הטלפונים באולפן מצלצלים בלי הפסקה: דיווחים על מספר ההרוגים בפיגוע, תגובות של צה"ל, תגובות של פוליטיקאים, עדויות של אנשים שראו את הפיצוץ, כתב שעומד ליד מתנדב של זק"א. בתא השידור המגישה מפרטת בקור רוח את מה שאפשר לספר, אבל מצידה השני של הזכוכית - צעקות וצלצולים בלתי פוסקים. העורך המבוגר מווסת מה נכנס לשידור בין המפיקות והכתבים שמתרוצצים מסביב ומתפעלים את האירוע. אף אחד מהם לא עבר את גיל 21.

הפרק הראשון של "הגל"צניקים" (מדי שלישי ב-22:40 בערוץ הראשון), ששודר בשבוע שעבר, נקרא "להיות גל''צניק". זה לא מקרי; דרך העיניים של היוצר אודי קלינסקי הצופים יכולים להרגיש כאילו הם שם, ביפו. שוב הם חיילים בני 18 - אבל הפעם עם מיקרופון במקום נשק. מהתרוצצויות בין זירות פיגועים להלוויות, לתורנויות הניקיון והשמירות, הפרק הצליח לייצר תמונה אמינה של מה זה להיות כתב חדשות בגלי צה"ל. אבל את מי זה בכלל אמור לעניין?

הערוץ הראשון בחר להפיק את "הגל"צניקים" מאותה סיבה שמירי רגב תוקפת את ועדת הפלייליסט – זה מעניין את התקשורת עצמה. הסיבה שאתם כל הזמן שומעים על גלי צה"ל היא שגלי צה"ל זה התקשורת. שוק התקשורת מורכב משתי אוכלוסיות עיקריות: גל"צניקים לשעבר, וחברים של גל"צניקים. תחנת הרדיו הצבאית היא בית הספר לתקשורת של ישראל, וכבר שנים שהיא מייצרת את מי שכותב ומביא לכם את החדשות. בסופו של דבר, הברנז'ה אוהבת לרכל עצמה - ולרכל על עצמה זה לדבר על "התחנה". ככה נולדה "הגל"צניקים".

אל תאמינו לעמית סגל

ובכל זאת, גל"צ מצליחה לשווק את עצמה לציבור הרחב, לעמוד במרכזה של הציבוריות הישראלית, לייצר שערוריות (רק לאחרונה: מירי רגב והפלייליסט, רזי ברקאי והשכול, ירון דקל ואראל סג"ל), ליהנות משיעור האזנה גבוה וליהנות מתיעוד עם ערך מיתולוגי כמעט. נראה שלציבור הישראלי יש איזו אובססיה על גל"צ, ואולי זה בגלל שבתחנה הצבאית יש פאתוס שכולנו אוהבים: הערבוב בין הצבא לאזרחות. הרי רובנו חיילים בסטנד-ביי, וזה נראה לנו טבעי להמשיך לשמוע חיילים מדברים, כי במקום מסוים אף פעם לא השתחררנו מהצבא. אנחנו רק מחכים ליום פקודה – וכשהוא יבוא, זה ישודר בגלי צה"ל.

אבל אנחנו אוהבים לספר לעצמנו שאנחנו חופשיים ובלתי תלויים, וגם את הסיפור הזה גל"צ מספרת לנו: עמית סגל מספר בפרק הראשון של "הגל"צניקים" איך כתב טרי בן 18 מדווח בלי דעות קדומות, בלי עמדה מהבית, כשהוא תמים וטהור. זה כמובן שטויות - אף אחד לא גדל בבועה, ובטח לא מגויסי גל"צ שחושבים שהם יודעים כל דבר והכי טוב. אבל יותר מזה: גל"צ, כשער הכניסה לעולם התקשורת הישראלי, בונה בפס ייצור את איש החדשות של המחר ומעצבת אותו בדמותה ובצלמה. זה לא מקרי שכל הכתבים מדברים באותה צורה ומספרים את כל הסיפורים מאותה זווית; הם פשוט למדו להתנהג כמו המחזור שקדם להם בגל"צ.

אני גל"צניק. אני מכיר את הדמויות שמופיעות בסדרה, מזהה את המקומות המצולמים. ואפילו אני כבר לא יכול לשמוע יותר על גל"צ.