינוולד, היא הוזמנה למלון נידח בהונג קונג כדי לתעד את אחת החשיפות הכי מטלטלות, חשובות ומרעידות אדמה שהמאה ה-21 ידעה עד כה. האורח שחיכה לה שם כונה בשנים האחרונות גיבור, בוגד, חושף שחיתויות, מרגל, לוחם צדק ופושע מבוקש, אבל אתם יכולים פשוט לקרוא לו אדוארד סנודן. את הקשר הראשוני עם הבמאית ברת המזל הוא יצר כמה חודשים לפני המפגש המדובר באמצעות סדרה של מיילים מקודדים, שתוכנם מוצג בפתיחת הסרט.

"שאלת למה בחרתי בך, אבל את בחרת בעצמך", כותב לה סנודן במייל שנשמע כמו משהו שמורפיאוס אמר ב"מטריקס". "המעקב שחווית אומר ש'נבחרת' – מונח שהמשמעות שלו תהיה הרבה יותר ברורה ככל שתלמדי יותר על איך מערכת המודיעין המודרנית עובדת. בינתיים תדעי שכל גבול שאת חוצה, כל רכישה שאת מבצעת, כל שיחה שאת מחייגת, כל אנטנה סלולרית שאת עוברת, כל חבר שאת שומרת, מאמר שאת כותבת, אתר שבו את גולשת, מייל שאת שולחת – נמצא ברשותה של מערכת שהישג ידה הוא אינסופי אבל אמצעי הבטיחות שלה מוגבלים".

כתוצאה מהאזהרה הזאת, פואטרה נקטה באמצעים מרחיקי לכת כדי להבטיח שהחומרים המצולמים שלה יהיו מאובטחים עד שהסרט יושלם. בשנה שעברה זה קרה ו"אזרח מספר 4" ("Citizenfour") יצא לבתי הקולנוע, ובטקס האוסקר האחרון הוא אף זכה בפסלון מוצדק (יום ב' ב-22:00 ב-yes דוקו וזמין לצפייה ב-yes VODׂ, וכן בערוץ 8 ובערוץ הראשון). הסרט מתעד את שמונת הימים שבילה סנודן בחדר המלון בהונג קונג, ממנו חשף את רשת הריגול המורכבת שטוותה ממשלת ארצות הברית בחסות הפוסט-טראומה של 9/11. סנודן היה שותף לבנייתן של תוכנות שאפשרו ל-NSA לעקוב אחרי מיליוני אזרחים אמריקאים בארה"ב ומחוצה לה באמצעות יירוט שדרים דיגיטליים ואנלוגיים, שאת חלקם הגדול נידבו חברות פרטיות. "אנחנו בונים את הנשק הגדול ביותר לדיכוי בהיסטוריה של האדם, אבל האדריכלים שלו מנקים את עצמם מאשמה", מסביר סנודן בסרט. "המסמכים שבידיי מתמקדים במעקב של הממשל אחרי אמריקאים, אבל תאמינו לי שזה כלום לעומת איך שאנחנו מתייחסים לשאר העולם".

אזרח מספר 4 (צילום: באדיבות yes ו-Praxis Films)
היסטוריה בהתהוות | צילום: באדיבות yes ו-Praxis Films
הסרט מתעד גם את ההשלכות של החשיפה, שהפכה את סנודן בין רגע מאדם אנונימי לאויב המדינה מספר אחת. ארבעה ימים לאחר הדלפת המסמכים הוא החליט לחשוף את זהותו לעיני כל העולם, ומאותו רגע הוא מצא את עצמו במצוד מתמשך שאילץ אותו בסופו של דבר להימלט מהונג קונג. הוא קיווה להגיע לקובה, אבל לאחר שהדרכון האמריקאי שלו נשלל הוא מצא מקלט מדיני במוסקבה, שם הוא מסתתר עד היום. לאורך הסרט, התחושה הקלסטרופובית שמשרה חדר המלון שבו רובו מצולם, בשילוב עם נוכחותה של ארה"ב כישות ערטילאית אך בעלת כוח אינסופי שרודפת אחרי סנודן, מעניקה למותחן הדוקומנטרי הזה איכויות של סרט אימה יפני.

לא רק שיטות הריגול הדרקוניות של ה-NSA  נחשפות בסרט, אלא גם סנודן עצמו. "אני לא הנושא", הוא שב ומדגיש כל הזמן, אבל אי אפשר שלא לתהות לגבי המניעים שהביאו אותו לעשות את שעשה. מהבחינה הזאת, היחס של הסרט אליו חיובי מאוד, ויש שיאמרו יותר מדי. הוא מוצג בו כאדם צנוע, מחושב ומיושב בדעתו שידע בדיוק למה הוא נכנס ועשה זאת מסיבות אידיאולוגיות לחלוטין שעיקרן זכות הציבור לדעת והגבלת הכוח של המדינה על הפרט; סוג של ישו מודרני שהקריב את עצמו לטובת הכלל. לעתים הוא נראה פרנואיד, למשל כשהוא מכסה את ראשו במגבת כדי להקליד סיסמה כלשהי בלפטופ שלו או כשאזעקת האש שמופעלת לפתע במלון גורמת לו לחשוב שעלו עליו, אבל כמו שהמשפט הידוע אומר – רק בגלל שאתה פרנואיד, זה לא אומר שלא רודפים אחריך.

לורה פויטראס (צילום: באדיבות yes ו-Praxis Films)
יחס סלחני. פויטראס | צילום: באדיבות yes ו-Praxis Films
לצד השבחים הרבים, הסרט זכה גם ללא מעט ביקורת בעקבות היחס הפשטני והחד-ממדי לגיבור שלו. יש הרבה אירוניה בכך שהמדינות שבהן סנודן מצא מקלט - הונג קונג (שנשלטת על ידי סין) ורוסיה - הן לא בדיוק מודל לחיקוי בכל מה שקשור לחופש הביטוי וזכויות הפרט, אבל הנקודה הזאת לא באה לידי ביטוי בסרט, וגם לא העובדה שרבים מהמסמכים שסנודן גנב לא קשורים בכלל לרשת הריגול הפנימית אותה חשף. אפשר להעלות עוד כמה נקודות בעייתיות, אבל בסופו של דבר, מדובר בסיפור כל כך טוב שהשאר לא באמת משנה.

בתחילת החודש פג תוקפו של הפטריוט אקט - אותו חוק לשעת חירום שעבר בקונגרס האמריקאי בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים ושנתן תוקף למערך הריגול הפולשני שמתואר בסרט. אפשר לתהות אם הסרט השפיע בצורה כלשהי על החלטתו של הסנאט לא להאריך את החוק, אבל כך או כך, מדובר בסרט חובה לכולם, ובמיוחד לכל מי שאהב את הדוקו על ג'וליאן אסאנג' וויקיליקס, "אנחנו גונבים סודות" מ-2013. מי שחושב שישראל היא המדינה היחידה שלא מסוגלת לביקורת עצמית, ייווכח שגם ארה"ב לא אוהבת שחושפים את ערוותה. או כמו שג'ון אוליבר סיכם את זה בראיון שערך השנה עם סנודן – תחשבו פעמיים לפני שאתם שולחים למישהו תמונה של האיברים המוצנעים שלכם.  

 

אדוארד סנודן היה עובד של הסוכנות לביטחון לאומי האמריקאית (ה-NSA) שהדליף מידע על תכניות המעקב של הארגון אחרי אזרחים. כיום הוא חי ברוסיה.

ואלו קורות חייו של אדוארד סנודן ב-136 תווים בלבד.

תחרות צרצרפיס של מפעל הפיס היא תחרות סיפורים קצרים (צרצורים) נושאת פרסים כספיים.  

חושבים שתוכלו לכתוב קורות חיים של אנשים, מערכות יחסים, בעלי חיים או אפילו חפצים ב- 140 תווים? היכנסו לאתר התחרות, כתבו צרצור ואולי תזכו בפרס.