ירון-דיין כמובן איננה מייצגת אמיתית של המגזר שעבודתו היומיומית והמפרכת איננה מוכרת חוקית או כלכלית; פחות או יותר כפי שאיננה מייצגת את בית שמש החרדית (מקום מגוריה) ואפילו לא את הנתח הצנוע יותר באוכלוסיה החרדית, של החוזרים בתשובה. אבל ממתי השאיפה היא להיות ברירת המחדל?
בואו נתחיל מהסוף – מקימי היא סדרה מצוינת, אם מוכנים להקשיב לסיפור הקטן והאישי שהיא מספרת ולא מתפתים לחפש בה את סודות הקיום. צופים חילוניים – והרי אם הרב אבינר הזהיר את ציבור המאמינים רק מהספר "הלא צנוע" עליו מבוססת הסדרה, אפשר להניח שרוב צופיה יהיו על הספקטרום החילוני-דתי-לייט – נוטים להעמיד נרטיבים על חיי חרדים במבחן אמריקאי רוחני, בדרך כלל כדי להוכיח לעצמם שאותם אחרים קרועים לגמרי והצדק נמצא במגרש הביתי.
הבעיה היא רק שצפיה או קריאה כאלו מצמצמות את המספר/ת או הדמויות לפלקטים מיסיונריים שכל עניינם בחיים הוא שנדליק נרות שבת, ומשתקת מראש את האופציה שאולי יש כאן פשוט סיפור טוב.
הסיפור הבסיסי של מקימי, על פקפוק עצמי ומשבר זוגי, יכול לעורר הזדהות כמעט בכל אדם מערבי שבע-אך-רעב, אבל במדיום מצולם זה כמובן לא מספיק: האמת היא שמקימי עשויה בסטנדרט הטלוויזיוני הגבוה ביותר, בטח לגבי מה שמתאפשר בארץ. הצילום והפסקול כל כך מדויקים שהם הופכים לשקופים ונותנים לדרמה להחליק מתוכם כמו חמאה, והדרמה בעצמה הרי לא הייתה מתאפשרת בלי המשחק האינטיליגנטי של יעל פוליאקוב ומוקי (שנקרא גם דני ניב ולא ברור מה עוד הוא צריך לעשות כדי שיפסיקו לקרוא לו בשם של חיית מחמד), וגם אלישע בנאי מפציע שם בתפקיד מעצבן אך חינני של החבר המסובב שמתחיל את כל הסערה האמונית (ומבוסס על המוזיקאי עדי רן).
ירון-דיין סיפרה שברגע שראתה את פוליאקוב ידעה שזה זה, ואם הייתם צריכים עוד הוכחה שלאישה יש איזה חוש שישי, קשה לתאר מישהי שהייתה מחליקה ככה לנעליה המתחבטות של עלמה, הלא היא ירון-דיין בעצמה. מישהו באמת צריך לשאול אותה הבוקר, אחרי בכורת הפרק הראשון, אם היא עדיין מגדירה את עצמה כעקרת בית.