"לואי" עונה 5 פרק 8: "The Road part 2" (משודר ב-yes Oh וב-yes VOD מדי יום ג' ב-23:00)

רואים "לואי" עם:

ניב מג'ר, קומיקאי, עורך, במאי וסטנדאפיסט.

חבר קבוצת הקומדיה "כל מה שמצחיק בעולם"

 

פרק סיום העונה – אולי סיום הסדרה – נפתח איפה שהסתיים הפרק הקודם, בשדה התעופה. הציפיות בגובה הרצפה, נדמה שסי. קיי. עשה כל שביכולתו כדי להכין אותנו לאנטי-קליימקס, לסיום בלתי מספק.

"יש משהו נורא אמריקאי בזה שבביג-פינאלי של סרט או עונה הדמויות תמיד טסות למקום אחר. תמיד בקומדיות רומנטיות מטופשות הבחור יטוס בסוף לקצה המדינה כדי לומר לבחורה שהוא אוהב אותה. אפילו ללואי קשה לא ליפול לקלישאות אמריקאיות, למרות שהוא כאילו המבקר הכי גדול של התרבות הזו. גם הוא אוהב לטוס בסופים של עונות. הוא מת על שדות תעופה".

קשה לך עם זה? אתה מאוכזב מלואי?

"אני זוכר שכשרועי כפרי ואני עבדנו בפליקס גילינו את לואי - לפני שהוא נהיה השם המוכר שהוא היום - ומאוד התלהבנו ממנו. פעם הייתי משוגע עליו, הוא היה אחד הסטנדאפיסטים האהובים עליי. אני עדיין חושב שהוא מדהים ושזה שהוא מספר אחד בעולם זה לגמרי מוצדק, אבל ככל שהזמן עובר והעונות מתקדמות אני אוהב אותו פחות - גם בסטנד אפ וגם בסדרה. זה מדהים בעיניי שהוא נהיה מיינסטרים, שזה המיינסטרים היום, אבל הוא היה פעם יותר פרוע, ויותר אהבתי את זה.

ומה עם הסדרה?

"כשהיא התחילה, מאוד אהבתי אותה, ואין לי בעיה עם זה שהיא נהיית פחות מצחיקה עם הזמן. יש לי בעיה עם זה שהוא נהיה צדקן וטרחן. אין לי בעיה עם הדרמה. דווקא הקטעים הדרמטיים הם מה שהכי אהבתי. נגיד, הקטע בעונה הראשונה, בפרק 9, שהוא בדייט בדיינר והבריון מאיים עליו - זו לדעתי הסצנה הכי טובה בסדרה. אבל משהו אצלו נהיה יותר מדי מהורהר בשבילי, וודי אלני. בתכלס אני די סובל מהעונות האחרונות. בסוף העונה השלישית כתבתי פוסט זועם בפייסבוק על כמה שהסדרה ירדה ברמה ואנשים מסרבים להכיר בזה. היום אני פחות משתלח, אבל עדיין מרגיש ככה".

תגידו, ברצינות? סיימתי את עונה 3 של לואי וזה באמת החרא הכי חובבני ויומרני. זה כל כך כואב לכם להודות שלמרות שהוא סטנדאפיס...

Posted by Niv Majar on Thursday, May 22, 2014

אתה מהשונאים של עונה 4 עמוסת הפלאשבקים, הרגשנות וההרהורים?

"בעונה 4 די סבלתי. כל הסיפור עם אמיה השכנה ההונגרייה הזאת - שנאתי את זה ברמות, זה היה הכי לא אמין בעיני. מצד שני, פרקים 11 ו-12 שבהם הוא נער והוא מסתבך עם הסמים היו מצוינים בעיניי. אני זוכר את עצמי רואה את העונה הרביעית ואומר ללואי בראש שלי: 'אתה לא צריך לעשות פרק אם אין לך רעיון', 'אנחנו לא הפסיכולוג שלך, אנחנו לא מקבלים כסף בשביל לראות את זה'".

אבל זה גם חלק מהעניין של לואי בעונות האלה. הוא מתעקש לעשות מה שבא לו, גם במחיר של הרחקת הקהל שלו. רואים את זה גם בפרק הזה: לואי מגיע למועדון שבו הוא אמור להופיע, ובעל המקום תופס אותו לשיחה. כשהוא דורש מלואי ללבוש חליפה על הבמה, לואי מסרב ומסביר: "ובכן, זה אני, אני לא מתכנן להשתנות, לא משנה מה תגיד". אני חושב שהוא מדבר פה גם אלינו: זה אני, זה מה שיוצא לי, קבלו אותי כמו שאני.

"אני מסכים, וזו באמת הגדולה של הסדרה הזו בעיניי. הוא באמת עושה מה שבא לו ומה שהוא מרגיש, וזה אחלה. אבל לדעתי הוא רוקד פה על יותר מדי חתונות. בהתחלה, בעונות הראשונות, הוא רקד על שתי חתונות בקטע טוב. אבל עכשיו הוא רוקד על יותר מדי חתונות ויוצא לו ורסאי. אבל אני מתלונן יותר מדי, תכתוב שאני גם צוחק, זה פרק מצחיק".

לואי עולה לעשות סטנד אפ במועדון. בפריפריה האמריקאית, מול קהל לבן, הוא מדבר על "מיעוטים". "קראתי באיזה מקום ש-85 אחוזים מהתושבים בניו יורק הם בני מיעוטים. אתם לא רוצים להפסיק לקרוא להם 'מיעוטים' ברגע שהם מגיעים ל-85 אחוז?". אתה צוחק, אבל הקהל שותק. לואי מתקשה מאוד להופיע כאן מול אנשים שהם לא כמוהו, הם רואים בו ניו יורקר מתנשא ולא מצחיק. הרגשת פעם ככה?

"אני לא דוגמה, כי אני לא מנסה. לא מעניין אותי בכל מחיר להצחיק כל אחד. פעם אחת הופעתי עם ליאור אמסטרדמסקי באיזה ליין של אנשים שלא מכירים אותנו בכלל, והיה ברור שהם לא מכירים הומור אלטרנטיבי. עשיתי את הבדיחות הכי נורמליות שלי, אבל עדיין הרגשתי שהם חווים אותי כנורא מוזר. אז אני באמת לא דוגמה, כי אני מופיע רק מול מי שמתאים לי ועם החומר שלי. מעדיף כרגע להיות במוזרים, יחסית". 

מבוא לקומדיה

לואי מתעורר בדירה שהוא חולק עם הסטנדאפיסט שמחמם אותו – קני, שהוא דושבאג וולגרי. הוא הולך על כביש ראשי בגשם, הכל קודר, הוא בדיכאון. והנה איש מבוגר מנגן בכינור – מרכיב מוכר ב"לואי" שמסמל אנושיות וחיבור לא צפוי בין אנשים.

"גם כאן קשה לי עם זה. כל הצורה שבה הוא מציג את נגני הרחוב האלה, כמו בפרק הראשון בעונה עם נגן הפולק - זה פשוט נוגה מדי בשבילי. במקום לתת למוזיקאי ולמוזיקה ללוות את הסצנה, אתה מקבל אקסטרים קלוזאפים של האף שלו, ואתה אומר 'וואלה, הבנתי, אתה מעביר פה מסר'. זה מרגיש לא טבעי. אתה מרגיש יותר מדי את התסריט במקום פשוט להיות בסצנה".

לואי נכנס לביתן עליו כתוב "חזור אחורה בזמן". שתי נשים משכנעות אותו להצטלם איתן לשחזור סצנה תקופתית, עם בגדים של פעם והכל. הוא יוצא מתא ההלבשה עם מדי צבא ופרצוף רציני, נכנס לסיטואציה כמו שהוא עושה לפעמים, רוקד איתן, משתחרר.

"אני מאמין שקרה לו דבר דומה במציאות, ובאמת זה סיפור מעניין - אפילו בסטנד אפ הייתי מבין למה לספר את זה - אבל בתור סצנה, אשכרה לעשות את זה, זה יותר מדי בשבילי, הוא מאבד אותי.  אני לא מבין מה אני אמור להרגיש. שזה מקסים? אני באמת לא מבין מה הוא רוצה".

משם לואי חוזר למועדון. קני מופיע עם קטע אידיוטי שמסתיים בהדלקת פלוץ על הבמה לקול שאגות הקהל. לואי שוב לא מצליח להצחיק, מנהל המועדון מודיע לו שהוא מקצר את המופע הבא שלו, ולקינוח קני עושה חיקוי שלו על הבמה. הגענו לתחתית. ואז מגיעה נקודת המפנה. שיחה בין קני ללואי שמתחילה כעימות חזיתי, הופכת לרגע מרגש ומצחיק במיוחד כשלואי פורץ בבכי ואומר: "אני אוהב בדיחות פלוצים, ברור שפלוצים הם מצחיקים, הם עושים צליל של טוט כשהם יוצאים לך מהתחת, ויש להם ריח רע".

"השיחה הזו מדהימה בעיניי. יש פה מודעות עצמית מאוד יפה של לואי, וגם דיון באמת מעניין על קומדיה. בתור מי שעושה קצת סטנד אפ אני מתחבר להרגשה הזאת של לראות מישהו על הבמה, לראות את הקהל צוחק, ולהרגיש שאתה לא היית יכול לעשות את אותו החומר. המלחמה הזאת בין הרצון כל הזמן לעשות משהו חדש, לבין הרצון פשוט להצחיק. אני במקום שהסטנד אפ הוא לא הדבר המרכזי שאני עושה בחיים, אני לא מגדיר את עצמי דרך זה, אז זה יותר קל. אבל אתה עדיין רוצה מאוד להצחיק, ואתה רואה סטים של אנשים, ומצד אחד אתה אומר שזה 'צחוקים קלים', אבל באותה נשימה אתה אומר: 'מה זה צחוקים קלים?'. אתה רוצה פשוט להיות הבנאדם שחשב על זה. והשיחה הזאת שלהם על הפלוצים וכל זה - זה יפה. השאלה מה העניין בקומדיה - פשוט להצחיק או משהו מעבר לזה - זו שאלה יפה".  

השיחה הזו הזכירה לי את הספיישל של HBO, "Talking Funny", בו סי. קיי., ריקי ג'רבייס, כריס רוק וג'רי סיינפלד מדברים על קומדיה.

"זה ויכוח באמת מעניין, ולדעתי הכל תלוי במה הבדיחה ואיך אתה מספר אותה. נגיד  לספר בדיחה בצורה גרועה בכוונה - אני מת על זה, אלה הבדיחות האהובות עליי. יש לי קטע חדש שעוד לא עשיתי, על מרצה שהיה לי באוניברסיטה והעביר קורס על הקו הדק בין אגדות אורבניות להיסטוריה, והוא דיבר על הודיני כדוגמה, על הטריק המפורסם שהוא נכנס לשק וכאילו הצליח לצאת אבל לא באמת הצליח לצאת, והמרצה מדגים את זה ממש ומצליח לצאת - ואת כל הסיפור הזה אני מספר כדי להגיד בסוף 'יצא המרצה מן השק'. ואני מת על הקטע הזה, אבל אני גם מתבייש תוך כדי". 

פלוץ טוב הכל טוב

אחרי השיחה ביניהם, קני משכנע את לואי לשתות איתו. משם אנחנו עוברים ללואי מקיא בשירותים, כשקני מגיע ומבקש לחרבן. זה נגמר - כרגיל אצל לואי - בבית החולים, עם עוד מוות מוזר אחד ברשימה הארוכה. המעגל תכף נסגר, אין שום דבר חדש. אתה מאוכזב? 

"לא יודע. הפרק הזה הוא אחד הטובים בעיני, אבל בראייה רוחבית, כבר היינו בסרט הזה בעונות הקודמות. כבר היינו בדינמיקות האלה ובלוקיישנים האלה. והיינו בזה שלואי לא מצליח להצחיק כי הקהל רוצה רק הומור רדוד. מהבחינה הזאת זה מבאס. אנחנו מכירים אותך, אנחנו יודעים שאתה יודע גם לעשות בדיחות פלוצים כשאתה רוצה. אז כן, לואי עדיין קצת צדקן".

פלוצים זה מצחיק בעיניך? גם אתה צחקת מכל פלוץ בחיים שלך?  

"בתור משפט זה גדול, אבל בפועל גם לואי לא צחק כשהוא ראה את קני מדליק אחד על הבמה. הפלוץ עצמו תמיד מצחיק. ההורים שלי משתגעים מכך שאני ממשיך עם הבדיחות קקי, אז אני תמיד אומר: 'תראו את החבר'ה האלה, הם גם ממשיכים להתעסק בזה'. בין אם זה היוצרים של "סאות'פארק", או לואי, או כל החבר'ה המבוגרים אלה. הכי מדהים זה להיות חכם אבל מפגר. הדוגמה הכי טובה זה 'מונטי פייתון' שהיו הכי מלומדים אבל הכי מטופשים. הכל תלוי באיך אתה עושה את זה".

בסצנת הסיום לואי חוזר הביתה, מדביק את התמונה התקופתית שלו למקרר ומנהל שיחה משעשעת עם בתו הקטנה, ג'יין. על רקע של צילומי נוף מרכב נוסע, העונה מסתיימת עם מילות השיר "בכביש המהיר, הכל נראה דומה". אם נתייחס לזה כסוף הסדרה, אתה מרוצה?

"זה סיום טוב בעיניי, למרות שקשה לי עם הקיטשיות של זה, כאילו המסר הוא שלא משנה מה, הכי חשוב זה הבריאות, ומעל הכל המשפחה. זה נכון, אבל משעמם. הפרק הזה הוא קלוז'ר טוב מבחינת הקומיקאי שהוא. אבל מבחינת הבנאדם, זה מרגיש חסר".  

ניב מג'ר
"קשה לי עם כל הקיטש הזה", ניב מג'ר

 בפרקים הקודמים: