לפני קצת יותר מחמש שנים טלוויזיוניות שכיר חרב נטול ייחוס בשם ברון הפך לאביר בשם סר ברון מבלאקווטר. זה קרה לאחר הקרב שבו ברון הוביל את חיסול הארמדה של סטאניס באראת'יאון. "סר ברון מבלאקווטר, קודם לכן מאיזושהי ערימת חרא חסרת שם", מזכיר בפרק הרביעי ג'יימי לברון את הנקודה המדויקת שבה עלה לגדולה. זה לא היה אזכור מקרי; כמה דקות מסך מאוחר יותר, ברון ימצא את עצמו שוב בקרב ענק, שוב יוכיח את עוז ליבו ושוב יציל ישבן לאניסטרי. האיש שהבעיר את מי מפרץ בלאקווטר באש פרא יהיה האיש שיתייצב לבדו לכבות את אש הדרקון – וכמו אז, הוא יעשה זאת עם חץ. האיש שקנה לג'ופרי עוד כמה ימים על כס הברזל, הוא האיש שיקנה לאביו ג'יימי עוד כמה ימים על פני האדמה.
נצטרך לחכות לשבוע הבא כדי לגלות את תוצאות הקרב, אבל כבר עכשיו ברור שהמועמד המוביל במחנה הלאניסטרים לקבלת צל"ש על גילוי אומץ תחת אש דרקונים יהיה הגיבור מבלאקווטר. הקרב ההוא הדהד הלילה מחוץ לגנים הגבוהים כמו שאגת מלחמה דות'ראקית משום שזה לא היה רק הקרב המכונן של ברון; במובן מסוים, זה הקרב המכונן של "משחקי הכס" כולה.
הקרב בבלאקווטר היה הקרב הגדול הראשון של הסדרה, שאז עוד שמרה את הקרבות לרגעי שיא עונתיים והיום מספקת לנו מחזות מלחמה אפיים כמעט מדי שבוע. בלאקווטר היה במידה רבה המודל לכמה מהקרבות שבאו אחריו, ומה שמבחין באופן מובהק כל כך בין "משחקי הכס" לבין, למשל, "שר הטבעות". בניגוד לקרבות אצל טולקין וההבחנה הברורה בין כוחות החושך לבני האור, הצופה בקרבות של ג'. ר. ר. מרטין מתקשה להתמקם בשורות אחד המחנות ומוצא את עצמו נקרע ביניהם. בבלאקווטר, סטאניס הישר נלחם בג'ופרי המנוול - לכאורה, הכרעה מוסרית פשוטה לצופה. אלא שבצד של ג'ופרי נלחמו חביבי הקהל טיריון, ברון וההאונד (לחשוב שהאחרונים נלחמו זה לצד זה - זו כמעט אורגזמה טלוויזיונית). אז למי מריעים? למשעממים שנלחמים למען הצדק? לדמויות האהובות שמשמרות את שלטון הרוע? כן, שהטובים ינצחו - אבל מה עושים כשהטובים נלחמים בשני הצדדים?
"משחקי הכס" הלכה והשחיזה את אלמנט הספקטקל בקרבות שהיא מציגה (והלילה הגיעה לשיא של פירוטכניקה, בדגש על ה"פירו", ובכלל - זה היה אולי הקרב המרשים ביותר שראינו בסדרה). אבל כוחם של הקרבות לא טמון בוויזואליה המרהיבה שלהם, אלא בקונפליקטים הדרמטיים שהם מגלמים. הדמויות הן נקודת החוזק הבולטת והיציבה ביותר של "משחקי הכס" לכל אורכה, וזו הסיבה שהקרבות שמעמידים את הדמויות הללו זו מול זו – ומול סכנת חיים – הם לא פעם השיאים הדרמטיים שלה. וככל שהמלחמה בין הלאניסטרים לטארגאריינים מתעצמת, כך מתעצמים גם השיאים האלו, שמציבים את הגיבורים האהובים עלינו בעימותים חזיתיים. השיא, כמובן, עוד לפנינו – פייס-אוף מלכותי בין דאינריז לסרסיי. אבל הלילה קיבלנו את הדבר הכי קרוב לזה: דאני נגד ג'יימי. ובדיוק כמו טיריון על גבעת הגנרלים, לא יכולנו להריע לאף אחד.
אם רק היה לי באפסנאות משהו נגד דרקונים
זו לא היתה שעתו היפה של ג'יימי לאניסטר – לא כמצביא, לפחות. הוא אולי שרד את הקרב, ובהחלט גילה אומץ כשבחר שלא לנטוש, אבל אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית במעלה מלך לאחר המלחמה, היא תצטרך לשפד אותו על יתד. אפשר להבין את ההלם שנפל עליו כשראה לראשונה דרקון; אפילו ברון איבד את שלוותו המפורסמת. אבל נצח עבר מרגע שנראה דרוגון בשמיים ועד שג'יימי נזכר שיש לו במקרה נשק נגד דרקונים באפסנאות (לא ברור, אגב, למה רובה הקשת הענק נסע עם המחנה ולא נשאר להגן על הבירה, אלא אם קייבורן בנה יותר מאחד כזה; ואיזה נס תסריטאי השאיר דווקא את העגלה הזאת מחוץ למעגל האש?). עד שג'יימי שלף את מערך הנ"מ, רוב צבאו כבר הפך לאפר ואבק. תגיד, כמה נשקי-על נגד דרקונים כאלה יש לך, שאחד מהם פשוט פרח מזיכרונך, בדיוק ברגע שבו התממש התרחיש היחיד שלשמו הוא בכלל נוצר?
אבל ההתמהמהות עם העקרב היא כאין וכאפס לעומת הרעיון של הסתערות עצמאית על אישה עם דרקון. ברצינות, ג'יימי? אנחנו מעריכים את אומץ הלב, אבל לרכוב לעבר אדם שעומד ליד דרקון יורק אש עם... חנית? איפה למדת את הטכניקה הצבאית הזאת, בבית הספר למתאבדים על שם טומן באראת'יאון?
ג'יימי וסרסיי הוכו בשדה הקרב, אבל הם לא היו הלאניסטרים היחידים שעברו יום מחורבן. גם טיריון הרגיש אתמול את האדמה רועדת מתחת לרגליו - וזה לא היה בגלל שעטות הפרשים הדות'ראקים. ראשית, בדרגונסטון, הוא חטף על הראש אחרי התבוסות שנחלו מהלכיו הצבאיים; אחר כך, דאינריז ניצחה בקרב כשהיא פועלת בניגוד לעצתו; ולקינוח, הוא צפה באחיו האהוב רוכב אל מותו הכמעט-ודאי, תוך שהוא ממלמל "תברח, טיפש". טיריון צריך להתפלל עכשיו שהמלווים הדות'ראקים שלו לא מבינים אנגלית ווסטרוזית. הרי דאני כבר ממילא חושדת שהעריק הלאניסטרי לא באמת מוכן לחסל את משפחתו, שברגע האמת הוא יעשה לה ארי הרו. אם היא תשמע שברגע שבו ג'יימי יצא להרוג אותה, טיריון התפלל למענו ולא למענה, היא תגיש אותו לדרוגון בתור מעדן גמדים.
ליבי עם טיריון. הרי כולנו יודעים שהוא אמנם אוהב את ג'יימי, אבל את סרסיי הוא מוכן לשרוף כמו בובה של היטלר בל"ג בעומר. והוא באמת מאמין בחאליסי - או, לפחות, האמין בה לפני שהיא החליטה להתעלם ממנו ולקחת את הדרקונים שלה לקרב.
כולנו היינו טיריון הלילה, אבל טיריון הוא לא צופה על החומה או על הספה. אחרי שכבר הוטל ספק בנאמנותו (לפחות זה היה פחות גרוע מהרוסט שעבר ואריז בתחילת העונה), וכשדאינריז מתנהגת פחות כמו נסיכה שהובטחה ויותר כמו מלך משוגע (אבל לא באמת), טיריון חייב לבחור צד - והוא ייאלץ לעשות את זה מהר. נראה שבקרוב נגלה איפה טיריון עומד: האם הוא מתייצב מאחורי דאני ומכריז שהיא המלכה שבחר העם, או שהוא חותך למעלה מלך והופך לעד מדינה.
באש ובקרח
יהא גורלו של ג'יימי אשר יהא (נו, כולנו יודעים שהוא חי), ויהא גורלו של דרוגון אשר יהא (יש וטרינר בקהל?), תוצאות הקרב ברורות: הלאניסטרים הובסו. אחרי התרגיל המבריק בצוק קסטרלי ובגנים הגבוהים, אחרי השמדת ספינות הגרייג'ויז, המצור על הבלתי טמאים והניתוק של צבא דורן, הצבא הטארגארייני הצליח לשנות את כיוון הרוח. זה קרה כשדאני החליטה להתעלם מהיועץ החדש שלה והאסטרטגיות המתוחכמות שלו ולחזור לבייסיק: דות'ראקים ודרקונים. מסתבר שמה שעבד מעולה באסוס, מצליח לא רע גם בווסטרוז.
דאני לא יצאה למשימת התאבדות כמו ג'יימי, אבל היא לקחה סיכון גדול. אם דרוגון לא היה נוחת כמו קפטן סאלי על ההדסון אלא מתרסק כמו קפטן אל קאעידה לתוך התאומים, כל המסע הארוך לווסטרוז היה יורד לטימיון – וכל זאת רק בשביל לספק גחמה, לזכות באיזה ניצחון מול סרסיי. מאידך, דאני אולי איבדה דרקון (וגם זה כנראה לא קרה), אבל ניצחה בקרב, שינתה את מאזן הכוחות, הטילה את חתתם של הדרקונים על היבשת, ואולי אפילו שבתה/הרגה את ג'יימי – וגם עשתה עוד צעד לקראת ברית עם הצפון.
דאינריז כבר מוכנה להטות את כוחותיה לטובת המלחמה במהלכים הלבנים – אבל היא עדיין דורשת בתמורה את נאמנותו של הצפון במלחמה על שבע הממלכות. ג'ון אמנם יזם את הסיור הרומנטי במערות דרגונגלאס כדי להזכיר את מה שהצליח לראשוני האדם בלילה הארוך הקודם – ומה שיכול להצליח גם לצאצאיהם ("לפני שהיו סטארק, לאניסטר וטארגאריין", כפי שאומרת דאני). אבל הוא עדיין מתלבט אם לכרוע ברך (קח את הזמן, בנאדם, זה לא שאחיך הקטן כבר פתח את החומה לזומבים). הוא חושש שאנשיו לא יסכימו לקבל עליהם את מרותה של "דרומית" (הם, כמובן, כבר עושים את זה בלי לדעת, שהרי ג'ון הוא טארגאריין בעצמו). אבל אמונה בבני אדם – כבר הזכרנו בשבוע שעבר – מסתמנת כמקור הכוח המועדף בווסטרוז על פי יוצרי "משחקי הכס". "הם יקבלו את זה אם המלך שלהם יקבל את זה", אומרת דאינריז לג'ון. מי כמו ג'ון, שהכניס את הפראים למשפחת העמים המתורבתים (ושדיבר פעם כמו דאני), צריך לדעת את זה.
מאוחר יותר, מיסאנדיי מספרת לג'ון על האמונה המוחלטת שלה ושל אנשים כמוה בדאינריז – מפני שבדיוק כמו ג'ון בצפון, "היא המלכה שבחרנו". בניגוד לסרסיי, אלו שליטים שלא הכתירו את עצמם; העם בחר בהם. ואם יחליטו, העם הזה ילך אחריהם באש ובקרח.
אין סטארקים בווינטרפל
כמו המלחמות, גם המפגש המשפחתי של הסטארקים הפך מאירוע חריג לשגרת יום ב'. פעם הם היו יכולים להימצא פיזית באותו מקום מבלי לראות זה את זה (אריה ורוב בחתונה האדומה, אריה וסאנסה בבקעה, ג'ון ובראן בטחנת הקמח שליד החומה). זה היה נראה כאילו הם מתאמצים ממש לפספס אחד את השני, כמו שני חברי פייסבוק שמזהים זה את זה ברחוב וקוברים את העיניים בסמארטפון. עכשיו, מדי יום שני אנחנו זוכים לריוניון, ומשפחת סטארק הולכת ומחדשת ימיה כקדם בווינטרפל.
ובכן, לא בדיוק. העיניים ההולכות ונפערות משבוע לשבוע של סאנסה מזכירים לנו שהסטארקים הם כבר לא הסטארקים שהכירה. לקח לה זמן להתרגל לכך שאחיה הממזר ג'ון הפך לגבר כריזמטי שמושך את כל הצפון בעקבותיו; בשבוע האחרון היא היתה צריכה להסתגל לכך שבראן הפך מילד שובב ותאב חיים לטיפוס תימהוני, דיכאוני, נכה פיזית ונכה רגשית, שרואה חזיונות וקורא לעצמו "העורב"; ועכשיו אריה מגיעה, עם רשימת חיסול יומרנית ועם כישורי סיוף ברמה לידיה-חתואלית. סאנסה האומללה; לא מספיק כל מה שעבר עליה במחיצת הג'ופרים והביילישים של העולם, עכשיו היא גם צריכה להתמודד עם משפחה שיצאה מדעתה.
הסטארקים הולכים וממלאים את חומות ווינטרפל, אבל הם כבר לא ממש סטארקים. בראן, כמו ילד ששקוע במשחק דמיוני, טוען שהוא כבר לא בראן, בטח שלא לורד סטארק; כשאריה אומרת שהיא לא למדה להילחם מ"אף אחד" היא מזכירה את העבר שלה כילדה בלי שם (ואת ההווה שלה כמחליפת פנים); ג'ון הוא בכלל טארגאריין. ולפי רמזי, גם סאנסה היא כבר קצת בולטונית (ואולי אפילו נושאת את ילדו בבטנה). אלו כבר לא הגורים החמודים מווינטרפל; אלו זאבים, וכל אחד מהם גידל מערכת שיניים להתפאר.
ומעל כל זה, על המרפסת המשקיפה על חצר ווינטרפל, עומד ליטלפינגר. הפחד של סאנסה ממה שקרה לאריה, הקושי שלה להתמודד עם הניתוק והמוזרות של בראן, המחלוקות הפומביות שלה עם ג'ון – כל אלו הם כשמן בעצמותיו של אדון הכאוס. בניגוד למטרה אליה חותר ג'ון בדרגונסטון, כוחות מאוחדים אף פעם לא עשו לבייליש טוב.
אם הקרב של דאני וג'יימי החזיר אותנו לבלאקווטר בעונה השנייה, הרי שהמאורעות בצפון מחזירים אותנו אחורה אף יותר. אלו לא רק קולות הסטארקים בחצר, נסי הזאב ודיוקנו המרושל של נד בחדר הקבורה שמשיבים רוח נוסטלגית בווינטרפל. זה גם הפגיון שמגיש ליטלפינגר לבראן (שמעניק אותו לאריה) – הפגיון שבו ניסו להתנקש בחייו של הילד כבר בפרק השני של העונה הראשונה.
הפגיון הזה אמנם נכשל במימוש ייעודו המקורי, אבל עם הזמן התגלתה משמעותו העצומה לעלילה. קטלין סטארק יצאה בגללו למעלה מלך, כדי לספר לנד שמישהו מנסה להתנקש בבנם; ליטלפינגר טען שזה הפגיון שלו, אך שהוא הפסיד אותה בהתערבות לטיריון; קטלין לקחה את טיריון בשבי; סרסיי וג'יימי דרשו מנד לשחרר את אחיהם במה שהפך במהירה לעימות אלים (שבמהלכו נדקר נד); ואת כדור השלג הזה כבר אי אפשר היה לעצור (בדרך, אגב, נולד גם החיבור בין טיריון לברון, שניצח עבורו את המשפט-בדו-קרב בבקעה - חיבור שאולי יהפוך לאיחוד מחודש כבר בשבוע הבא, עם ליקוק פצעי הקרב). בפעם הקודמת שליטלפינגר דחף את הפגיון הזה לסיפור, הוא הצית מלחמה בין הסטארקים ללאניסטרים. מי יודע מה יקרה הפעם. דאינריז, כאמור, כבר הפכה הלילה לרגע למלכת האפר. ליטלפינגר, על פי ואריז, לעולם לא יתנגד למלוך על אפר.
עוד "משחקי הכס" ב-mako תרבות:
- פגישת הפסגה עמדה בציפיות: מה חשבנו על הפרק הקודם?
- "איפה אל היין והציצים?": 51 המשפטים הכי חכמים שנאמרו בשבע הממלכות
- דירוג העוצמה: מי הדמות הכי חזקה ב"משחקי הכס"?
- משחקים בכס: החידונים שיעבירו לכם את הזמן בין הפרקים
- לכל טורי "הצופה על החומה" של ניב שטנדל
ועוד כמה דברים על הפרק
* מצד אחד, ג'ון ודאני הם קרובי משפחה, דודה ואחיין. מצד שני, את המתח המיני ביניהם כבר אפשר לחתוך בפגיון ואלריאני. "משחקי הכס" ממילא הסירה את הטאבו מעל גילויי עריות עוד בפרק הראשון שלה, אז תממשו ונגמור עם זה.
* זכוכית הדרקון בדרגונסטון פשוט היתה שם כל הזמן, על החוף, כמה מטרים מהמבצר – ואף אחד בפמליה של דאני לא חשב ללכת ולהסתכל? כלומר, זה מוצר די מבוקש בשוק, או לפחות פריט אספנים מעניין, לא?
* אפרופו זכוכית הדרקון: זוכרים שסטאניס אמר לסאם שיש כזו בדרגונסטון כבר בעונה החמישית? סאם – שמקדיש את חייו במשך סדרה שלמה למציאת דרכים להילחם במהלכים הלבנים – פשוט שכח את זה עד שהוא קרא בספר? מה הוא, ג'יימי לאניסטר בשדה הקרב?
* ואם סאם שכח את מה שאמר לו סטאניס לפני שתי עונות, מה התירוץ של מיסאנדיי? הרי רק לפני שבוע דאבוס אמר, במפגש בין דאני לג'ון, שהאחרון הוא ממזר. את מתורגמנית, לא? את לא אמורה להקשיב למה שנאמר בפגישות?
שלא לדבר על דאבוס. נכון שכל ההתנהלות שלו מול מיסאנדיי כבר נעה באי נוחות על הגבול הדק שבין חביבות סבאית לחרמנות מטרידה, אבל זאת לא סיבה להעליב.
* מדד הפחד של הפרק, בסדר עולה: ג'יימי רואה דרקון; סאנסה רואה את אריה; ליטלפינגר רואה שבראן יודע את כל מה שהוא אמר בדלתיים סגורות.
* לעומת הפחדנים, בראן איבד כל יכולת להפגין רגש. את הסודות הכמוסים של אחיותיו הוא חושף באדישות כאילו הוא כותב מסרים ב"סראהה", את מירה ריד הוא מנער ב"תודה, אני לא צריך אותך יותר". אם העורב יהיה יותר קר, הוא יהיה מלך הלילה.
* אז עכשיו אריה גם תתאמן בסיף עם האישה שהכניעה את ההאונד? היא לא היתה מספיק טובה עד עכשיו? אתם לא תעזבו אותה עד שהיא תהיה רמבו?
* זה קצת לא נעים שאפילו אריה לא שואלת איפה ריקון.
ומה יקרה בפרק הבא?
mako תרבות בפייסבוק