אם תצליחו לשרוד את הצפייה ב"בריטני ספירס מאז ולתמיד" - ויש סיכוי יותר מסביר שלא - בטח תופתעו לגלות (כמוני) שיש אנשים שהסכימו לחתום על המוצר הזה את שמם. למשל, לסלי ליבמן, שלזכותה קרדיטים רבים כבמאית סדרות טלוויזיה מצליחות ("NCIS", "יומני הערפד", "הפמליה" ועוד), היא סוג של "במאית הבית" ברשת לייפטיים וגם אחראית על הסרט שלשמו התכנסנו, שלפחות על פי התקציר אמור להיות "יומן המתעד את חייה של ספירס מההתחלה הצנועה דרך העלייה המהירה לתהילה, ההתרסקות והחזרה לכתר מלכת הפופ".
על התסריט - שאין ספק שיילמד מהיום כחלק ממדריכי "איך לא" - הופקדה התסריטאית, אן-מארי הס, שלפי עמוד ה-"IMDb" שלה שימשה עד היום בעיקר כעורכת וזה התסריט השישי שכתבה. לפי רמת התסריט, שעדיף היה אם נכתב על ידי כותב זוטר באתר הרכילות "TMZ", נדמה שלא מדובר רק בתסריט השישי שכתבה בחייה אלא בפעם השישית שכתבה אי פעם, כולל פתקים על המקרר, סטטוסים בפייסבוק והודעות "אלוהים, קיבלתי לכתוב תסריט לסרט. מי יודע/ת איך מתחילים?!", בפורום תסריטאים צעירים בתפוז.
אז מה הופך אותו לכל כך גרוע? הסיבות רבות ומגוונות. ראשית, ההחלטה להוציא דווקא עכשיו סרט על חייה של בריטני ספירס היא במקרה הטוב ביותר - תמוהה. ההתרסקות הנפשית והכלכלית של בריטני, שהיא בוודאי אחת ההצדקות לתעד את חייה השגרתיים למדי, קרתה כבר בשנת 2007. למען האמת החל משנת 2009 - כן, עוד מעט עשור - ספירס נמצאת במגמה די קבועה של הצלחות עם עמוד אינסטגרם כל כך משעמם, בורגני וסחי שיכול להתחרות רק בפנינים של עמוד הפייסבוק "אימהות מבשלות".
השנה-שנתיים האלה בהן שימשה ספירס כקינג קונג של מדורי הרכילות, שהתפרנסו באופן יומי מתיעוד התמוטטות העצבים שלה, כבר סוקרו תועדו ונותחו כל כך הרבה פעמים - שהן בפני עצמן רחוקות מלהיות צידוק מספק לסרט. במאמר מוסגר נציין שהלקח מהן כמובן לא נלמד, ע"ע סיקור חודשיה האחרונים של איימי ווינהאוס, שתועדה על ידי הפפראצי בתהליך גסיסה ארוך ומביך שכולנו זוכרים איך הסתיים. בגיל 35, כשהיא חיה חיים של רווחה כלכלית עם חוזה של מיליוני דולרים בלאס וגאס, החיים שלה ממש לא מצריכים סיכום הפרקים עד כה. אבל ניחא.
נחזור להתחלה. נטשה באסט, השחקנית האוסטרלית שנבחרה לגלם את דמותה, עושה עבודה פשוט איומה. לא פחות ולא יותר. המעריצים השרופים להם הסרט מיועד, ודאי כבר מכירים את הביוגרפיה של ספירס: ילדות צנועה בקנטווד לואיזיאנה לצד אביה ג'יימס (קבלן ואלכוהוליסט) ואמה לין (מורה מניפולטיבית), שעברה מהר ממשחק בחווה המשפחתית להופעות על במות מקומיות, כשהילדה הצעירה הבינה שמה שבא לה לעשות בחיים זה לשיר ולרקוד. למה? כי זה כיף כמובן. אחרי שהלכה לאודישנים המקומיים של תכנית הילדים של ערוץ דיסני ("מיקי מאוס קלאב") והתקבלה, אבא ג'יימס כבר הבין שבריטני הקטנה היא תרנגולת שתטיל ביצי זהב. את חיי המשפחה לפני הפרסום אנחנו לא זוכים לראות בסרט, שמתחיל פחות או יותר עם יציאת הסינגל "Baby One More Time" ותחילת הרומן עם האהבה הגדולה בחייה: ג'סטין טימברלייק.
בריטני בת ה-17 (לראייה - קוקיות, אוברול ג'ינס וחולצת גולף כעורה) נוסעת עם משפחתה להופעות ברחבי אמריקה בהן היא מקדמת את הסינגל היחיד שהיה לה להציע באותם ימים. כבר בנערותה ספירס מוצגת כאישה עם מורכבות נפשית שמתאימה לכלב מסוג גולדן רטריבר, מצבי הרוח שלה נעים בין "שמחה בטירוף! יואו!" - לרוב כשהיא אוכלת משהו מטוגן או רואה בחור חתיך; לבין עצובה עד עמקי נשמתה - כשהאוכל המטוגן נגמר או שהיא מגלה שהגבר החתיך בוגד בה. אליבא דיוצרות הסרט, בריטני היא פשוט אישה מטומטמת, שהייתה נערה מטומטמת וקודם לכן ילדה מטומטמת. אגב מטומטמת, בסדרה שיצרה בת חן סבג כבר למדנו, הלכה למעשה, שגם בחורה לא מתוחכמת עם חכמת רחוב יכולה להכניס את כולם לכיס הקטן.
בניסיון להכניס קצת קוהרנטיות לסרט, בחרו היוצרות לספר אותו דרך עיניה של בריטני כאשר היא מדברת על חייה עם צוות של סרט תיעודי המלווה אותה לאורך מספר שנים. מסתבר שמה שספירס זוכרת זה בעיקר גברים: ג'סטין טימברלייק (שמגולם בחוסר כישרון על ידי השחקן ניית'ן קיז, אותו אינכם מכירים כי הוא לא שיחק בשום דבר חשוב) הוא האהבה הגדולה והאמיתית של בריטני, האחד שדאג לה לאורך כל השנים והיה הראשון לזהות שהניהול הכושל של הוריה, ולארי רודולף (פיטר בנסון, השחקן היחיד שלא מתבזה) הולך להוביל אותה לאבדון. את מערכת היחסים של ספירס עם בעלה השני ואבי ילדיה, קווין פדרליין (קלייטון צ'יטי), מסבירים בכך שהיא פשוט הייתה חרמנית עליו בטירוף. כן, ספירס של "מאז ולתמיד" היא יצור סופר-מיני, אבל המיניות שלה מביכה ומטרידה בדיוק כמו המחשבה על מערכות יחסים מיניות בין מטפל למטופלת במוסד לחוסים, קרי לא לעניין.
רצה הגורל ובריטני ספירס שמתוארת בסרט היא אישה עם עולם פנימי של ילדה (לא מבריקה) בת 5 וכל מי שנמצא בסביבתה מתואר כגורם עוין ואכזר שהרס את חייה. אם זה אביה, ג'יימס (מת'יו האריסון), שהוא "איש פשוט מהדרום" עם חיבה יתרה לאלכוהול וכסף קל, או אמה לין (ניקול אוליבר, בקרוב בסרט "My Little Pony") שאולי זוכה לחסד כשנראית כמי שבאמת אכפת לה מבתה, אך היא אינה חכמה מספיק כדי לעזור לה. בכל זאת, ספירס הייתה צריכה לרשת את הטמטום הזה ממישהו/י.
זה כמובן המקום לציין שאף אחד מ"טים בריטני" לא שיתף פעולה עם הסרט הזה, שרצה להיות 'ביוגרפיה ביוגרפיה' ויצא יותר כמו פארודיה (אוהבים פארודיות? תחשבו על "מת לצעוק 5" ואתם בערך בכיוון). אם אתם ממש חייבים לצפות בסרט כי חייכם כמעריצי בריטני לא יהיו שלמים בלעדיו, דרך אחת לצלוח אותו היא באמצעות משחק השתייה בו אתם מורידים שוט (רצוי של "Dr Pepper") בכל פעם בו בריטני אומרת "!Y'all", שהוא כמובן השילוב הדרומי השכיח בין המילים "You" ו-"All" ובו היא משתמשת כלפי עצמה, הכלבים שלה וגם חפצים כמו "הנה מיקרופון, Y'all!". אם אצא מגדרי ואנסה להוציא תובנה אחת מתוך הסרט הוא הרצון העז של יוצריו להדגים לנו ששתייה מוגזמת וסקס לפני החתונה הם אסון. לדידם, אם בריטני הייתה נשארת בתולה ופיכחת אז כל הדברים הרעים שקרו לה לא היו מתרחשים מעולם. אבל בלי הפלות, כן? בכל זאת, שני השחקנים הטובים בסרט הם הפעוטות שמגלמים את ילדיה, שון פרסטון וג'יידן ג'יימס.
"בריטני ספירס מאז ולתמיד" נכשל כסרט למעריצים שהיו יכולים ללמוד יותר על הגיבורה שלהם סתם מרפרוף מהיר בויקיפדיה, נכשל כביוגרפיה היות והוא לא מצליח להביא אפילו פרט אחד חדש על חייה (אגב, אם אתם מחכים לראות את הסצנה בה ספירס מתחרפנת וגוזרת את שיערה עדיף שתחזרו לצילומים המקוריים ביוטיוב, הם עשויים טוב יותר), והוא בעיקר נכשל כסרט טלוויזיה של רשת לייפטיים - שכבר הצליחה למתג את עצמה ככזאת שמצליחה לייצר תכנים עממיים אך גם ממכרים ואינטילגנטיים ("UnREAL" המעולה וסדרת הדוקו המרתקת "ליה רימיני והסיינטולוגיה" שמשודרת בימים אלה).
אם להשתמש בשמו של ג'יזס - כפי שעושים בסרט בכל פעם בה לא מצאו מילה אחרת לסתום חור בתסריט - אז: ג'יזס, אפילו נחש הפיתון הבורמזי שהובא לצורך שיחזור ההופעה של ספירס בטקס ה-VMA של שנת 2001 נראה כמו גירסה חיוורת של הנחש המקורי. מכירים את הביטוי "ביוגרפיה עושים באהבה או לא עושים בכלל?", אז במקרה שלפנינו, ברור שהתשובה הייתה צריכה להיות "לא עושים בכלל".