שובר שורות
גם אם אתם לא צופים ב"שובר שורות", בטח שמעתם מדי שבוע את המשפט הבא: "זה היה הפרק הכי טוב אבר". בעונתה הנוכחית הציגה "ברייקינג בד" מופת של סיפורת טלוויזיונית, שמשבוע לשבוע מסיר מעליו וולטר ווייט (בריאן קרנסטון) את כל שאריות האנושיות שעדיין נותרו בו. וויט הוא אנטי גיבור בעולם של אנטי גיבורים, והוא כתוב באופן שגורם לנו לתהות לא אחת איך זה קורה שהפרוטגוניסט הוא האיש הרע. כשנותרה לה עוד חצי עונה לפני שהיא נפרדת מהצופים, ונראה שוולטר שוקע עמוק יותר ויותר בטירוף המאיים שלו, ברור שהיא לא תעזוב בלי לדפוק לנו לגמרי את המוח. וזה בלי לעשות מת' בכלל.
מד מן
"מד מן" חזרה לעונה חמישית לאחר הפוגה בת למעלה משנה, שחוץ מגעגועים מצידנו סייעה לטעינת מצברים ולקאמבק עוצמתי במיוחד. פרקי העונה הנוכחית הפכו לדחוסים יותר, והקאסט המצוין גם ככה זכה לעוד כמה עלילות בהן יוכל להזכיר לנו עד כמה הם כואבים את הדמויות שלהם. גם אם העונה החמישית לא תכתב בדפי ההיסטוריה כעונה המוצלחת ביותר של "מד מן", מסיבת יום ההולדת של דון דרייפר, והביצוע המעלף של מייגן לשיר Zou Bisou Bisou סיפקו רגע טלוויזיוני על-זמני. מהסוג שמראים במונטאז'ים של טקסי פרסים.
שרלוק
אינפלציית העיבודים לשרלוק הולמס עלולה להרתיע אנשים מצפייה ב"שרלוק", אבל המיני סדרה הבריטית הזאת (ששודרה בארץ ב- hot ואפשר לראות גם ב-VOD של yes) עולה על כולם. עלילות הפרקים (הארוכים במיוחד) מרפררות לסיפורי שרלוק הולמס המקוריים אבל מרגישות עדכניות לגמרי, בין היתר בעזרת שימוש בלתי פוסק בטלפונים סלולריים (רינגטונים כמקדמי עלילה, הודעות טקסט שמופיעות על המסך). ואמנם לרובנו כבר נמאס מגברים פגומים שלא מתייחסים יפה לאנשים אחרים כי זה בעצם הקסם שלהם וכולם סולחים להם כי הם גאונים ומורכבים, אבל בנדיקט קמברבאץ', למרות שמו המזכיר גבינה צרפתית עבשה, הוא הגבר הלוהט של השנה.
המתים המהלכים
אנחנו רגילים לסדרות שמתחילות מעולה, ואז עם השנים ובחלוף העונות מתדרדרות לנו לאיטן לכדי עיסה עלילתית מופרכת שבה כולם כבר שכבו עם כולם וקווי העלילה הופכים לקלושים מרגע לרגע. "המתים המהלכים" עברה תהלך הפוך. אמנם היא הייתה מוצלחת מההתחלה, אבל רק בעונה השלישית שלה, שחלקה הראשון שודר השנה (בארץ ב-yes) היא הפכה ליצירת מופת אמיתית. כזאת שזנחה מאחור את האמריקאיות הקיטשית והעלילות הצפויות, והפכה לדרמה חזקה שכתובה מעולה, עם דמויות מורכבות, מתח היסטרי וזומבים. שילוב שאנחנו מקווים שיחזור על עצמו לא מעט גם בשנה הבאה.
קומיוניטי
מוקדם יותר השנה הכתרנו כאן את "קומיוניטי" כסדרה הלא-משודרת הכי מדוברת, ובאופן לא מפתיע, היא ממשיכה להיות כזאת. קהל המעריצים הפנאטי של הסדרה שומר על האנדרדוג של NBC בחיים למרות נתוני הצפייה המנומנמים, בעזרת באזז היסטרי ברשתות החברתיות (מסוג הדברים שיגרמו ל"נילסן" להפוך אותם למדד. אוי רגע, זה בדיוק מה שהם עשו). בעונתה הקודמת הואשמה בכך ש"איבדה את זה", במיוחד בצל עזיבתו של היוצר דן הרמון והסכסוכים המתוקשרים עם צ'בי צ'ייס, אבל למעשה, ככה נראית סדרה שעושה מה שבא לה: מטא-טקסטואליות מתחכמת, פרקי קונספט מורכבים, ומודעות עצמית מחויכת וכיפית. "קומיוניטי" היא טלוויזיה לאנשים שחיים טלוויזיה, וסלחו לנו על שאנחנו כאלה.
הומלנד
אחד הטרנדים הבולטים בשנה החולפת היה להתאכזב מ"הומלנד". גם אם היא סבלה קצת מתסמונת העונה השנייה, כאבי הגדילה של "הומלנד" עשו לה (וגם לנו) בעיקר טוב. הקצב אמנם הואט במקצת, אבל זה רק סייע לסדרה להעמיק יותר אל תוך הדמויות שלה, שהפכו בעונה הנוכחית למורכבות וקודרות בהרבה. מלחמת המוחות בין הסוכנים לבין עצמם העמידה את ה- CIA על הרגליים הרבה יותר מאבו נזיר ורשת הטרור המתרחבת שלו, וכשהמתקפה תפסה אותם לבסוף, היא עשתה את זה חזק ובבטן הרכה. קשה לנחש מה צפוי בעונה הבאה של "תיכון לנגלי", אבל הרף שמציבים לעצמם היוצרים נהיה גבוה מעונה לעונה, אז רק שיצליחו לעמוד בו.
משחקי הכס
"משחקי הכס" סיימה את העונה הראשונה שלה באופן שלא ראינו קודם לכן: על ידי עריפת ראשו של הגיבור הראשי שלה. גם מי שבקיא בסדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" מצא עצמו מופתע מהמהלך הטלוויזיוני יוצא הדופן הזה, שמיקם סופית את "משחקי הכס" בליגה משל עצמה. העונה השנייה המשיכה את הקו הבלתי מתפשר, כשהפעם מיקמה דווקא את הדמויות הנשיות במרכזה, בעיקר בנות סטארק. תצוגות המשחק, בייחוד זו של פיטר דינקלג' (טיריון לאניסטר) רק הלכו והשתפרו, בעוד שהויזואליה עוצרת הנשימה של ווסטרוז הוסיפה להיות הנוף הכי שווה על המסך הקטן. בקרוב היא תשוב לעונה שלישית עם פרקים ארוכים מהרגיל, ועוד כמה אירועים טראגיים. יש!
בנות
הסדרה היחידה שמצאה את דרכה לרשימה לאחר עונה אחת בלבד, מה שכנראה מעניק לה אוטומטית את התואר "הסדרה החדשה הטובה ביותר". זו לא הסיבה היחידה שהיא כאן, כי "גירלז" בולטת לא רק על רקע עונה של סדרות חדשות שעדיין לא המריאו, אלא היא חריגה בנוף הטלוויזיוני באופן כללי. הרים של מילים נכתבו כאן על המודל הנשי יוצא הדופן ש"בנות" בוחרת לאמץ, ועל התעוזה של היוצרת והכוכבת שלה, לנה דנהם, להעמיד אותו במרכז המסך. הדיון הזה ממצה את עצמו מהר מאוד, ומה שמשאיר אותנו עם "בנות" הם הקשרים המורכבים בין הדמויות, הסיטואציות המופרכות מחד אך יומיומיות לחלוטין מאידך והכתיבה המדויקת. ואדם דרייבר.
לואי
הו, לואי, מה נעשה בלעדיך עד שתואיל בטובך לחזור אלינו, אי שם ב- 2014? נכון, זה מעייף לכתוב, להפיק, לביים, לשחק ולערוך שלוש עונות של עצמך, אבל אם יש מישהו הפלנטה הזו שמסוגל לעשות את זה מעולה - זה לואי סי. קיי. הסטנדאפיסט הקודר כבר את ליבנו כבר בשתי העונות הראשונות, אבל בעונה השלישית הוא הגיע לשיאים חדשים. בין אם אלו הפרקים בני שלושת החלקים או הופעות האורח המפתיעות (היוש דיויד לינץ'), או פשוט הכתיבה וההגשה נטולות היומרות והכנות הכואבת. עד כמה שהוא נתפס כמרוחק ולעתים מתנשא, לואי הוא האדם הכי אמיתי על המסך, והצופה מרגיש את זה בכל אחד מהנושאים שהוא מתעסק בהם. אם אלו הבנות שלו או התמודדות עם גבריות, לואי ניגש אל זה באופן הכי ישר, כן ומעורר השראה על המסך.
גאלרי גירלס
ריאלטי טראש יש בשפע, וממש לא קשה למצוא אחד להתמסר לו ולנוון את המוח מולו לחצי שעה בשבוע. למצוא אחד כזה שיגרום גם לתחושת נעלות תרבותית זה כבר יותר מסובך. וכך נולדה לה "גאלרי גירלס", מעין משולש ברמודה שהוא גרסת המציאות של "בנות", עקרות הבית האמיתיות של האפר ווסט סייד והילדים העשירים מהאינסטגרם. נערות הגלריה סיימו הרגע את הקולג' והן מנסות להצליח בעולם האמנות הניו יורקי האכזר, וכמו כל משתתף ריאליטי, הן יעשו הכל בשביל זה. תוך שהמצלמה משוטטת לה בין רחובות ברוקלין לגלריות העלית של מנהטן, מלחמת ההיפסטריות בסחיות מעולם לא היתה רלבנטית יותר. בייחוד כשהיא מתקיימת בתוך מופת של עריכה חובבנית ומשפטים כמו "את חייבת להפסיק עם הריטלין" ו"בטעות הראיתי לבוס תמונה של הואגינה שלי".