סוכנת ממשלתית מסתננת לתוך קבוצה אנטי-קפיטליסטית רדיקלית. כדי לבדוק אם יש לה את מה שצריך כדי להיות אחת מהם, חברי הקבוצה מציגים לה אתגר: הם מתיישבים לארוחת ערב סביב שולחן עגול. מול כל אחד מונחות כף וצלחת מרק. רק מה, כולם כפותים בכותנות משוגעים. איך לעזאזל אוכלים?
הסוכנת תופסת את הכף בשיניה ומנסה לאכול בדרך אחת, שנייה, שלישית. לא יוצא מזה כלום חוץ מהמון מרק על השולחן. עכשיו מהנהן מנהיג הקבוצה וכל האחרים תופסים את הכפות שלהם בשיניים. בלי לומר מילה, כל אחד מהם טובל את הכף בצלחת שמולו ומאכיל את האדם שיושב לשמאלו.
בהתחלה הצטמררתי ואחר כך בכיתי מול הסצנה הזאת מתוך "חיים כפולים" (במקור "The East"), סרט משנת 2013, שהיה ונשאר בעיניי הייצוג הקולנועי הכי קרוב לדברים שהישראלים צעקו ברחובות ב-2011. למען האמת זה אפילו לא סרט טוב במיוחד, אבל הסצנה הזאת היא בקלות אחת מהטובות של העשור הקולנועי הזה. ואיכשהו היא נעשית אפילו יותר טובה כשאתה מזכיר לעצמך שהסוכנת הזאת עם המבט האבוד והכף בפה גם כתבה את הרגע המושלם הזה.
יותר מחמש שנים אני עוקב בהשתאות אחר הקריירה של בריט מרלינג, אמריקאית ממוצא נורבגי ומולטי-טאלנט שאין דברים כאלה. מילולית: אם במאים-שחקנים זה עוד איכשהו בנוהל, אז מרלינג היא תסריטאית-שחקנית. סינגר-סונגרייטרית, רק של סרטים. ב-2011 היא התפוצצה בבת אחת עם "Another Earth" ו-"Sound of My Voice" - שני סרטי מדע בדיוני עצמאיים, מלנכוליים בשוליים ויפהפיים לכל רוחבם. מרלינג, אז בת 29, הייתה חתומה על שניהם כתסריטאית-שותפה, מפיקה ושחקנית ראשית. טוק אבאוט שנת פריצה.
את "Another Earth" כתבה מרלינג במשותף עם מייק קהיל. את הקרדיט על "Sound of My Voice" היא חלקה עם זאל בטמנגליז'. שני השמות האלה, חברים שלמדו איתה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, הם חלק ממשולש יצירתי שהקריירה של מרלינג מתנהלת סביבו ובתוכו: ב-2013 זה היה "חיים כפולים" שביים בטמנגליז'; כעבור שנה שיחקה מרלינג ב-"I Origins" הנהדר של קהיל. בין לבין היא עשתה תפקידי משחק בטלוויזיה ("קומיוניטי", "בבילון") ובקולנוע ("המוצא האחרון"), אבל שמרה אמונים למה שראש הממשלה שלכם מכנה 'השותפים הטבעיים'.
עכשיו, יחידת הזמן הקצרה ביקום? בין הרגע ששמעתי על זה שמרלינג ובטמנגליז' עשו סדרה ל"נטפליקס" והרגע שלחצתי פליי על הפרק הראשון.
טוב, היא לא מושלמת. רחוק מזה: אפשר להגיד הרבה דברים על "The OA", אבל "חפה מבעיות" הוא לא אחד מהדברים האלה. למען האמת, גם הסרטים שהוזכרו לעיל הם לא-מושלמים; זה תמיד נראה כאילו מרלינג ושותפיה היצירתיים הולכים יותר עם האינסטינקטים המידיים שלהם ופחות לפי הספר "איך לכתוב תסריט". במקרים רבים התוצאה היא רעיונות שאינם מפותחים עד הסוף, נושאים שננטשים, פה ושם אפילו חורים בעלילה. ועדיין, ב"The OA" כמו בסרטים, יש יופי ומלנכוליה שלא מרפים ואיכשהו מאזנים את כל החוסרים.
מרלינג היא פריירי, או ליתר דיוק הייתה פריירי: עכשיו היא קוראת לעצמה The OA. לפני שבע שנים היא נעלמה מבית הוריה המאמצים, נערה עיוורת בת 21 שהלכה לחפש את אביה הביולוגי, אוליגרך שנעלמו עקבותיו. פתאום היא חוזרת הביתה, רק שעכשיו היא כבר לא עיוורת. ויש לה צלקות משונות על הגב. והיא אימצה ראשי תיבות סתומים בתור שם.
את כל זה תראו כבר בפרק הראשון מתוך השמונה של "The OA". תראו גם שסביב הנעלמת שפתאום נמצאה מתגבשת חבורה של עוקבים, אפילו מאמינים אפשר לומר, מהתיכון המקומי. תלמדו גם איפה היא בילתה את שנות ההיעלמות שלה: כלואה בתוך ניסוי אנושי של אחד, ד"ר האנטר האפ (ג'ייסון אייזקס, לוציוס מאלפוי מ"הארי פוטר"), שחוקר באובססיביות אנשים שעברו חוויות סף-מוות. פריירי עברה אחת כזאת בילדותה, ניצלה, איבדה את מאור עיניה וזכתה בחזיונות מזדמנים של העתיד. במרתף של ד"ר האפ היא פגשה אחרים שמתו וחזרו כדי לספר על זה. אבל מה הקשר בין כל הפרטים האלה?
אם אתם מהאנשים האלה שצריכים שהסדרות שלהם יהיו Air tight, שאוהבים שכל משפט שנתלה על הקיר בפרק הפיילוט יירה במערכה השמינית, "The OA" היא כנראה לא בשבילכם. גם אחרי כותרות הסיום של פרק 8 נשארים קצוות פתוחים, שאלות "רגע אבל" מהסוג ששולח אנשים לגוגל עם החיפוש "The OA Fan Theories" (ב-"Vulture" יש אוסף נאה).
אני נהניתי מהבינג' שלי עם "The OA" כי כבר התרגלתי לתסכול המסוים הזה אצל מרלינג – היא חתומה כאן כיוצרת עם בטמנגליז', שביים חלק מפרקי הסדרה – וכי זה שוב אפקט סצנת ארוחת הערב, רק כפול שמונה. שש עשרה. לא זוכר כמה.
זה הקשר נטול המגע הגופני שנוצר בשבי בין פריירי לבחור בשם הומר (אמורי כהן). זה היחסים המורכבים, מלאי הטינה ומלאי החמלה, בינה לבין ההורים המאמצים (אליס קריג' וסקוט ווילסון). זאת החבורה הלא סבירה שמתקבצת סביב פריירי בתצורתה כ"The OA", עם קצוות כמו הספורטאי-חתיך-דוש סטיב (פטריק גיבסון) והמורה המבוגרת-כבדה-בודדה אליזבת (פיליס סמית). כל הדמויות פגומות, כל מערכות היחסים משובשות, ואיכשהו אתה מקבל את הרושם שמרלינג ובטמנגליז' מתווים את הסגנון הזה בחיוך סלחני של "טוב, ככה זה עם בני אדם".
בסרטים של מרלינג יש נושאים חוזרים שחוזרים גם כאן – החל בדינמיקה של כת, עבור באמנות כשער אל המיסטיקה וכלה בתקשורת מעבר לקבר. הטיפול בדברים האלה הוא תמיד מהורהר, תמיד לירי, אף פעם לא שכלתני. יש במדע הבדיוני לא מעט יצירות שגורמות לך לחשוב עד שמתפוצץ לך השכל; "The OA" במיטבה, מרלינג במיטבה, גורמת לך להרגיש עד שמתפוצץ לך הלב. תראו את סצנת הריקוד בפרק האחרון ותגידו לי שהגזמתי.