כביש 90 הוא הכביש הארוך ביותר במדינת ישראל. 478.7 קילומטר שמתמשכים ממטולה עד לאילת. לא בדיוק כביש הפאן-אמריקן המפורסם, אלא גרסה פחות סקסית שלוקחת אותך משום מקום אחד למשנהו. ברוכים הבאים ללבנט.
במסע של שבועיים שצולם לסדרה דוקומנטרית שנקראית על שם הכביש, נוסע מודי בר און לאורכו של הכביש כדי ומביא את סיפורם של האנשים שנמצאים בשוליים. כמעט 3 וחצי מיליון אנשים גרים בגוש דן, חלק משמעותי מאוכלוסיית מדינת ישראל שמתפרס על שטח קצת פחות משמעותי. לא פחות אנשים גרים מחוץ לגוש דן, לא מעט ישובים וערים מתקיימים לאורכו של כביש 90. ובמקום בו ישנם אנשים, ישנם גם סיפורים על אנשים מתוסכלים, הרבה מהם. על פניו לא מדובר כאן בשום דבר שלא ראינו בעבר בטלוויזיה: שוב הצקצוק הקולקטיבי לנוכח ההזנחה, שוב רחמים על התושבים, שוב כעס על המראיין שמתעניין למה הם לא עוברים לתל אביב וזהו.
ב"כביש 90" אין כמעט עובדות שהן לא חלק מסיפור. לרוב, זה עובד. במקום בו אין שום היגיון, הרגש הוא כלי חשוב במשחק. למרות זאת, כל הדימויים הציוריים של בר און לא מצליחים להעביר את הסיפור כמו תושבת קריית שמונה שמסתכלת אחורה בנוסטלגיה לתקופת הקטיושות "כי אז לפחות העיר קיבלה קצת כסף מהמדינה". המשוואה ברורה: איום בטחוני משמעו תקציבים. אם כבר להיות פריפריה, אז כזו שנמצאת תחת טרור. אחרת אתם סתם אנשים שגרים בשום מקום.
באופן אירוני, המקום הפגיע הזה הוא גם החוזקה הגדולה של "כביש 90" – בקריית שמונה, בעמק החולה, במטולה ובכל אותם מקומות שייצגו פעם את האתוס ציוני, וכיום לא מייצגים כלום. "כביש 90" הוא סיפור על מדינה של טרנדים, כזו שמטפלת ומתחזקת את מה שהולך עכשיו. כשתלמידי הגימנסיה הרצליה שרו את "פה בארץ חמדת אבות", ליישב את מטולה היה החזון הציוני; כשעמק החולה יובש, כל מה שרצינו היו אדמות פוריות כדי לקבל את "ארץ זבת חלב ודבש" שהבטיחו לנו, כשבקריית שמונה נפלו קטיושות, ערבי ההתרמה לצפון היו הדבר החם. בין לבין, אנשים נולדו, גדלו, הזקנו והפכו לרקע של המדינה, ולא, חלילה, להיפך.
חיפשתם ציונית עכשווית? תמצו אותה בדמות הקבלן שמתעקש לבנות פנטהאוזים בבית שאן. אפשר להיות ציניים, אבל אחרי מספיק זמן על "כביש 90", פנטהאוז בבית שאן ייראה כמו גרסה מודרנית לקניית האדמות של קק"ל, רק בלי חשש לשקיפות או דיבורים על גזענות. בינתיים.
"כביש 90" תשודר החל מהיום (שני), בימים שני עד רביעי, בשעה 22:00 בערוץ 8 בהוט.