"ביסודו של דבר, כל אדם יודע אל נכון כי הוא בייחודיותו בעולם פעם אחת בלבד; וכי שום מקרה, מוזר ככל שיהיה, לא יוכל לארוג מחדש בתוך אחדות אחת את רבגוניותו המופלאה... העיקרון שכל אדם ואדם הוא פלא ייחודי וחד-פעמי" (פרידריך ניטשה)
בבית "האח הגדול" נשארו עשרה דיירים, שרובם חיים יחד כבר למעלה מחודשיים. בקבוצה כזו ישנן השפעות הדדיות של החברים זה על זה. השפעות אלו, והשפעות חיצוניות, יוצרות דינמיקה ותורמות (בצורה חיובית או שלילית) ל"תפיסת העצמי" של חבריה.
השבוע הבית רחש וגעש. אם לרגע היה נדמה שאידיליה חדשה ונעימה שורה בבית, במהירה גילינו שאין זה המצב. כל הדיירים ניסו להיות אדיבים ונעימים זה לזה, אבל בסוף הכל התפוצץ: שי חי לא הסכים להשתתף במשימת בניית החומה ויצר מרמור גדול (בעיקר בקרב עמרי ודודו); עמרי שבר את החומה כי לא יכול היה לשאת את ניצחונו של שי חי במשחקי הקיסר והיה חייב לעשות מעשה – למרות שידע מראש שעצם שבירת החומה לא תמנע משי חי לצאת לנאום לאומה, ושהמעשה יגרור גזירות שישפיעו על כל דיירי הבית עד סוף העונה; ארבל שברה את הרגל ויצאה מהבית; ושי חי קיבל עוד זמן מסך כאשר הציע נישואים לתניה, ושניהם יצאו לנאום לקהל המעריצים מחוץ לבית.
לפני קצת יותר מחודש, במשימת "אליסה בארץ הפלאות", היה שי חי מוכן לשתות ולאכול דברים מרים וחריפים, והסביר שחייבים לעשות הכל למען המשימה, למען הקבוצה, למען התקציב השבועי. כעת הוא מבטל את עקרונותיו בהינף יד (לפחות את העקרונות שהתאימו לו קודם לכן) ולא מוכן לבנות חומה בינו לבין אהובתו – למרות שהחומה היא חלק מהמשימה, למרות שהיא זמנית, למרות שזה יגרום לחבריו לעבוד קשה יותר ולהתמרמר, למרות שיש סיכוי גדול שזה יגרום לפיצוץ גדול בבית (כפי שאכן קרה). אולי בעצם שי חי תיכנן הכל מראש? אולי המצב שבו הבית מתנהל על מי מנוחות דווקא גרם לו לאי שקט?
המציג אינו שחקן
לפי הסוציולוג ארווין גופמן, הקלילות לכאורה שבה נוהג אדם בחברה מוכרת, כזו שאינה כרוכה במאמץ מחשבתי, אין פירושה שאין לפנינו משחק או גילום תפקיד, אלא בפשטות שהמבצע וצופיו לא חשים בביצוע. במילים אחרות: בעיני אדם מן החוץ נראים ביצועיהם של האנשים בחברה החדשה באור שונה משהם נראים בעיני אותה חברה.
האם שי חי משחק את המשחק באופן כל כך מושלם עד שהצופים ודיירי הבית באמת מאמינים לו? האם זו הצגה, או שהוא באמת מאמין במה שעושה ואומר, ורק משנה את עקרונותיו לפי הסיטואציה? לפי גופמן, רושם המציאות שמעורר שי חי הוא המציאות עצמה. ההצגה היא לא מפלט; היא חושפת את האדם. ההצגה היא המציאות, ובתוכה מתנהלים שי חי והדיירים האחרים.
בניגוד לשאר הדיירים, שי חי הבין את כוחות בבית ומחוץ לו, והוא משתמש בו כדי לעשות כרצונו בצורה מעוררת הערצה. אם כל הזמן אומרים לו שהוא ינצח, זה לא משנה מה הוא יעשה – הוא מבין שהכוח אצלו, אין לו צורך להוכיח דבר, והוא יכול לנהוג כרצונו (גם אם זה פוגע בקבוצה).
פוקו טען שיחסי הכוח בחברה ובחייו של אדם משתנים כל הזמן, והוא מתאים את עצמו ומשתנה יחד איתם. אין לאדם זהות אחת; הוא דינמי ומתפתח. כמו שי חי, כך גם עמרי עבר תהליך מרגע כניסתו לבית – מאדם ששמר על עצמו בזהירות, לאדם שנפתח גם מול קסניה וגם מול שי חי. עמרי ניסה להיות חבר של שי חי, אבל כשהבין שהחברות היא חד-צדדית, שינה כיוון והתאים את עצמו לסיטואציה.
המעניין בכל סיפור החומה הוא ששי חי לא בנה אותה, אלא הביא את עמרי למצב קיצוני שבו הוא לא יכול לשתוק יותר ולעמוד מנגד – ולכן הוא נהג כמו שי חי, נעמד מולו ונלחם על עקרונותיו גם אם זה פוגע באחרים. שי חי הביא את עמרי להבנה שהוא צריך לדאוג לעצמו, לשמור על עקרונותיו, ולהיות ייחודי ואסרטיבי. אחרי זמן רב, שי חי שיחרר את עמרי מתוך עמרי.