בן אדם נמנע במשך כל חייו המקצועיים מלכתוב על נושאים רגישים, מתרחק מפוליטיקה כמו מאש, אפילו לספורט לא מתקרב, מוצא לו משבצת נוחה ובטוחה באסקפיזם של האח הגדול גם אם זה אומר לספוג עקיצות על בסיס שבועי מאחות חורגת העמלקית – ואז מגיע פרק על אלאור אזריה. סליחה חברים, אבל זה לא הדיל עליו הסכמתי, לאיתי אנגל היה כבר יותר סיכוי לצאת ממוסול בשלום. טוב נו, על החיים ועל המוות.
אז שם הודח, ואחרי עונה שלמה בה אני בונה נרטיב על כך שאני לא אוהב אותו זה קורה דווקא בשבוע בו אני לא פה ולא יכול להגיב (הרגשה נוראית של חוסר תועלת, כמו להיחסם בפייסבוק או להתמזמז בשטח המת בבית האח). שרון גל צוהל כמובן ומנכס לעצמו את ההדחה אבל בואו, כולנו יודעים ששם הודח בגלל שרון בערך כמו ששרון נכנס לבית כחלק מ"משימה לאומית". משמע: פחחחחח. שם היה מודח כך או כך, האפקט היחיד ששרון גרם לו הוא שהתחלתי לחבב אותו רגע לפני ולהתבאס שהלך. האמת, הישג מרשים לכל הדעות.
אבל לעומת החגיגות הלא מפתיעות של שרון, התגובה המעניינת באמת היא זו של עדן שמתחילה לבכות. מסכן חזי, לא רק שכבר זמן מה הוא יושב בבית וצופה ברומן שמתפתח בינה לבין אנדל, עכשיו הוא גם רואה אותה נשברת בגלל שם בעוד שכשהוא הודח היא נשארה אדישה לחלוטין – לא פעם אחת, אלא פעמיים. האם יש משהו שפספסנו? האם כל הזמן הזה התנהל בשטח ללא המצלמות רומן בין שם לעדן? נותר רק לקוות, אבל כנראה שפשוט ממש לא אכפת לה מחזי. אבל כאילו, ממש לא. כאילו, אכפת לה מחזי עוד פחות מאשר שלשרון אכפת באמת ממשפחת אזריה.
ונמשיך עם שרון, כי הוא תפס חלק משמעותי בפרק וכי הקבר שחפרתי לעצמי עוד לא עמוק מספיק. אחרי שסיים עם המשימות הלאומיות של "להדיח את שם" ולכתוב עם לק לציפורניים מסר מחזק לאלאור כדי להשפיע על דעת הקהל ולשנות אותה סוף סוף מתמיכה מוחלטת לתמיכה מוחלטת, הח"כ לשעבר מחליט שבעצם הוא דווקא כן יישאר בבית כדי "להשפיע כמה שאפשר". על מי? על מה? לא נהיה קטנוניים, מה שבטוח זה שעם דירה ביד אפשר להשפיע הרבה יותר. בינתיים, כמו עוד נבחרי ציבור לפניו, הוא מוצא את עצמו לובש כתום ומאחורי סורג ובריח.
יאללה מכות
משימת בית הכלא יוצאת לדרך והדיירים מחולקים לסוהרים ואסירים, אך במהרה מתברר שכפי שלמדנו מסדרות כלא כמו "אוז", "כתום זה השחור החדש" ו"ערוץ הכנסת", גם בנווה אילן יש אסירים רגילים ויש אסירי VIP. בעוד מעיין, עדן, עומר ודן נאלצים לגהץ בגדים ולמיין סוכריות וגומיות צבעוניות, שני, אנדל, אורנה ושרון זוכים ליחס של מלכים כאילו היו מינימום אביחי בפוסיקאט – בין השאר מסאז'ים, יריד בחצר ושינה לצלילי רחש הגלים המתנפצים על המקרן. הסוהרים צופים בהכל ומשתפים פעולה, ואין ספק שמדובר באלגוריה נוקבת ליחסי הון שלטון בחברה שאיבדה את עמוד השדרה שלה. כאילו זה, ועוד דרך של האח הגדול להגיד "יאללה מכות".
וזה עובד לו, כמובן. הלכלוך מתחיל מכיוונו של אביחי שמצהיר כי נמאס לו משני ושהוא נגעל מהצביעות ביחס שלה למעיין, וממשיך כשהאח הגדול מקרין את זה לאסירים. כמה צבועה שני? כמעט כמו לבקש ממישהי שהרגע אמרת שאתה לא סובל אותה לכתוב את הברכה לאהובתך כי כתב ידה הוא הכי יפה בבית. סליחה, לא לבקש בעצמך, לדאוג שאורנה תבקש ואז לטעון שאתה לא צבוע כי לא אתה ביקשת. אבל עזבו את המוסר הכפול שבשלב זה הוא כבר בגדר חזקה, מה בעצם הכישרון של שני, לכתוב יפה על חולצות? ולמה הברכה של אביחי כל כך רשמית? "מעיין, עד 120, אביחי"? קיבלתי מהבנק ברכות יותר אישיות מזה. כל כך הרבה תהיות בסצנה אחת.
בשלב זה האח הגדול כבר בשוונג של לסכסך אז הוא מגלה לכולם את דבר המשימה הסודית – אך מיד מרכך ומבשר לאסירים האמיתיים ששלושה מהם ועוד סוהר אחד יזכו בצ'ופר האמיתי שהוא ביקורי משפחות. אחרי ניפוי מהיר של עומר החדש, שאני עדיין מדמיין אותו שר את "הכי יפה בעולם" כל פעם שהוא מופיע על המסך, עולה השאלה המהותית באמת: האם חמימו יפגוש את אביו, או אביחי את אמו? חמימו המטריארך הגדול פוסק מיד כי אמא > אבא ועל כן אביחי יהיה זה שיזכה לתענוג, ומזל שכך, שכן בזכותו קיבלנו את אחת הסצנות הגדולות של מפגש משפחות בכל עונות האח הגדול.
שלא תבינו אותי לא נכון, המפגש של מעיין עם אמא שלה היה בהחלט מרגש, ולגלות שוב את השורשים הבלגיים של דן היה לא מעניין כמעט כמו בפעם הראשונה ששמענו עליהם. אבל אז הגיעה אמא של אביחי, ומה שנראה בהתחלה כשיחה עייפה ומשעממת נגמר בהגנבת המשפט האלמותי - "אביחי, שמשון ודלילה, תיזהר" - מבעד התריס הנסגר, בדרמטיות שלא הייתה מביישת את שני וכמו צופן לא ברור בסרט שעכשיו על הגיבור לנסות ולפענח לפני שיהיה מאוחר מדי.
אז כן, כנראה שאמא של אביחי ניסתה להזהיר אותו ממה שלדעתה הם יחסים מסוכנים עם מעיין, אבל באמת? האלגוריה הכי טובה שיכלת למצוא היא אחת שהאלמנט המרכזי בה היא אדם שכוחו טמון בשיערו? סליחה גברתי, את ראית לאחרונה את מצב השיער של הבן שלך? יותר רמי קלינשטיין ודלילה. בפעם הבאה תבחרי ברפרנסים ברורים יותר, נגיד, "אביחי, כוכב ושמוליק, תיזהר", או "אביחי, אח חורג ואחות חורגת, תיזהר".
ואם כבר אחות חורגת, אני אהיה כאן במקומה ביום רביעי כדי להיפרד מהמודח הטרי ולחזות בנשיקה של שני ועומר, זוג נוסף שלא יחזיק ביציאה מהבית. כי אם יש משהו שאני ושרון גל מסכימים עליו זה שחובות צריך לשלם.
אמרו:
"פעם ראשונה שאתה שומע טקסטים צבועים?" (שרון לאביחי. לא, הוא כבר שמע אותך אומר שנכנסת לבית למשימה לאומית)
"אני מבחינתי יכול לצאת, אני סיימתי" (שרון. אז למה לא בעצם?)
"זו קנאות שהיא על סף טירוף" (דן על מעיין. מילים חזקות כשזה מגיע מבוגר שני)
"מאיפה הוא הביא את כל הציפיות האלה?" (אחרי שהאח הגדול הפך את הבית לכלא, בית קברות, ארץ עוץ, תחנת משטרה ובית בובות, חמימו מוצא ממה להתרשם)
"יודע מה הנחמה בדברים האלה? שיש אנשים שזה מה שהם עושים מהבוקר עד הלילה" (דן עם הפתרון שעובד תמיד ברגעי משבר: שמחה לאיד)
"אבל אני אשמור גם את החולצה שלה, לא אזרוק אותה לפח" (אביחי על החולצה שהכינה שני למעיין – בשבילו. איפה ישנם עוד אנשים)
"זה הדבר היחידי שהחזיק אותנו במשימה, שידענו שיביאו לכם את המשפחות" (שני למעיין. אה הא)
"תהיה יותר אתה, גברי קצת" (אמא של אביחי. מסביר הרבה)