אני לא בטוח שדאינריז טארגאריין נתקלה אי פעם בכתביו של המשורר הרומי יובנאליס. עם זאת, אני בטוח ש"משחקי הכס" (משודרת מדי יום ב' ב-yes Oh וב-yes VOD) לא צריכה להיות סדרה היסטורית (כמו שחושב סנופ דוג) כדי להפיק את הלקחים ההיסטוריים שלה. ומה שהבין יובנאליס, מבינה גם דאינריז: רוצה שקט? תן לעם לחם ושעשועים. וכך, בדרך לא דרך, קיבלו עשירי מירין מחדש את המסורת העתיקה של בורות הקרב. גלדיאטורים יוכלו שוב להילחם בזירה לתשואות ההמון, רק שהפעם הם יהיו "אנשים חופשיים".
לכאורה, דאני יצאה גדולה. היא הודתה בטעותה. תראו לי פוליטיקאי שמודה בטעות, ואראה לכם שמדובר בדמות מסדרת טלוויזיה. אבל דאני היא כזו, ולכן מותר לה להודות בטעות; גם אם הטעות הזו עלתה בחייהם של עבד לשעבר, אדון לשעבר, אביר זקן ועוד כמה בלתי טמאים. גם אם הטעות הזאת כמעט הפקירה את תולע אפור לתולעים. גם אם בזמן שהיא התלבטה מה לעשות, אחד מאדוני מירין הושלך לאש הדרקונים כמו דאודורנט שמושלך למדורה בל"ג בעומר וכולם צופים בו במתח ומחכים לפיצוץ.
לרגע אחד היה נדמה שדאני החליטה לקנות את הסמכות שלה בחזרה. כשהשליכה את המיריני אל האש, היה נדמה שזו שוב הצעירה הנחושה שהשתלטה פעם בלהבת דרקון על קארת' ועל אסטפור. אבל כל זה נגמר מהר מאוד, ודאני גילתה פתאום את צדה הרך. "אמא טובה לא מוותרת על ילדיה", הסבירה לאדוני מירין לפני שחיסלה אחד מהם. היא התכוונה לדרקונים, אבל גם לתושבי מירין שמכנים אותה "מיסה" ("אמא"). הם יזרקו אבנים, יהרגו אחד את השני – אתם יודעים, ילדים. לפעמים היא תעניש אותם (בהוצאה להורג), לפעמים היא תוותר להם ("לכו תשחקו בבורות הקרב"). אבל היא לא תוותר עליהם. אבא דאריו כבר היה מוכן לוותר עליהם מזמן ולזרוק את כל הילדים הסוררים לרחוב. אבל בגלל זה יש כמה אבות בפמליה המצטמצמת של דאני, אבל אמא יש רק אחת.
לראשונה מאז החלה לאבד את דרכה בפירמידות של מירין, נדמה שדאני מצאה את הדרך החוצה. זה היה צעד פעוט לכאורה, וגם לא מעורר כבוד כשלעצמו, אבל הוא היה סמלי. נדמה שדאני מבינה סוף סוף את ההבדל בין לכבוש ובין למשול – בין לכפות את דרכך על העם הכבוש לבין ליישם אותה מתוך הידברות, ויתורים ופרגמטיות. חבל שבשביל זה היינו צריכים לאבד את תולע אפור במעמדו כלוחם הכי מרשים באסוס, ולקבל אותו מחדש כגיבור רומנטי מביך.
"אם זה לא יצליח, פשוט נגיד להם שלא נעלה מסים"
רק ג'ון סנואו יביא שלום
ובעוד האמביציות האידיאליסטיות של דאינריז טארגאריין מתרסקות על קרקע מירין כמו פסל פגאני מנותץ, ג'ון סנואו מתחיל לפתח יומרות שלא היו מביישות את ברק אובמה עם כניסתו לבית הלבן. על הפרק: פיוס היסטורי בין ממלכות האדם לפראים. לא פחות ולא יותר. אני מניח שהצעד הבא יהיה למחוק את הקיל ליסט של אריה ולשלוח את סרסיי ומרג'רי לערב בנות ברמות גנים.
הוא לא יודע כלום, ג'ון סנואו. הוא לא למד כלום מהעקשנות של מאנס ריידר, שהעדיף להישרף חיים מאשר לשתף פעולה עם סטאניס באראת'יאון. הפראים שונאים את העורבים, העורבים שונאים את הפראים. יהיה קל יותר להושיב את שרה נתניהו ומני נפתלי לתמונה משותפת מאשר לגרום לאליסטר ת'ורן ולטורמונד ג'איינטסביין לשתף פעולה. בין שני המחנות עומדים מטענים של עוינות ואיבה שלידם הסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה כמו ריב דיירים בג'קוזי של "האח הגדול".
ובאמת, כדי להבין עד כמה המהלך של ג'ון מעורר השראה/נאיבי (מחקו את המיותר), אפשר לחשוב על זה במושגים מקומיים. למה הדבר דומה? לכך שבנימין נתניהו היה פונה לחאלד משעל בהצעה לאחד כוחות כדי להילחם בדאע"ש. משני הצדדים היו נעמדים אנשים שמסבירים שזה לא יקרה, ש"הם" הרגו את בני משפחותיהם, שאי אפשר לסלוח על זה. וביבי וחאלד היו צריכים לעמוד ולשכנע אותם שזה אפשרי, שאפשר לגשר על הפערים, שאפשר לסלוח. אין ברירה – ההלכים הלבנים נוהרים בהמוניהם אל החומה.
ג'ון יודע את העבודה. קצת מתק שפתיים ("גם אתם בני אדם"), קצת מחוות של שחרור אסירים (תורמונד ברגותי יוצא לחופשי), קצת סיוע צבאי (באדיבות הצי המלכותי של סטאניס). רק חסר משא ומתן חשאי בדרגונסטון ופורום משפחות שכולות בטירת שחור. אבל כמו שלמדנו בשבוע שעבר, ג'ון למד מאביו לתת דוגמה אישית, ואת מסע הדילוגים האזורי הוא עושה בעצמו. ועכשיו ג'ון סנואו הולך צפונה. שוב ג'ון סנואו הולך צפונה. בפעם הקודמת שזה קרה הוא חזר משם עם אהבה חדשה. הפעם נסתפק בטובלרון.
"ניסיתי להסביר לו שאין פרטנר"
שכחו אותי בווינטרפל
ואם שיתוף פעולה בין הפראים לעורבים נראה כעת כאפשרות סבירה, הרי שפיוס בין הסטארקים לבולטונים לא בא בחשבון. סאנסה, שתקועה בצפון עם הבולטונים, אפילו לא מסתירה את הניכור שהיא חשה למקום שפעם הכירה. המקום לא זר, היא מסבירה, אלה האנשים שזרים.
על החוויות הטראומטיות שחוותה סאנסה במרוצת ארבע עונות "משחקי הכס" כבר סיפרתי. כזכור, זו הבחורה שרואה את כל הזוועות של ווסטרוז מהגולדן רינג. היום הראשון שלה עם הבולטונים משתחל בקלות לצמרת הרשימה. זה התחיל במפגש עם האקסית המיתולוגית של החבר, שהיא במקרה גם סקס מאנייקית מטורפת שצדה בני אדם להנאתה. זה המשיך עם היתקלות ראשונה בת'יאון בתצורתו החדשה כריק, אדם בן כלב. וזה נגמר עם ארוחת ערב שהצליחה להיות מביכה כמו כל ארוחה ראשונה עם החמות המיועדת, ועוד קצת.
רמזי הצליח להיות מנומס במפגש הראשון שלו עם ליידי סאנסה, אבל הנימוסים האלו כבר הושלכו מהחלון. עכשיו זה שוב הרמזי שאנחנו מכירים: זחוח, שחצן, ועם ניצוץ פסיכופטי בעיניים. מילא סאנסה, שלא יודעת באיזה בית משוגעים נטש אותה ליטלפינגר, אבל מה באשר למירנדה? היא יודעת עם מי יש לה עסק. מה היא חשבה לעצמה, כשהראתה לסאנסה את ת'יאון? שרמזי לא ינצל את ההזדמנות כדי לנופף בהישג הכביר שלו בפני הכלה המיועדת? כדי להציג בפניה את חיית המחמד המשפחתית? כדי להראות לה מי הולך ללבוש את כותנת המשוגעים בבית?
נראה שהפגישה המתוחה, הלא מתוכננת אך הבלתי נמנעת, בין סאנסה לת'יאון, העירה זיכרונות ישנים מרבצם. סאנסה, שלא ראתה סטארקים מזה זמן רב, התקשתה לעמוד במראהו של אחיה החורג, שהפך לסחבת אדם. הלהבה הסטארקית בוערת בקרבה כבר מזמן ורק מחכה להתפרץ – אולי בדמותו של נר בחלון הגבוה של המגדל השבור. כך או אחרת, סאנסה זוכרת. הצפון זוכר. ומקסימום, בריאן מטארת' זוכרת. וכדאי שרמזי בולטון יזכור את זה.
"את חייבת לנסות את הגפילטע, אמא שלי תיעלב אם לא תטעמי"
יש אנשים עם לב של אבן
ובזמן שבמירין, בחומה ובווינטרפל מתעסקים בפוליטיקה, בוואליריה אנשים נלחמים על חייהם. ג'ורה ואסירו טיריון עושים את דרכם אל דאינריז, והם עושים אותה דווקא דרך החורבות של ואליריה - המקום שמזכיר לנו שלפעמים אימפריות נופלות מהר מאוד. ואליריה הייתה פעם ממלכה שעשתה וואחד פלדה, והיום היא אי שדים אליו מוגלים אנשי אבן נושאי מחלות. וכך, בעוד טיריון משתאה (כמו כולנו) למראה המפואר של דרקון המתעופף מעליו, ערמה של סלעים אנושיים נופלת לתוך הסירה ומאיימת להדביק את גיבורינו בקשקשת חוגרת. וג'ורה – הו, ג'ורה האומלל – חוטף אותה.
בניגוד לג'ורה – שמביט לאופק ומבין ששעון החול שלו התהפך בבת אחת, ושאולי לא יצליח להתאחד עם מלכתו-אהובתו – אנחנו כבר יודעים שיש מרפא לקשקשת. הי, בשביל מה דוחפים לנו את שירין באראת'יאון המצולקת מתחילת העונה אם לא בשביל שנדע שיש לג'ורה סיכוי?
מצד אחד, אנחנו לא יודעים מהיכן הגיע המלומד שהציל את חייה של שירין. סטאניס הביא אנשים מכל העולם כדי לעזור לילדה. ככל שאנחנו יודעים, יתכן שאחד מהם יושב עכשיו בפירמידה במירין ורק מחכה שמישהו יקנה ממנו תרופה לקשקשת.
מצד שני, יתכן שאיבדנו את ג'ורה לתמיד. מוקדם יותר העונה סיפרה גילי (בת זוגו של סאם) על אחיותיה שלקו בקשקשת והשתגעו, פשוטו כמשמעו. ג'ורה הוא אולי האדם המיושב ביותר בדעתו בכל שבע הממלכות. קשה יהיה לראות אותו יוצא מדעתו. אבל זה יהיה סיפור נפלא.
חצ'קונים, חצ'קונים בכל מקום
ועוד כמה עניינים על הפרק:
- האם משהו יכול להחזיר את ת'יאון למצבו הקודם? אם המפגש עם סאנסה לא יעשה את זה, מה כן? הצפון זוכר. ת'יאון לא.
- כמו סטאניס לפניו, גם רוס בולטון מרח את רמזי בסיפור שלם רק כדי להבהיר לילד הממזר שהוא בנו. יש להם דרכים משונות לומר לילדים שלהם שהם אוהבים, שם בווסטרוז.
- הפרידה מסר באריסטאן לא קלה לנו, אבל תמיד יהיה לנו סר דאבוס (לפחות עד שיחליטו להיפטר גם ממנו). משבצת האביר הנבון והסבאי עדיין מאוישת.
- סטאניס עזב את החומה בדרכו להתעמת עם רוס בולטון. לא רק שזה מקדם את אפשרות המלחמה בצפון; זה גם נותן הזדמנות לבריאן לקיים את הבטחתה ולחסל את המלך. בקיצור, אנחנו יכולים רק להרוויח מהסיפור הזה.
- ברכות למיסנדיי החנפנית ("רק את ראית את האפשרות הטובה") עם קידומה ממתורגמנית-דוברת ליועצת. אם היא תקבל בעתיד גם מחוז למשול בו, היא תהיה רוחמה אברהם של שבע הממלכות.
- דאינריז מתחתנת. קולולו! עם זאת, ועם כל ההבנה למצב הפוליטי, איזו מין בחירה מבאסת זאת היזדאהר כשבתור עומדים אנשים כמו דאריו השחצן-אך-מספק-מינית ואפילו טיריון המבדר. ואני כבר לא מדבר על ג'ורה, שתקוע כל כך עמוק בפרנד זון עד שצריך להזעיק את חיליק מגנוס כדי לחלץ אותו משם. תני לו צ'אנס!
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן