בבוקר שאחרי מסיבת ההפתעה העולצת ליום הולדתו ה-25 של טומי (למרות שאף מסיבת הפתעה היא לא באמת מסיבת הפתעה, כפי שאומרת נורה) מתעורר קווין גארווי לעוד יום בעבודה. שלוש שנים חלפו מאז שנפרדנו ממנו בסוף העונה הקודמת, מאז שהצליח לחזור הביתה מהצד השני, זה שצריך למות כדי להגיע אליו, כדי לבקוע אל חדרי המלון שלו עירומים מתוך אמבטיה. בשביל לחזור אז הביתה היה צריך קווין לשיר קריוקי, משימה קשה יותר עבורו מאשר לרצוח. והוא עמד בה בגבורה. בעיניים נוצצות וגרון חנוק מדמעות הוא שר את "Homeward Bound" של סיימון וגרפונקל באחת הסצנות היפות ביותר בהיסטוריה הטלוויזיונית, ופתח בזכות ההופעה הזאת את הדלת הביתה, שם חיכו לו כל אהוביו. הבן שלא ראה שנים, הבת שכעסה עליו, לורי אשתו לשעבר, נורה בת זוגו שכמעט עזבה אותו, ובזרועותיה התינוקת המאומצת לילי. סיום מושלם לעונה מושלמת של סדרה מושלמת.
שלוש שנים עלילתיות מאוחר יותר, אי שם באמצע פרק הפתיחה של העונה השלישית והאחרונה, מתעורר קווין גארווי – שוב הוא "צ'יף גארווי", הפעם בעיירה מירקל, הפעם מזוקן, כמו שאר הדמויות – לעוד יום בעבודה. הוא פותח את הארון, בוחר את אחת החולצות הלבנות המגוהצות שלמדנו לאהוב, מוציא אותה מתוך הניילון, ובמקום ללבוש אותה (הסדרה תמיד פרגנה לצופים/צופות הרבה דקות קווין-בלי-חולצה) הוא לוקח את הניילון וגם מסקינטייפ וחונק את עצמו. ברקע שוב סיימון וגרפונקל, הפעם עם Feeling Groovy"" העוד-יותר-עולץ. "לה לה לה, לייף איי לאב יו, אול איז גרובי", אדים מכסים את שקית הניילון.
למה קווין עושה את זה? מי יודע. אולי הוא אוהב להתחיל את הבוקר בחוויית כמעט-מוות. אולי הוא צריך קצת אדרנלין כדי להרגיש חי. אולי הוא בודק מדי יום מאז שחזר מן המתים אם הוא בכלל יכול למות. "הנותרים", כדרכה, גורמת לנו להרים גבה ולהשאיר אותה מורמת. לתשובות אנא המשיכו לסדרה אחרת. קווין יוצא מן הדלת לבוש מדים בדרכו לעבודה, שם יעלה על סוסו הלבן הנאה ויבטיח את שלום תושבי העיירה.
חייבים לדבר על קווין
הסצנה האופיינית הזאת של "הנותרים" (משודרת בימי ב' ב-yes Oh ובימי ג' ב-HOT HBO), שהזכירה לנו עד כמה התגעגענו, מרופדת מכל הכיוונים בהמוני פרטים ומטאפורות. אולי אפילו קצת יותר מדי. האקספוזיציה המנותקת מתרחשת הפעם ב-1884 בקהילה נוצרית אדוקה שחווה משבר אמונה, עם הרבה רפרורים (שנמשכים לאורך הפרק) לסיפור המבול. משם אנחנו קופצים ליום שאחרי סיום העונה הקודמת, למרכז המבקרים שעליו השתלטו הניצולים האשמים, ולדיאלוג המתקיים בו בין איווי למג, שנגמר בהתקפת הצבא על המרכז וכנראה במות שתיהן. ומשם, כאמור, מדלגים שלוש שנים, שבועיים לפני יום השנה השביעי להיעלמות.
הכומר מאט ממשיך להתחזק, ואפילו מבריח את אשתו ובנם נח (שוב המבול) מהעיירה בגלל זה. "מה יקרה ב-14 באוקטובר בעוד שבועיים?", הוא שואל את קהילתו, ועונה: "כנראה כלום. אבל אם משהו יקרה, הוא יקרה כאן, בג'ורדן טקסס, מירקל", ולכן הוא קורא לכולם לבוא להיטבל. מירקל, אגב, כבר אינה מקום סגור, אין צורך בצמידים כדי להיכנס, אבל בטח שלא שקט ורגוע בה. האווירה מתחממת לקראת יום השנה - אבלים לבושים לבן מצד אחד, ומצד שני מפגינים לבושים אדום (עם פניה של איווי על חולצותיהם) המוחים על התקפת הצבא ההיא על הניצולים האשמים, במה שנראה כמו מאבק בין כדוריות דם לבנות לאדומות, וגם הרעלת מים בעיירה שמתגלה כמתיחה אחרי שקווין קופץ למים לבדוק את זה.
בין ההטפות שוקד מאט, כך מתברר, על כתיבת "הספר של קווין" (זה גם שם הפרק), בסיועו של מייקל מרפי, שתמיד מחפש לו איזה מנטור. "הספר של קווין" מגולל את סיפור חייו השמימי. אחרי הכל, האיש ניסה להתאבד בקפיצה לאגם ורעידת אדמה רוקנה את המים ומנעה ממנו לעשות זאת, הוא שתה רעל וחזר כדי לספר על זה, וגם נורה בבטן ואפילו לא הלך לבית חולים עד היום למחרת. "אני לא פאקינג ג'יזס", צורח קווין על מאט כשהוא מגלה את הספר הקדוש. "לא אמרתי", עונה מאט, "אבל הזקן נראה ממש טוב עליך".
כמו זוג יונים
פרק ראשון בעונה שמתרחשת שלוש שנים אחרי הקודמת חייב לעדכן אותנו בכל מה שקרה מאז שנפרדנו. ובגלל שטף האינפורמציה הזה הוא לא יכול להיות עגול ושלם ומושלם כמו הרבה פרקים שקיבלנו מ"הנותרים" עד כה. אבל הוא מצליח לשלב את שטף האינפורמציה די באלגנטיות (לורי וג'ון מרפי יחד, ג'ון מעמיד פני מדיום ומסביר ללקוחותיו את עברם ועתידם בעזרת לחישותיה של לורי באוזנייה, משהו רע קרה ללילי והיא לא איתנו יותר), ואף שוזר כמה עלילות עכשוויות וטיזרים לעתיד לבוא (הגבס על ידה של נורה, או דין שחוזר ומכריז שהכלבים מנסים להשתלט על הפוליטיקה העולמית, מוציא מקווין כמה בדיחות טובות וגומר עם ראש מרוצץ).
עם זאת, ריבוי המטאפורות המוגזם - מהפוסטר של העונה עם קיר בצורת כנפיים מאחורי קווין ועד לשלל הרפרנסים מהתנ"ך והברית החדשה - קצת מאכזב. ל"הנותרים" יש את העולם המופלא שלה, שהיא יצרה ובנתה וטיפחה, מנותק מהעולם שלנו, ייחודי רק לה. היא המציאה שפה שמעריציה למדו לדבר בינם לבין עצמם, שאף אחד אחר לא מבין. ועכשיו היא מדברת ביונים לבנות וסוסים לבנים שכולם מבינים.
אפרופו יונים לבנות והרמות גבה: סצנת הסיום, שבה במקום אחר לגמרי בחווה קהילתית שואלת אישה זקנה אחת אישה מבוגרת אחרת בשם שרה אם השם קווין אומר לה משהו. "לא", עונה שרה, ומישירה אלינו מבט. היי, נורה. ויהי ערב ויהי בוקר פרק ראשון.