שלום לכל המצטרפים החדשים ל"טים מארני". מארני היא הדמות השנואה ב"גירלז", ואוהביה הם בעיקר נודניקים מהסוג שמתעקש ש-"Bleach" הוא האלבום הכי טוב של נירוונה. בטים מארני אין ככל הנראה אף אחד חוץ ממני ומכמה בחורים שמסונוורים מיופיה. היופי של אליסון וויליאמס מסתיר את המורכבות שלה כדמות. היא כל כך יפה, שקל לשבץ אותה בטעות בראש בתפקיד "הבחורה היפה". אם היתה משחקת אותה מישהי בעלת מראה קצת יותר ממוצע, היה יותר קל להבחין, כנראה, כמה שהיא דמות אנושית ואוניברסלית, כמו פגי אולסון ב"מד מן", למשל, שג'נוארי ג'ונס נבחנה לתפקיד שלה, ונדחתה בדיוק כיוון שהיתה יפה מדי. יש במארני גרעין של תשוקה כמעט בלתי נשלטת שהדברים יהיו כמו שהיא דמיינה אותם, "כמו שצריך". כשהפער גדול מדי, היא תעשה כמעט כל דבר כדי לא להרגיש אותו, כולל השרשראות המרהיבות של השקרים העצמיים שכבר דיברנו עליהן. כשזה בא יחד עם רצון נשי אופייני לרצות את כולם כל הזמן, להיות מנומסת וחיננית ונקייה וייצוגית, התוצאה היא סטרס כמעט תמידי. בניכוי הלוק, החברות שלי הן מארני, אני מארני, כמעט כל הנשים שאני מכירה הן מארני.
עמוק במים
זה הפרק השישי ברצף נדיר של פרקים מעולים, והפרק השני העונה שסובב סביב מארני. אחד הדברים שעושים את העונה החמישית כל כך טובה הוא שכל הדמויות מתפתחות ומשתנות. אחרי התמהמהות ארוכה הן באמת מתחילות להתבגר.
הפרק הזה הוא ממש כמו סרט התבגרות קצר: הוא מתחיל בריב שנון ונהדר עם דזי, שגם מדגים את אחד הקשיים של החיים בדירות כל כך קטנות: כשאתם רבים, אין לכם עוד חדר לברוח אליו, רק לשכב על המיטה ולהסתכל הצידה בפרצוף כועס. כשמארני עולה על גדותיה אין לה ברירה אלא לקפוץ החוצה, ושם היא פוגשת את – היי, מי זה? צ'רלי.
צ'רלי הוא לא ממש דמות עם אופי עקבי, אלא סוג של ירח שמסתובב סביב מארני ומשתנה לפי הצורך של העלילה. בניגוד למערבולת האקסים הרגילה שמסתובבת בסדרה, אותו לא ראינו מאז סוף עונה 2, והוא מופיע עכשיו כי הוא מזכיר למארני את הטעויות הילדותיות שהיא עשתה פעם: צ'רלי, והמתחרה שלו בות' ג'ונתן, לא היו אנשים שהיא אהבה או לא אהבה, אלא סטטוסים. כשצ'רלי היה לוזר היא לא יכלה לשאת את נוכחותו, וכשהוא היה ווינר היא התאהבה בו שוב. עכשיו הוא מופיע שוב בתפקיד הלוזר, ונותן לה הזדמנות ללמוד את השיעור הזה.
צ'רלי לוקח את מארני למסע מסחרר מחוץ לעצמה. שום דבר ממה שקורה מאותו רגע לא באמת היה יכול לקרות לה: היא לא מסוגלת ללבוש שמלה כזאת והיא לא מסוגלת להעמיד פנים שהיא זונה. היא לא יכולה לגנוב כסף והיא לא יכולה לגנוב סירה. מארני שאנחנו מכירים, אם היא הייתה נופלת לאגם, היתה צועקת "איו" ומתחילה לבכות, ושוב צועקת "איו" ומתחילה לבכות כשהיא היתה מגלה שהיא צריכה להתקלח במקלחת משותפת לקומה שלמה. זה טריפ לילי שמבקש מאיתנו השהיית אמון גדולה, ואנחנו שוקעים בחלום הסוריאליסטי הזה ושוכחים מי זאת מארני לא פחות משמארני שוכחת את עצמה. התפקיד של השכחה הזאת הוא לקחת את מארני לטיול מחוץ לחיים שלה: כמו תמונת נגטיב של פרק החתונה, היא ללילה אחד נסיכה של ארץ פלאות פרועה, מרחק גלקסיות שלמות מכלוב האלומיניום שסביב המיטה שלה ושל דזי.
קוק בצהריים, הרואין בבוקר
ואז מגיע טוויסט נפלא וחכם באמת, שמצדיק את כל השהיית האמון הזאת. כשמארני מרחק סקס של בוקר אחד מלהתאהב בצ'רלי, שנולד מחדש כגבר מחוספס וחסר פחד, ובדמות החדשה של עצמה כחתולת רחוב קשוחה ויפהפיה, היא מרימה את המכנסיים שלו ונופל מתוכם מזרק. כי ככה זה בחיים – ותאמינו לי שאני אומרת את זה בכאב: אין בעולם גברים שיקחו אותך בהפתעה למסיבת קוקאין של אוליגרכים מתוך יצר הרפתקנות בריא. אנשים כאלה הם 99 אחוז מכורים לסמים ו-1 אחוז פטי סמית ורוברט מייפלת'ורפ, וגם הוא מת מאיידס. למי שהופך לשרדן יש צרות אמיתיות שהוא צריך לשרוד בגללן, ומה שנראה כמו פרי ספיריט, הוא הרבה פעמים פשוט רומנטיזציה של חוסר כל.
את מארני הישנה, המזרק הזה היה משגר במהירות האור בחזרה לזרועותיו של דזי. לא הפעם. גירושים שמחים, מארני, תרקדי על מדרגות הרבנות.
מה למדנו מזה?
כשמישהו מתחיל לבכות ואומר שהוא רוצה להתאבד בכל פעם שאת כועסת או אומרת מה מפריע לך – זו אלימות פסיבית. עופי משם. הוא לא יתאבד.
"בנות" משודרת מדי יום ד' ב-22:30 ב-yes Oh