בשנת 2014 עלה הפודקאסט "סיריאל" וניסה לפתוח מחדש מקרה רצח, שהתרחש 15 שנה קודם לכן בבולטימור שבארה"ב. הוא הפך במהרה להתמכרות של מיליוני אנשים ברחבי העולם, כולל לא מעט ישראלים. כשעלו בשנים האחרונות סדרות הדוקו "הג'ינקס" ו"איך לעשות רוצח" (נטפליקס), שעקבו ופירקו גם הן פרשיות רצח אמריקאיות מוכרות, התחושה היתה שמישהו חייב לעשות את זה עם פרשת תאיר ראדה. אז הנה, עשו. למעשה, כבר ארבע שנים ששלושה יוצרים – ארי פינס, יותם גנדלמן ומיקה תימור - עובדים על "צל של אמת: מי רצח את תאיר ראדה?" (ששודרה אמש במלואה בערוץ 8), סדרת דוקו שאמורה לשפוך אור על הפרשה, ושנוחתת עלינו כעת בטיימינג מעולה.

הגל הזה של סדרות "פשע אמיתי" לא רק רותח עכשיו, אלא גם מדהים - מיליוני צופים מגייסים סבלנות על מנת לשבת מול סדרה שמנגישה להם באופן מרתק ומותח טונות של עדויות וראיות ביורוקרטיות, וזה עובד. כי זה אמיתי. כי זה לא עוד סרט מתח, זה קרה לפני כמה שנים וקראתם על זה בעיתון ואולי, כמו במקרה תאיר ראדה, גם פיתחתם מעורבות רגשית ואובססיה קלה. אבל יש בז'אנר הזה גם משהו מייאש – אנשים אוהבים לראות סדרות שהן למעשה עבודה עיתונאית שמוכיחה כי מערכת המשפט טעתה ושלא נעשה צדק, כי אף אחד לא מאמין יותר במערכת המשפט. לתחושתם, יש רוצח שמסתובב חופשי ו/או אדם חף מפשע שיושב כבר שנים בכלא, וצריך סדרת טלוויזיה שתבוא ותגאל אותו או תכלא אותו או תמצא את הראיה ההיא שאף חוקר לא עלה עליה.

אין תמונה
חולם בגדול. עם אסתי גינזבורג ועדי נוימן בניו יורק

לא מפתיע שהמשותף לכל הסדרות האלה הוא זהות הנאשמים – גם ב"סיריאל", גם ב"איך לעשות רוצח" וגם ב"צל של אמת" – האדם שהלך לכלא הוא האדם הכי שקוף בחברה. ובהתאמה, ב"ג'ינקס" האדם שהכי שקוף שבאמת עשה את זה, זוכה כי היה לו טונה כסף לסוללת עורכי דין מפלצתית. זה העולם שבו אנחנו חיים. אף אחד לא מגן על החלש והדפוק, חוץ מהטלוויזיה.

אבל אנחנו כאן בשביל "צל של אמת" (גילוי נאות – ארי פינס עבד בעבר במערכת mako). והאמת? לא חשבתי שאתלהב מהסדרה, בעיקר כי להערכתי אני כבר יודעת כמעט הכל על הפרשה. אין לי מושג כמה אמריקאים עקבו אחרי רוברט דרסט מ"הג'ינקס" או אחרי הפרשייה שבמוקד "איך לעשות רוצח", אבל עבורי הן היו מרתקות בין היתר כי לא ממש הכרתי אותן. אבל תאיר ראדה ורומן זדורוב? כישראלית, ברור שאני אובססיבית לפרשה הזאת וקראתי כל אות עליה (והיו הרבה). תוסיפו לזה את הדוקו "רק תאיר יודעת" ואת "לתפור חף מפשע", ומה כבר תוכלו לחדש לי? ובכן, טעיתי.

פתיח שמזכיר את "בלש אמיתי" ודמויות שצריך לשלוח ל"המירוץ למיליון"

שני הפרקים הראשונים של "צל של אמת" הם יצירת דוקו מופתית ומצמררת שמצליחה לעשות בדיוק את המיינד פאק הקטן לו ייחלנו – לשכנע אותך בפרק הראשון שזדורוב עשה את זה, ולהוכיח לך בפרק השני שאין שום סיכוי שהוא הרוצח. מהלך בנייה ופירוק מרהיב שגם אם לא חידש הרבה ברמת המידע, היו בו המון חומרי וידאו מחדר החקירות ותמונות מזירת הפשע שלא ראינו, והוא גם היה יסודי, בהיר, סוחף ומרתק (זה גם המקום לומר שהבחירה לשדר אמש את הסדרה בבינג'  מוצדקת לגמרי, בעיקר בגלל שגם ככה לא תוכלו לעצור בין פרק לפרק).

ויזואלית, מדובר בסדרה מהממת. פתיח מאזורי ה"בלש אמיתי" שהוא ככל הנראה מהיפים, אם לא היפה ביותר, שנראה בסדרה ישראלית. צילומי רחפנים, אריזה גרפית מהודקת ורגעי שחזורים מעודנים יוצרים דוקו מוקפד ברמה חו"לית לגמרי. ולמרות שבסופו של דבר מדובר בדוקו ראשים מדברים (בהם סנגוריו של זדורוב, עורכי הדין שפיגל, שהן שתי דמויות היסטריות ומצחיקות שמישהו חייב לשלוח ל"המירוץ למיליון"), התוצאה מרשימה ומושקעת.

גם הפרק השלישי והרביעי מצוינים, אבל בהם דווקא כן אפשר להצביע על בעיות. לא אספיילר כאן למי שעדיין לא ראה, אבל בקווים כלליים אפשר לספר כי אחרי שהפרקים הראשונים מתמקדים בזדורוב, הפרקים האחרונים מוקדשים לתיאוריות חלופיות. כלומר, האפשרות שהחברות של תאיר רצחו אותה, ותיאוריה נוספת שמציגים יוצרי הסדרה ובמרכזה גם חשודה קונקרטית.

אין תמונה
חולם בגדול. עם אסתי גינזבורג ועדי נוימן בניו יורק

הפרק על החברות מעניין, אבל לא מספיק יסודי. הוא מתמקד הרבה בדעת הקהל ובתגובות (האיומות) שהן קיבלו במהלך השנים בעקבות התבטאויות וחומרי חקירה חשופים, שפחות או יותר התירו את דמן, ופחות בראיות (או בהיעדרן) למעורבותם של בני נוער ברצח. מדובר בפרק קצר מהאחרים, שאמנם מעניין אבל מרגיש קצת מפוזר וחסר. הפרק הרביעי כבר נראה פחות כמו דוקו "פשע אמיתי" ויותר כמו סרט אימה, כזה שהופך את תאיר לקרבן אקראי לגמרי של אדם מטורף שכרגע מסתובב חופשי. יכול להיות שהתיאוריה הזאת של יוצרי הסדרה נכונה - הם ללא ספק מאמינים בה - אבל היא בעיקר מוזרה, עוכרת שלווה, נשמעת הזויה לגמרי ומבוססת על עדות שנפסלה בבית המשפט.

אתם חייבים לצפות ב"צל של אמת". לא רק כי היא מעולה, אלא כי היא מבהירה לנו באיזו קלות אפשר לשכנע אותנו שאדם מסוים ביצע רצח בהתבסס על לחץ משטרתי, עברית לקויה של חשוד ונחישות של חוקר. זדורוב לא הודה כי הוא בהכרח רצח את תאיר ראדה, אלא כי תחת תנאים מסוימים כל אחד יודה. הסדרה חושפת באופן בהיר וברור את חוסר אמינותן של ראיות ואת הבעייתיות הקיימת לא רק במשטרה אלא גם במערכת המשפט, ומאששת את התחושה הכללית שמרחפת מעל הפרשה, מעל ז'אנר ה"פשע האמיתי" ומעל החיים עצמם – אין על מי לסמוך. יכול להיות שהוא רצח, יכול להיות שלא. זדורוב, מבין כל הספקות שמלווים את הפרשה, ייאלץ להמתין לאחד סביר שיעזור לו בערעור. ואנחנו? לעולם לא נדע את האמת וניאלץ, כנראה שלנצח, להשתרך בצללים שלה.

"צל של אמת: מי רצח את תאיר ראדה?", ערוץ 8 ו-HOT VOD