"בסוף זה תמיד היהודים נגד הערבים", אמר אביב גפן בתחילת הגמר, כנראה שאפילו הוא לא ספר את דנה ואת רודי. וצדק – ברגע האחרון לינה עשתה מחטף ולקחה את הגמר מאופיר. בין לבין סבלנו שלוש שעות של מיכאל אלוני, של קהל שצורח לפי הכוונה "ק-י-י-מ-ו-ת-!", ושל הפסקות פרסומות באורך פרק ממוצע של "המירוץ למיליון". אה, גם המירוץ סיפק לנו פרומו של רבע שעה, בכיכובו של רון שחר שנראה קצת תלוש ללא אורנה דץ לצידו.
ולמרות ששתי הפיינליסטיות מדהימות, אופיר הייתה יותר טובה מלינה. לשתיהן היה קול חזק וסיפור טוב, אבל בעוד לינה נעלמה במהלך העונה בין שלל ביצועים בינוניים לוויטני יוסטון ונשארה בדיוק אותו הדבר, אופיר עשתה דרך, עברה משהו. נערת האולפנה התמימה שפגשה את אביב גפן ופלרטטה עונה שלמה עם הגבול של שמירת נגיעה ומתח מיני היסטרי. לא פלא שרבים סברו שאת הביצוע ל"אוהבת אותך עוזבת אותך" בחצי הגמר היא הקדישה לאלוהים. בסופו של דבר אביב גפן הגדיר אותם כ"הדתייה והאתאיסט" של התכנית, מעין צמד לפיד-בנט שמתחבר כנגד כל הסיכויים (רק בלי לגרום לנו לרצות קצת להקיא).
העונה השנייה של "דה וויס" הייתה טובה יותר מהראשונה וסבבה באופן כללי, אבל אך ורק בזכות המתמודדים. כל היתר עדיין חורק: הפורמט שרירותי, הדבר היחידי שכיפי בו הם האודישנים העיוורים. כל מה שקורה בין האודישנים ובין הצבעות הקהל הוא מיותר. הבטן שנוצרת בין חלקה הראשון והאחרון של העונה היא בלתי נמנעת, וגם הפעם נאלצנו לסבול עשרות שעות מתות וכבויות יותר מהעיניים של ירדן הראל.
נכון, לפחות לא נאלצנו להתמודד עם רמי קליינשטיין, אבל בואו נודה שגם משינה לא הבריקו. הם אמנם הצליחו להרכיב נבחרת טובה יותר משל שרית (לא שזאת הייתה חכמה גדולה העונה), אבל רוב הזמן הם היו צפויים, שחוקים ומעצבנים. גפן עדיין היה המנטור המוצלח מכולם, אבל גם הוא הפך למעין אתנחתא קומית ונטולת מודעות עצמית. כזה שמדבר על כמה שכולם מיושנים ואז בוחר למתמודדיו מוצגים ארכיאולוגים כמו "אנג'י" או "וויש יו וור היר", ותופס מעצמו מעין מעיין ידע וחכמה שתלמידיו אמורים לבוא וללגום ממנו, ספלינטר של תכניות הריאליטי. העיבודים שלו, במיוחד לרוני פרי, אמנם היו מרשימים במיוחד, אבל בסופו של דבר גם הם נפלו לשטאנץ ובכלל, הנבחרות של שלומי ושל משינה היו טובות יותר.
אנחנו אוהבים אנדרדוג, ולכן לא פלא שהגמר הזה כלל ערבייה, דתייה ואתיופית. יכול להיות שאם היינו ב"כוכב נולד" אופיר הייתה לוקחת, אבל לינה הייתה זכיית "דה וויס" קלאסית (מה שמוביל לספקולציה שלמעשה גם אם יובל דיין לא הייתה פורשת בעונה הראשונה, קטלין עדיין הייתה זוכה) אופיר שרה את "אתה פה חסר לי", לינה תיזכר בזכות האודישן של "אמפייר סטייט אוף מיינד". אחת באווירת ימי זיכרון, אחת עם שיר אהבה לניו יורק. התכנית עפה על טאץ' קוסמופוליטי ובדיוק סיימנו ביקור מוצלח של אובמה ולהשלים עם טורקיה - טבעי שהניצחון יהיה בהתאם, ועדיף בלי מבטא.