עבור אמריקאים, או כל אחד עם זיקה לתרבות אמריקאית פופולרית, ג'ונבנה רמזי הוא שם מוכר. ילדה בת 6 שהשתתפה בתחרויות יופי לילדות (אליהן נשלחה על ידי אמה) ויום אחד, בקריסמס 1996, הוריה דיווחו על חטיפתה בשיחה למוקד חירום. כמה שעות לאחר מכן היא נמצאה מתה במרתף ביתה והרוצח לא נתפס מעולם, אם כי כולם מניחים שזה אחד מבני משפחתה שהצליחו לצאת מזה בגלל שיש להם טונה כסף.

בארה"ב זאת הייתה אחת מפרשות הרצח הבולטות של הניינטיז, לצד או.ג'יי סימפסון – עוד רוצח עשיר שחמק מעונש בזמנו. אלו שחיים מחוץ לאמריקה, נגיד בישראל, מכירים את הסיפור מפרק אחד לפחות של "סאות'פארק" ושלושה פרקים (לפחות) של "איש משפחה" – בשתי הקומדיות נאמר במפורש שהמשפחה שלה אחראית לרצח. חוץ מזה, פרק מפורסם של "חוק וסדר" בכיכובה של לייזה מינלי התבסס על הפרשה, שני ספרים תיעודיים, רומן אחד ומספר סרטי טלוויזיה.

הטענה היא שגם תחום תחרויות היופי לילדות חיזק את מעמדו (הטראשי) בזכות הפרשה, בעיקר כי סרטונים של ג'ונבנה בתחרויות יופי מילאו את ערוצי החדשות. אה, ויש גם תיאוריה מצחיקה לפיה ג'ונבנה רמזי בכלל לא מתה וגדלה להיות קייטי פרי. הספק לא רע. בעוד מספר ימים יחול יום השנה העשרים של הרצח, ויש לכם הזדמנות לצפות בששת פרקי "התיק של ג'ונבנה רמזי", סדרת טרו קריים חדשה שמנסה לסגור את הפרשה (שעולה לשידור יומי מהיום, א'-ו', 22:00, בערוץ yes דוקו).

הנה דקה מ"סאות'פארק" שכוללת, בין היתר, את ג'ון בנט ופטסי רמזי, הוריה של ג'ונבנה:

השנה יצא לנו לראות לא מעט סדרות טרו קריים, הסוגה שבמסגרתה עיתונאים ויוצרי טלוויזיה פותחים תיק רצח שנוי במחלוקת או בלתי פתור, אוספים ראיות, מצליבים מקורות ומנהלים מעקבים במטרה להיות אלו שמצליחים איפה שהמשטרה נכשלה, שפותרים את התיק.

"הג'ינקס" עשתה היסטוריה כשהשיגה הודאה מוקלטת של רוברט דרסט, שחמק במשך שנים ממערכות המשפט. "לעשות רוצח" הצליחה להוציא מהכלא את אחד הנאשמים, "צל של אמת" הישראלית ניסתה להצביע על חפותו של רומן זדורוב, ולא נשכח את הפודקאסט שהתחיל הכל, "סיריאל", שניסה לפתוח מחדש תיק רצח אמריקאי ואמנם לא הצליח, אבל ריתק  מיליונים ברחבי העולם. אגב, ההישג הגדול ביותר בתחום עד היום דווקא לא היה בדוקו טרו קריים, אלא דווקא ב"עובדה", עם עמרי אסנהיים שהוביל להרשעתו של שמעון קופר.

אם להיות ציניים, עושה רושם שהנוסחה לסדרת דוקו בפרופיל גבוה היום היא נוסטלגיית ניינטיז בשילוב מקרה רצח זכור במיוחד ושנוי במחלוקת. הסוגה הזאת, יש להניח, תחצה בקרוב את הקו הדק שבין עיתונאות חוקרת לסנסציות מז'אנר האקספלויטיישן. "התיק של ג'ונבנה רמזי" מתקרב לשם. אמנם מדובר במה שנדמה כעשייה מקצועית, שישה פרקים מעניינים, עמוסי חוקרים, תמלולים, ראיות וניתוחים, אבל הצפייה בה מזכירה לעתים פרקים של "חוק וסדר מדור מיוחד", כולל המוזיקה הדרמטית יתר על המידה והתחושה הברורה מאליה שהיוצרים יודעים מה התשובה. כלומר, אם כל השנים המשפחה הוצבה במרכז התיאוריות (נגיד, כמו "תיאורית החברות" ב"צל של אמת"), כאן הם פשוט עושים את מה שאף אחד לא העז ומפנים אצבע מאשימה. לא פלא שלפני מספר שבועות הוגשה נגדם תביעת דיבה על ידי המשפחה.

עכשיו, אל תכעסו, לא מדובר בספוילר. מעורבות המשפחה היא ההנחה הבסיסית שאיתה יוצאים לדרך, ולמעשה, אף סברה או הוכחה חדשה לא מוצגת בסדרה. התאוריה הסופית שלהם היא אמנם מפורטת קצת יותר, אבל בסוף הסדרה הם לא מדלגים על דיסקליימר מבאס בסגנון "זו רק תיאוריה חלופית, שכל אחד יבין מהסדרה מה שבא לו", וגם מדגישים שגם אם התאוריה נכונה, אין שום אפשרות להגיע לאישומים בבית המשפט (מפאת בעיות חוקיות שאי אפשר לפרט בלי לחשוף בפניכם את מסקנותיהן).

אז כן, "התיק של ג'ונבנה רמזי" היא צפייה מעניינת ודי אפקטיבית, אבל היא גם צעקנית, לא אלגנטית ולא מאוד הוגנת. למעשה, אי אפשר שלא להתייחס אליה כאל מוצר שהוא יותר בידורי מאשר עיתונאי. לא בגלל שבסופו של דבר היא לא שינתה את המציאות, זה בסדר, אלא בגלל שהיא לא באמת באמת חשפה חומרים חדשים (לפחות עבור אמריקאים או עבור מי שקרא שניים שלושה פוסטים בבאזפיד בנושא), ולכל אורכה היא מוטה לחלוטין, נשענת בלעדית על ההנחה איתה הגיעה ומתעלמת מכל דבר שעלול היה לסתור אותה. בעצם, קצת כמו במקרה א.ק ו"צל של אמת", היא מפנה אצבע מאשימה כלפי אדם שזוכה כרגע למתקפה תקשורתית חסרת תקדים. במקרה של "התיק של ג'ונבנה", היא עושה זאת בעזרת אפקטים דרמטיים והסקה נסיבתית, ללא שום ראיה תומכת.

כנראה שההבדל בין "הג'ינקס" או "סיריאל" לבין "התיק של ג'ונבנה רמזי" הוא שהן יצאו לחקירה עיתונאית, בעוד הסדרה הזאת פשוט באה לעשות טלוויזיה. התוצאה היא לא רק סדרת דוקו בעייתית, אלא ההבנה שבמקרה של ג'ונבנה בת ה-6, ככל הנראה לעולם לא נדע את האמת.