"נבסו", שסיימה בשבוע שעבר את עונתה הראשונה, היא סדרה מוצלחת. כבן העדה האתיופית, אני שמח שהיא עלתה לאוויר, ושמח שהיא הצליחה. היא הצליחה לא רק בשל התוכן החדשני והייחודי שלה, אלא בגלל שהיא פשוט עובדת – היא מצחיקה, וזה מה שסיטקום צריך לעשות.
אבל על אף שהיא מעמידה במרכזה גיבור אתיופי, ועל אף העיסוק בנושאים כואבים ושנויים במחלוקת, צריך להודות ש"נבסו" היא לא ממש סאטירה. היא לא ממהרת לחרוץ עמדה או להציע פתרונות מרחיקי לכת לקונפליקטים שהיא מציגה. היא לא צוללת עמוק, ומעדיפה "לשוט" על הפני הסיטואציות. ביחד עם הנוסחה הבורקסית (איחוד בין גבר אתיופי ואישה אשכנזייה) המקלה על העיכול, "נבסו" נשארת באיזשהו קונצנזוס, בנקודה שלא מעכירה את האווירה וששולחת את הצופים לישון עם חיוך על הפרצוף, ואת הזכיינית רשת עם רייטינג מרשים ואופציה לעונה שנייה.
בפרק הרביעי, למשל, גילי לא מוכנס למועדון בגלל היותו אתיופי. בניסיון להוכיח לאשתו תמר שהוא מסתדר בלעדיה, הוא מנסה להתפלח למועדון דרך המטבח ונתפס על ידי שוטרי מחלקת ההגירה שמבלבלים אותו עם שוהים לא חוקיים ממוצא אריתריאי. זה מצחיק, אין ספק, אבל אם ננסה לסחוט מהסצנה אמירה נחרצת על העוולה, נוכל לומר רק שזה לא בסדר, שזה לא חוקי, שזאת חוצפה – לא משהו שאי אפשר היה להסיק מכתבה בת דקה באחת ממהדורות החדשות. אין כאן סאטירה או עימות חזיתי עם המנגנון שמתיר הדרה של אתיופים ממועדונים, יש כאן רק סצנה שמטרתה להוביל לסצנה הבאה. אפשר למצוא את זה גם במעצר של גילי ללא סיבה בפרק הראשון, ובהשלכת תרומת הדם שלו בפרק הרביעי – הצגת סיטואציות מוכרות כמות שהן, עם פאנץ'. זה הרי פחות מעצבן ככה, מחליק טוב יותר בגרון.
"נבסו" עושה שירות נהדר לקהילת יוצאי אתיופיה בעצם קיומה והצלחתה, אך עוצמתה האמיתית היא בהנחת תשתית ליצירות טלוויזיוניות עתידיות על ישראלים ממוצא אתיופי, שיהיו מורכבות ועמוקות ממנה. זו סדרה מוצלחת, אבל לא נצטרך עוד אחת כמוה. אנחנו לא צריכים עוד סדרה של ייצוג גנרי וכוללני של העדה האתיופית. אנחנו צריכים סדרה שתעסוק בסיפורים ספציפיים, כזאת שתפתיע גם אתיופים הצופים בה, ואם אפשר - ללא תיווך.
בשנים האחרונות הקהילה האתיופית שינתה את פניה ואת דימויה בעיני שאר האוכלוסייה. מחאנו, דרשנו, וגם חגגנו מחדש ובריש גלי את תרבותנו ומורשתנו. וחשוב מכל זה – התאחדנו. אני לא חושב שהקהילה האתיופית הייתה אי פעם מגובשת כמו היום.
כל זה נפלא, אבל היה לזה גם מחיר. בדרך, פספסנו אינדיבידואלים שלא ששים להיות חלק מהקבוצה, ובמידה מסוימת הפכנו לפחות סובלניים כלפי מי שביטא ביקורת כלפינו. זאת המשוכה שניצבת בפנינו גם בתחום היצירתי – לתת מקום ליוצרים שמבקשים לבקר את החברה בה הם חיים. היוצרים האמיצים שלא יהיה להם אכפת ממה שאחרים חושבים (בקהילה ומחוץ לה) הם אלו שיולידו יצירות מרתקות. הרבה מחקרים מתארים את הטלוויזיה כמשקפת מציאות, אבל יוצרים לא צריכים להתיימר לשקף שום דבר. הם צריכים לומר משהו אמיתי ומשמעותי על הוויית חייהם, וכתוצאה מזה - על הוויית חיינו.
שידורה והצלחתה של "נבסו" היא שלב הכרחי וטוב ביצירה על ישראלים ממוצא אתיופי, אבל בהחלט לא השיא. בקהילה האתיופית נמצאים יוצרים מוכשרים, וחשוב שהקהילה תאפשר להם להרגיש בנוח להתבטא ולהביע את עצמם, גם אם זווית ראייתם לא פופולרית. ליצירות על ישראלים ממוצא אתיופי יש פוטנציאל מזהיר, ואני מקווה שלא נצטרך להמתין להן עוד 30 שנה.
הכותב הוא תסריטאי ופעיל חברתי