“חסר טעם, סדיסטי ומטומטם", "פורנו עינויים מוסווה כדרמה", "יריקה בפני הצופים" - אלה ציטוטים נבחרים מהביקורות האמוציונליות במיוחד שעלו לרשת לאחר שידור הפרק הראשון של העונה השביעית של "המתים המהלכים" (משודרת מדי יום ב' במקביל לשידור בארה"ב ובשעה 22:50 בערוץ yes Oh), כולל הכרזות של מבקרים שלא ימשיכו לצפות בסדרה. ממש כמו ריק, רוחם נשברה.
הם לא טועים לחלוטין. למי שלא חובב אימה וזוועות גרפיות, פתיחת העונה הייתה לא פחות מעינוי מתמשך. זו לא הייתה רק הדרך הקרה והאכזרית שבה ניגן ריסק את הראשים של אברהם וגלן עד שלא נותר מהם כלום חוץ משלולית שיירי מוח. את הרציחות הוא תיבל בבוז עמוק לריק ואנשיו, מהסוג שהם לא נתקלו בו עד כה. האויבים הקודמים שלהם כיבדו אותם, פחדו מהם, העריכו את הכוח שלהם. עבור ניגן, הם חבורה של לוזרים. אם אתם כבר יודעים מהקומיקס מה היה העיסוק שלו בעולם שלפני האפוקליפסה, ברור לכם שהאופן המשפיל שבו הוא מדבר לחלוטין לא מקרי. אם עד כה "המתים המהלכים" ידעה לאזן יפה בין האלימות והרגש, הגיע הפרק הזה וטרף את הקלפים לחלוטין. מעכשיו - הכל הולך. אתם יכולים לשנוא את זה או לאהוב את זה, אבל ממש כמו שניגן אומר לריק וחבורתו - זה העולם החדש. ברוכים הבאים.
אפשר לנפנף את זה כפורנו עינויים, אבל מכיוון שבמשך שש עונות "המתים המהלכים" הייתה הרבה יותר ממופע אימה חלול, המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לנסות ולנתח את הפרק המחריד הזה לאור כל מה שהיא הייתה עד כה - סדרה בה האלימות מעולם לא הייתה סתמית או פורנוגרפית, אלא סממן להידרדרות מוסרית בלתי נמנעת של העולם האפוקליפטי, שלקחה המון צורות שונות כתלות בדמות ובשלב בעלילה, החל בסצנה בה ריק נוגס בצוואר של אדם חי כי הוא יעשה הכל כדי להציל את בנו ועד טייריס שלא היה מוכן להפגין אלימות מכל סוג שהוא כלפי החיים ולכן לא יכול היה להמשיך ולהתקיים בעולם הזה. שם הפרק, אגב, הוא "The day will come when you won't be" - מה שאמר ד"ר ג'נר מהמרכז לבקרת מחלות באטלנטה לריק בסוף העונה הראשונה, בתגובה לכך שריק אמר לו שהוא אסיר תודה.
זה לא מי שמת - זה איך הוא מת
כבר חצי שנה שמעריצי הסדרה מהלכים כמתים מרוב מתח, ספקולציות וחרדות באשר לשאלה מי מהדמויות הראשיות הולכת לסיים את חייה בסצנת המוות האכזרית ביותר שידעה הסדרה. בקומיקס, לוסיל - המחבט עטוף התיל של ניגן (בקומיקס גם יש לשם "לוסיל" סיבה טובה, שבוודאי תתגלה גם בסדרה בהמשך) - פוגשת את הראש של גלן. מכיוון שעד כה הסדרה לא עקבה באדיקות אחר עלילת הקומיקס (היוצר רוברט קירקמן אמר שהוא עושה זאת בכוונה על מנת לשמור על מתח מסוים), ההנחה הרווחת הייתה שאם כבר משאירים אותנו ללא ידיעה במשך שישה חודשים, סביר שהבחירה תהיה שונה מאשר בקומיקס.
בדיעבד, מתברר שהשחקן סטיבן יאן (שמגלם את גלן) ביקש שהמוות הזה לא ילך לאף דמות אחרת, מכיוון שהוא רגע חשוב כל כך בקומיקס. זו גם הסיבה שנאלצנו לחזות בעין של גלן בוקעת מגולגולתו. מבלי ההקשר של הקומיקס, הפריים הזה נראה אכזרי מדי, אבל מכיוון שבדיוק אותו הפריים מופיע בקומיקס, זה נסלח. המחיר היה גבוה - כדי שהמוות של גלן בכל זאת יפתיע ויזעזע, גם אברהם היה חייב ללכת - אבל הדבר הכי חשוב שגילינו בפתיחת העונה השביעית היא שזה לא המי; זה האיך.
אם נמשיך בקו המחשבה שהאלימות ב"מתים המהלכים" תמיד משרתת מטרה, מה הייתה מטרת מופע האימים הזה? עד כה, "המתים המהלכים" סיפרה סיפור די ליניארי על התהוות של משפחה אלטרנטיבית שמנסה לשרוד בעולם החדש. החוזק שלהם נובע מהאהבה והקשרים החזקים שנוצרו ביניהם. לא סתם שיין מצא את מותו בשלב מוקדם בסיפור וקרול הוגלתה מהכלא כשהחליטה להקריב שניים משלהם מבלי להתייעץ. כדי לשרוד, אין מקום להתמרד. כפי שריק אומר למגי בפרק שסוגר את העונה השישית - כל עוד הם ביחד, הם יכולים לעשות הכל.
אבל למרות שהם מאוחדים, חזקים וחכמים, ריק ואנשיו נהיו יהירים מדי. כשהם נכנסים לאלכסנדריה, הם לא מפסיקים לומר כמה מזל יש למקומיים שהם מצאו אותם. ריק הסתובב לו בשכונה בחזה נפוח מחשיבות עצמית – בצדק, יש לומר - ובאמת ובתמים חשב שהוא פיצח את העולם הזה. אבל לאלימות, לרוע ולאכזריות האנושית ככל הנראה אין גבולות. זה מה שקירקמן מנסה לומר לנו, וגם לריק.
האמת היא שהניעור הזה יכול היה להיות אפקטיבי גם אם הגרוטסקה הייתה מרוסנת מעט, אבל אין ספק שאמירה חדה הייתה חייבת להיאמר. מעבר לכך, האלימות הייתה חייבת להיות קיצונית דווקא בגלל שריק הוא זה שהביא אותה על עצמו. ניגן כנראה היה מגיע אליהם בשלב מסוים בכל מקרה, אבל העובדה שריק היה כל כך זחוח עד שהוא נידב את עצמו ואת המשפחה שלו להילחם באויב לא מוכר הייתה חייבת לגבות ממנו מחיר גבוה. ולחשוב שכל זה קרה בגלל שהיה חסר להם אוכל.
בתוך כל הזוועה, צריך לזכור שניגן הוא לא סתם מטורף שמסתובב והורג ללא פרובוקציה. כן, הוא רצה לתפוס אותם, לאלף אותם ולהפוך אותם לעבדים שלו, כפי שהוא עשה לקהילות אחרות באזור, אבל בנוסף - הוא נקם על כך שריק והחבורה שלו רצחו רבים מאנשיו במתקפת הפתעה. ריק לא סתם עובר התעללות ושבירה של רוחו; הוא משלם על חטא היוהרה שלו, במחיר הגבוה ביותר שניתן לדמיין.
לא רק ריק היה צריך לקבל הצצה למציאות אחרת - גם הצופים, שליוו את הדמויות האלה מההתחלה ולכן באופן בלתי נמנע פיתחו אהדה מיוחדת אליהם. לא משנה מה הם עושים, הם "הטובים". אבל המתקפה של ריק על אנשיו של ניגן הייתה צעד חריג, מכיוון שהוא לא היה הכרחי. הם לא נדחקו לפינה והיו חייבים לעשות זאת כדי לשרוד, אלא עשו זאת בגלל שהם החליטו שהם בלתי מנוצחים ולכן יכולים לעשות מה שירצו. כשהמשפחה המורחבת של ריק, שכבר הפכה למשפחה המורחבת שלנו, רצחה את אנשיו של ניגן באישון לילה, לא הזדעזענו במיוחד, אבל כל אחד מהאנשים האלה היה גלן של מישהו, אברהם של מישהו. הפרק החדש הכריח אותנו לראות מה קורה בצד השני, כשאנשים שאנחנו אוהבים נרצחים, דרך עיניים של קבוצה אחרת. עבור ניגן, אברהם וגלן הם זרים מוחלטים, וממש כפי שהם הרגו את אנשיו מבלי מחשבה, כך גם הוא עושה. כשניגן רואה איך רוזיטה מגיבה למוות של אברהם הוא מסיק שהם היו מעורבים רומנטית. הוא צודק כמובן, רק שאנחנו יודעים שהתמונה סבוכה בהרבה, והעובדה שהוא לא מתעכב על כך ולא שם לב לתגובה של סשה רק מדגישה עד כמה עצום הפער הרגשי בינינו ובינו. עבורו, האנשים האלה הם רוצחי המשפחה שלו.
כל זה לא אומר שניגן דומה לריק. גם מבלי הרצון לנקום על מות חבריו, ניגן הוא פסיכופט שמייצר דרך טרור רשת של עבדים שישרתו אותו, מה שלא ניתן לדמיין את ריק עושה. אבל ריק חייב היה צריך להיפגש עם דמות כזאת בשלב מסוים, כדי להבין שהוא בעצם לא יודע הכל על העולם החדש ואיך לשרוד בו כחזק ביותר.
לאן נוליך את האימה?
אז איך ממשיכים מכאן? אם להסתמך על הקומיקס, האופן בו העלילה מתפתחת מצדיק את המשך הצפייה. אם הסדרה תלך באותו הקו, היא תצליח להצדיק את החוויה הכל-כך קשה של הצפייה בפרק הזה. החלק האחרון של הפרק, אחרי שמופע האימים הסתיים, היה למעשה החלק החשוב באמת. כשניגן עוזב עם הצבא שלו, השורדים הנותרים נשארים שרועים על הקרקע כשגופות האהובים שלהם עם ראשים מרוטשים שוכבות לצדם. איך לעזאזל ממשיכים מכאן? איך אפשר להמשיך ולחיות בעולם שכזה? לרגע נדמה היה שהתגובה הפרופורציונלית האפשרית היחידה למה שהתרחש שם היא התאבדות קבוצתית. אבל כשמגי התחילה להתרומם - קיבלנו את התשובה. כי בסופו של יום, "המתים המהלכים" היא עדיין סדרה על אנשים, ואנשים לא יכולים פשוט להפסיק להתקיים בזמן שהם חיים. מישהו היה חייב לקום, מישהו היה חייב לדבר, מישהו היה חייב להזכיר לחברים שלו - ולצופים - שאין ברירה אחרת. לא מפתיע שהמישהי הזו הייתה מגי, שסומנה על ידי דיאנה כמנהיגה פוטנציאלית כבר בהגיעה לאלכסנדריה, ואחרי שדיאנה מתה קיבלה גם מריק את הגושפנקא הסופית. בעולם החדש שהם מנסים לבנות, יש צורך לא רק במנהיג צבאי, אלא גם במנהיג מדיני, ובמקום שהמוות של גלן ישבור את רוחה, מגי מוכיחה שהיא עדיין האדם החזק והמתאים ביותר למשימה, ולמרות שהיא בהריון עם עובר במצוקה ובתוך הסיוט הנורא ביותר של חייה, מצליחה לא רק להתרומם לבדה על הרגליים אלא גם לנסח את המטרה הבאה.
הסיבה העיקרית לתגובות החריפות כנגד הפרק היא ש"המתים המהלכים" שברה את החוזה בינה לבין המעריצים שלה בנוגע לגבולות הז׳אנר שבו היא פועלת. אחרי שש עונות למדנו כבר מה הנורא מכל שאפשר לצפות לו מהסדרה, ולמרות שהמוות של הרשל היה אכזרי ביותר וקשה לצפייה, גרפית ונפשית, הוא תיפקד בתוך גבולות הז׳אנר. הפרק הראשון בעונה השביעית הרגיש כמו פרק מסדרה אחרת, כמו סרט אימה מחריד ששובץ בטעות בין העונות. אבל האמת היא שהז׳אנר של "המתים המהלכים" הוא החיים עצמם, והדבר היחיד שהיא מתחייבת להציג היא התנהגות אנושית. האם אנחנו מאמינים שבעולם הזה, שממש כמו ריק התיימרנו כבר להבין את כל אופציות הרוע שאפשר להיתקל בהן בו, ההתנהגות האנושית יכולה להגיע לרמות כאלה של אכזריות? עמוק בפנים אתם יודעים שכן.